אור הישר (בכורות) קט

דלהכי צריך קרא דבלאו האי קרא הו"א דטעונה עיבור צורה, דז"א דהא מרבינן שם בספרא לן דמה ונשפך דמה וכו' דבאמת טעונין עיבור צורה, ויש לדחות ואין להאריך, ולקושטא דמלתא ל"ק כ"כ דאפשר דחטאת העוף הבאה על הספק אגב גררא נסבה, ועיקר קרא ללן דמה וכו' ואולם לכאורה יצטרך לאמר דק"ו לאשם תלוי שרק אגב גררא נסבה, דהא הוא יש לו דין ודאי קדש שהרי הוא נאכל ואימוריו קריבין למזבח, ואינו כחטאת העוף הבעה"ס דאין למזבח ממנה אלא דמה, ואינה נאכלת, וי"ל דכונתם היא לרבות א"ת שנודע לאחר שחיטה קודם זריקה דלא חטא, דהו"א דאינו צריך שריפה, והוא כלן דמה או נשפך דמה שהרי אין זורקין דמו, ואיצטריך קרא. וכיון שכך י"ל דחטאת העוף הוא ג"כ על אופן זה כגון שנודע לאחר מליקה קודם הזאה שלא ילדה, והו"א דאינה טעונה שריפה דהויא כלן דמה וכו' כיון שאין מזין דמה, ואיצטריך קרא, וזוהי שיטת רבנן דמשנתינו בסוף תמורה ושיטת ר' שמעון דנשרפת, ולר' יהודה היה אפשר ג"כ לאמר כך באופן זה והוא למד ממיעוטא דהוא שאינם בשריפה, ודן מזה דהטעם הוא דלא דמי ללן דמה וכו' דכאן נעשה חולין למפרע וממילא הוא למד מכאן דחולין שנשחטו בעזרה אינם טעונים שריפה וכבר נתבאר זה לעיל, אלא דהירושלמי דפסחים פ"ב עומד לנגד פירוש זה דמהירושלמי מוכח דרבנן ור"י נחלקו גם בנותר של א"ת, ואין לכפול הדברים

ואמנם שיטת הרמב"ם ודאי שצריכה עיון דלפי הנראה אין כאן מקום כלל להכניסם הדין דחולין שנב"ע אסורים בהנאה, ואינו ענין לכאן כלל

ולפום ריהטא עולה במחשבה דאולי הרמב"ם ז"ל סבר ג"כ דאין במליקה משום חולין בעזרה, אלא דמדרבנן אסור בהנאה במליקה משום דיטעו לחשוב שהם קדשים כשיראו תור או בן יונה שנמלק בעזרה כדין קדשים וכשיראו שנהנים מבשרו יחשבו שקדשים פסולים מותרים בהנאה, וזה מתקבל על הלב יותר משנאמר דהרמב"ם סבר להלכה (אף דיש שחיטה לעוף מה"ת ונמצא דמליקה דחולין היא כנחירה בעלמא) דמליקה דחולין כשחיטה, אעפי"כ אין זה מעלה ארוכה כלל לתמיהתנו בפסק הרמב"ם בחטאת העוף הבעה"ס במה שאומר דהיא נשרפת מפני הספק שמא היא חולין בעזרה דאף ודאי חולין בעזרה לדידיה אינו בשריפה, ואי דכאן יש ספק קדש ואינו נאכל, א"כ משום זה בלבד הוא צריך שריפה וצד הספק של חולין אינו שייך לזה כלל

ובלא"ה קשה לאמר כך דהרי בטריפה פסק דמותרת בהנאה, שאין בה דין חושנב"ע, והרי גם שם שייכת גזירה כזו, וכבר נתעוררנו בגוף הדבר באיסור ההנאה של חושנב"ע לדעת הרמב"ם, ואין לכפול הדברים

, ואם באנו לישב דברי הרמב"ם ז"ל בדרך החדוד היינו יכולים להרבות דברים, אבל לא להגיע אל דרך האמת. סוף דבר שדברי הרמב"ם בזה צריכים עיון. ועיי' בפי"א משגגות סוף הלכה ב' דמשמע משם ג"כ דדעת הרמב"ם דיש במליקה דעוף דין חולין שנב"ע דאל"כ אינו אלא ספיקא דרבנן עיי"ש בדבריו וסמכתי על המעיין

