אור הישר (בכורות) קח

המדות שהתורה נדרשת בהן, דאם אינו ענין לשחיטה דעוף דנלמד מחיה תניהו ענין למליקה

ואמנם ראיתי להגאון רמ"ל מלבים ז"ל בהתוה"מ על פרשה זו שמביא בשם הרשב"א שמפרש דהברייתא אתיא אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ולכן איצטריך קרא לרבות עוף, ולפ"ז היינו מוכרחין לאמר דנתרבה רק לשחיטה, (ופירושו ז"ל הוא דלא כרש"י), ולכן האי מ"ד בירושלמי יתכן שפיר שלא פירש כך

ואפשר דמכאן מקור נפתח לשיטת הרמב"ם דמליקה בכלל שחיטת חולין בעזרה, משום דפוסק כהאי מ"ד בירושלמי דנזיר, ומסתבר ליה הכי טפי, דיותר ניחא ליה כך לפרש הברייתא עפ"י גירסא והנחה זו, דפירוש רש"י אינו מתקבל אצלו לפי שיטתו. דשחיטת עוף ג"כ מפורשת בתורה בהיקשא דושפך וכסה כמפורש בדבריו בריש הלכות שחיטה, ומאידך ניסא לא ניחא ליה לפרש בדרך שפירש הרשב"א ז"ל דא"כ אתיא סתמא דתורת כהנים דלא כהלכתא אלא דאין שחיטה לעוף מה"ת

ודע דעדיין איכא למידק בסוגיא דנזיר הנ"ל בתלמודא דידן, די"ל לכאורה דבלא"ה לא קשה מכאן על הברייתא דירושלמי הנ"ל דהא דאמרינן חולין בעזרה לאו דאורייתא א"ש, דכאן דאמרינן דר"ל סבר אין שחיטה לעוף מה"ת, הרי מליקתה זו היא שחיטתה והלכך הוה בכלל חולין שנב"ע, והוא הדין לנחירה דעוף, וברייתא דירושלמי סברה דשחיטת עוף מה"ת ושפיר כללה כלל גדול דנחירה אינה שחיטת חולין בעזרה. אלא דבזה יש לפקפק דהא בקרא נאמר ושחט אותו ומשם למדנו שחיטת עוף שיש בה משום שחיטת חולין בעזרה וכפירוש הרשב"א לימוד זה הוא אליבא דמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ואפשר כנ"ל דאליביה דוקא שחיטה בכלל איסור זה, אבל לא מליקה, אף דהיא ג"כ מותרת באכילה מה"ת, דהא' נאמר ושחט (ועיי' זבחים ק"ז ע"א), אכן אין הדבר ברור, דאינו הכרח מלשון הכתוב דשחיטה דוקא, דהא קרא זה לא נאמר בעוף שתאמר דאם לאו שחיטה דוקא הו"ל לאמר בלשון אחרת, אלא בבהמה בדין שלמים והוכרח להוציאו בלשון שחיטה אלא דמיתור הכתוב למדנו לעוף דתולין בעזרה, אבל אינו מוכרח דשחיטה דוקא אלא כל שמתירו באכילה כשחיטה שמתרת בבהמה, ועדיין הדבר צריך תלמוד

