אור הישר (בכורות) קי

יעויי"ש), אבל בלא נודע כלל לפני הזיה מפני מה אינה נאכלת מן התורה, הרי גבי אשם תלוי כשלא נודע כלל לא הביאו בגמרה דרשה מן הכתוב שהוא נאכל ומשמע דזה נלמד מן הסברא מאחר שצותה תורה להביא קרבן זה הרי הוא ככל הקרבנות, והרי הוא כאשם ודאי, ואם כן יהיה גם חטאת העוף הבאה על הספק כך, דלא שייך לאמר דחטאת העוף הבאה על הספק שאני שיש בה ספק ב' איסורין, דהרי גם באשם תלוי שנאכל לא למדנו אלא מן הסברא בלבד ולא מגזירת הכתוב שנאמר דאשם תלוי דקיל ספק איסורו יותר התירה תורה וכאן לא התירה

, וצ"ל דרק על נודע לאחר זריקה אמרו בגמרא דנאכל משום הסברא דעל ספק הוא בא וכו' אבל בעיקר הדבר שאשם תלוי נאכל אף דלא הביאו דרשא על זה מכ"מ גם סברא לא אמרו בה, והנראה שסמכו על הדרשא דבספרא, אלא דסבר סתמא דגמרא דהדרשא היא על סתם אשם תלוי שנאכל, אכן דכשנודע לאחר זריקה הוא גם כן נאכל אנו יודעים מן הסברא וכנ"ל

, ובאמת מסופקני דאפשר דסתמא דגמרא לית לה כלל ההיקש דר' יוסי בר' יהודה, אלא דחטאת העוף באה על הספק לא מדרשת הכתוב אלא מן הסברא בלבד להכשיר בקדשים ובמקדש, וסבר גם כן דאין במליקה איסור שחיטת חולין בעזרה וכמו שרמז לנו רש"י ז"ל בכריתות דף ו' (עיי"ש ודוק בדבריו היטב), וא"כ לק"מ כל הנ"ל, ועדיין יש להתבונן בזה לענין האיסור דהכנסת חולין בעזרה והבן

אמנם אם נחזיק בהשקפה זו דלאו כו"ע סבירי דרשא דר"י בר"י יצא מזה ספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אין שום חיוב מה"ת להביא חטאת העוף מספק אלא א"כ באופן שאיקבע חיובא וכנ"ל, ולמשל אם נחליט דהרמב"ם לית ליה היקשא דר"י בר"י יתחייב כך, אלא דא"כ הרי האי מ"ד יוכרח לסבור דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, או דמליקת חולין לאו בכלל שחיטת חולין בעזרה דאל"כ איך חטאת העוף באה עה"ס כיון דלא רבי קרא, ומא"ת אין ללמוד בלי היקש דהתם איקבע איסורא, אכן הרמב"ם ז"ל הרי כפי הנראה סבר דיש בזה משום שחיטת חולין בעזרה והוא סבר ג"כ דתולין שנב"ע מה"ת, וא"כ יקשה איך חטאת העוף באה על ספק השקול אם לא איקבע חיובא

ויש סמוכין לדבר שכן היא באמת דעת רבינו דחטאת העוף שבאה עה"ס במחוכ"פ הוא מפני תקנתו בקדשים ובמקדש, ולא מפני שנלמד בהיקש מא"ת דהרי כתב בפי"א מהלכות שגגות וז"ל יראה לי שאלו החייבין קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה, ואם תאמר והלא חטאת העוף הבאה על הספק ואינה נאכלת, מפני שהמביא אותה מחוסר כפורים אסור לאכול בקדשים עד שיביא כפרתו, אבל מי שאינו מחוסר כפורים אינו מביא קרבן מספק עכ"ל, ודוחק לאמר דכונתו לתת טעם על דין התורה, (קצת תימא בעיני על מרן ז"ל בכ"מ בפ"ז דפסחים הלכה י' שהביא דבר זה בלשון מצאתי כתוב והרי הוא רמב"ם מפורש)