וראוי לנו להעמיק עוד בענין זה, דהנה בתלמודנו לא הובאה כלל הדרשא דספרא באשם תלוי שנשרף אם נודע לאחר שחיטה, אלא מצד הסברא למדו כך משום דמספק הוא גמר ומקדיש דלבו נוקפו עיי"ש בכריתות בריש פרק המביא אשם, וכן על אשם תלוי שנאכל אעפ"י שנודע לאחר שחיטה וזריקה ג"כ לא מצינו הדרשא דהספרא, אלא אף זה נלמד מהסברא דעל ספק הוא בא כיפר ספיקו והלך לו

ומעתה יקשה לנו להבין מה בין חטאת העוף הבאה עה"ס לאשם תלוי, ומפני מה אין חה"ע הבאה עה"ס נאכלת, ואי דעל דהא דלרבנן ברישא דמתניתין בסוף תמורה היא בקבורה כשנודע קודם הזיה י"ל דלא שייך כאן שמקדישה מספק דאין לבה נוקפה ומצאתי שרמז לזה מרן ז"ל בפרק י"ח ממעשי הקרבנות **(ולדוגמא הנה י"ל שאין כונת רבינו לתת טעם על מה שהיא בשריפה דוקא, דזה פשוט כיון שאינו נאכל טעון שריפה כדין פסולי המוקדשין, אלא דבא לתת טעם מפני מה אינה נאכלת, והוא דיש כאן ספק שני איסורין ספק נבילה וספק חולין שנב"ע, ובספק שני איסורין מה"ת לחומרא וכמבואר לעיל בפנים. ולכאורה הוי יש כאן ספק ג' איסורין דהא במליקה היא נעשית טריפה קודם שנעשית נבילה, ולכאורה קשה מ"ט לא הוזכר ספק איסור זה בדברי ר"י בר"י, ועוד דהיה צריך להזכיר איסור טריפה לפי המסקנא דאין שחיטה לעוף מה"ת וחולין שנ"ב מדרבנן, ואעפי"כ אינה נאכלת כאשם תלוי משום דשם אין רק איסור אחד מדרבנן, הא הכא גרוע טפי דאיכא גם ספק איסור דאורייתא דטריפה, וי"ל דר"י בר"י סבר דמצות מליקה אף מחזיר סימנים אחורי העורף וא"כ הוא יכול לעשות באופן שלא תהיה טריפה ולא יהיה באן איסור דאורייתא, אלא דהרמב"ם ז"ל פוסק דאינו מחזיר סימנים אחורי העורף וא"כ יש כאן לכאורה ספק ג' איסורים, אלא דאין הכרח די"ל דאין כאן אלא ספק ב' איסורים ולא ספק נבילה וחולין שנב"ע, אלא ספק טריפה, דלהרמב"ם ז"ל אין איסור חל על איסור אלא בבת אחת או בכולל או במוסיף, ואין איסור נבילה חל על איסור טריפה, ומה שניתוסף חומרא לענין טומאה הנה כבר נתעורר הגאון ז"ל בנודע ביהודה קמא או"ח סי' ל"ו דאין חומרא דטומאה נקרא מוסיף לענין איחע"א (והרבה יש לפלפל בהנחה זו, אבל ההכרח לקצר), ואין כאן אלא שני איסורין, ואעפי"כ י"ל דשיטתו דאף שני איסורין בדבר אחד ספיקן מה"ת לחומרא, אלא דלכאורה לא חל איסור דחולין שנב"ע על איסור טריפה דקדים דאין אחע"א, ועוד דהוה איסור קל דחולין שנב"ע אינו אלא לאו הבא מכלל עשה, ואולם י"ל דחל משום דהוה מוסיף דחולין שנב"ע אסורין בהנאה (ונפלנו ברבוותא אם זה הוי איסור מוסיף או איסור חמור ואב"מ), וע"כ הוו שני איסורין, וזוהי כונת רבינו ז"ל שלכך חטאת העוף הבא עה"ס נשרפת, כלומר אינה נאכלת וממילא נשרפת, משום דיש כאן ספק חולין שנשחטו בעזרה דאסור בהנאה, ואולם מלבד שהדעת נותנת שאין זו כונתו, הנה הרי נתברר לנו למעלה ששיטתו דחולין שנב"ע אינו אסור בהנאה מה"ת.