ותו איכא למידק דאף אם נאמר כנ"ל דמשום הכא סברה הגמרא דיש כאן איסור שחיטת חולין בעזרה משום דלר"ל אין שחיטה לעוף מה"ת ומליקתה זו היא שחיטתה, דאעפי"כ לא א"ש דהא במליקה היא נעשית טריפה תחלה דקוצץ ויורד, ועיי' חולין כ"ח ע"א, וא"כ המליקה אף שהיא כשחיטה, הרי היא שחיטה שאינה ראויה, ומ"ש מהשוחט את הטריפה בעזרה שאין בה משום חולין שנב"ע, וא"כ איך אמרינן דר"ל מוכרח לסבור דחולין שנב"ע לאו דאורייתא, אלא דאין זו קושיא דבעי לאוקמיה אף אם ר"ל לא סבר כר"ש אלא כרבנן דגם שחיטת טריפה בכלל שחיטת חולין בעזרה, ועוד דעד כאן לא קאמר ר"ש אלא בשחיטה דלשון שחיטה משמע ליה השחיטה המתרת באכילה, אבל בנחירה בעוף לא שייך לאמר כן, ועוד דכל עיקר טעמא של רבי ששנה דברי ר"ש בחולין שנב"ע בלשון חכמים הרי הוא משום דכאן כתיב לשון אכילה (וזבחת ואכלת), אבל מליקת עוף ע"כ הרי לא נתרבתה משם אלא מקרא אחר דושחט אותו ושם לא נאמר תיכף לשון אכילה, ואף בלא טעמו של רבי, אפשר דר"ש מודה הכא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, דהלשון ושחט אינו מכריח דהא לא נאמר ביחוד בעוף אלא בשלמים ועיקרו לדין שלמים ושם לא היה יכול לאמר בלשון אחרת וכנ"ל וק"ל. (ואולם שיטת סתמא דספרי דהוא ר"ש בפרשת ראה היא דעוף נתמעט משחיטת חולין בעזרה עיי"ש, וסבר ע"כ דשחיטת עוף מה"ת

), אמנם אם צדקנו בישוב דעת הרמב"ם ז"ל במליקת עוף של חולין בעזרה אם לא, עדיין אנו מבחוץ בהבנת דבריו ז"ל בפ"א ממחוסרי כפרה הלכה ז' הנ"ל. דמשמע מדברי רבינו הגדול שזה שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה הוא נתינת טעם על מה שהיא נשרפת, ודבר זה מפליא מכמה פנים, א) דהא שיטתו ז"ל דחולין שנב"ע אינם בשריפה אלא בקבורה. ב) דאף אם נניח דחולין שנב"ע מדרבנן, ואף אם לא היה כלל איסור זה במציאות הרי היה ראוי להיות דינה בשריפה, שהרי אינה נאכלת משום ספק נבילה, והרי היא עומדת להיות נותר וצריכה שריפה כדין כל פסה"מ וכמו שכתב הרמב"ם עצמו בפי"ט מהל' פסה"מ דחטאת העוף הבאה על הספק נשרפת משום שהיא אינה נאכלת והרי היא פסה"מ עיי"ש, ולכל היותר היתה צריכה עיבור צורה כדין קדשים הפסולין מספק (עיי"ש ברמב"ם בריש פרק י"ט), אבל שריפה היא טעונה ור"י דסבר דהיא בקבורה הרי למד זה מן הכתוב וכמבואר לעיל, משא"כ לדידן הרי דינה כדין קדשים פסולין

ובאמת לרבנן דרבי יהודה בספרא פרשת צו יש להקשות דמביאים מן הכתוב שחטאת העוף הבאה על הספק טעונה שרפה, הא ל"ל קרא, הא בלאו האי קרא טעונה שריפה כדין קדש שאינו נאכל, ואי דהיא רק ספק קדש, א"כ יהיה מכאן הכרח דרבנן סברי דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת, וע"ד החדוד י"ל דלעולם קסברי דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא ובלאו האי קרא היתה טעונה שריפה מה"ת, אלא דאיצטריך קרא לאמר שיש בה עשה גמורה דבקדש באש תשרף, ונ"מ לשריפתה דאין שורפין קדשים ביום טוב משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אבל אם עבר ושרף הרי יתחייב לשיטת הריב"א בסוף חולין דאינו לוקה משום דהלאו נדחה כידוע, אכן י"ל דזה דוקא בודאי קדש אבל בספק קדש לוקה דאין עשה דספק דוחה ל"ת, דילפינן מכלאים בציצית דרק עשה ודאית דוחה ולא מצוה משום דספק דאורייתא לחומרא מה"ת, אבל השתא דכתיב קרא הרי זו עשה ודאית ואינה לוקה. ואין לאמר