ומעתה הלא יקשה לן טובא למה היא באה כלל מה"ת בספק השקול הרי ספיקא דאורייתא להרמב"ם מה"ת לקולא, וא"ת דהיא באה מדבריהם דעכ"פ מדרבנן יש כאן איסור בקדשים ובמקדש, א"כ איך היא באה והרי יש כאן איסור דאורייתא דחולין שנב"ע, בשלמא אם איקבע חיובא י"ל דהספק חיוב לחומרא מן התורה, והספק חולין בעזרה הוא שקול והוה לקולא מן התורה, אבל בספק חיוב השקול הרי מדאורייתא אין כאן חיוב כלל, וכיון שכך הרי הקרבן חולין ודאי בעזרה

, ומתעורר בלבי ספק גדול אם שייך בנדון זה הכלל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא, דהנה ראיתי במהרי"ט אלגזי לבכורות פרק ד' שמביא משם מהרימ"ט ז"ל דאף למ"ד ספיקא דאורייתא מח"ת לקולא מכ"מ ספיקא דאיכא לברורי מה"ת לחומרא דצריך לבררו ולא להקל מפני הספק. עיי"ש בדבריו ז"ל. ואולי י"ל דזה הכלל שספק מה"ת לקולא הוא רק אם אין בידינו לתקן באופן שיאכלנו בהיתר, אבל אם יש בידינו לתקן אסור מה"ת לאכלו עד שיתקנו, דזהו ג"כ בירור במובן ידוע, ויש להסמיכו לסברת המהרימ"ט אף דכמובן לאו היינו הך, וד"ל, (ודמי קצת להא דספק יו"ט ספק חול דהוי דשיל"מ), וא"כ נאמר דבספק יולדת, למשל, כיון שיש לתקן ע"י שתביא חטאת העוף עה"ס (ואז אף אם יודע אח"כ שילדה תצא ידי חובתה בקרבן זה עיי' כריתות כ"ו ע"ב ועיי' רמב"ם פרק ז' מפסה"מ הלכה י"א ודו"ק בגמרא ובדבריו ז"ל), חייבת מה"ת לתקן, אלא דתאמר שאי אפשר לתקן משום החשש דחולין בעזרה וא"כ ממילא אין כאן חיוב להביא, וממילא מותרת מה"ת בקדשים ובמקדש, אמור לאידך גיסא שיש **(ועוד י"ל דלכאורה הרי יש עצה פשוטה להתיר הבשר באכילה ע"י ביטול ברוב, ואפשר דלמנוע הפסד קדשים יותר לעבור על איסור דרבנן של אין מבטלין איסור לכתחלה, וכמו שהקשה הגאון הכו"פ ז"ל ביור"ד סי' ק"י לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות והוכרח משום זה לסבור דאין שחיטה לעוף מה"ת, הלא אף אם יש שחיטה לעוף מה"ת יש תקנה בביטול חד בתרי בחטאות העוף כשרות, וה"נ י"ל כן, אלא דכיון דחולין שנב"ע אסור בהנאה, א"א לעשות כך, כמו שהעיר הגאון חוות דעת ז"ל ביור"ד סי' צ"ט דאף למ"ד דאין מבטלין איסור לכתחלה מדרבנן מכ"מ באיסור הנאה אסור מה"ת, דהא נהנה ממה שנתרבה האיסור, וזוהי כונת רבינו שהיא נשרפת, כלומר אינה נאכלת, וממילא נשרפת, משום דיש כאן איסור הנאה בחשנב"ע. עוד י"ל שהיה כאן עצה אחרת להאכיל לקטנים דכתבו התוספות בפסחים דף פ"ח בהא דשה לבית אבות לאו דאורייתא דא"כ איך מאכילין איסור שלא למנוייו לקטנים הא לכו"ע אסור להאכילם איסור בידים ותירצו דלא אסרה תורה אלא כגון שרצים ורמשים דהא ילפינן מלא תאכלום, לא תאכילום, אבל כה"ג דאיכא חינוך מצוה שרי עיי"ש, וא"כ אף כאן י"ל דלא אסרה תורה במקום שיש ספק קיום מצות עשה דאכילת קדשים דשמא הוא קדש, אבל מכיון דחולין שנב"ע אסור בהנאה א"א בעצה זאת.)**