אור הישר (בכורות) קב

לקוברה במקומה, או דנלמד בג"ש דשם שם מותקבר שם מרים כדאמרינן בסנהדרין מ"ז ובש"מ. (וראיתי להתוס' ז"ל בע"ז דף כ"ט שכתבו במרוצת דבריהם דאיצטריך תרוייהו כפרה וקרא דוערפו שם, דאי לא כתיב שם הו"א דכיון דנעשית מצותה מותרת בהנאה, ולפום ריהטא אין דבריהם מובנים לי כל צרכן, דהא בלא"ה איצטרך שם ללמד שטעונה קבורה, דמכפרה בלבד הייתי אומר שצריך שריפה כקדשים, ואת"ל דלא הוה ילפינן מקדשים דלא עדיף מקדשים שמתו וכדומה דאינן בשריפה אלא בקבורה, הרי עכ"פ לא הייתי יודע שצריך קבורה כלל, וכן לא הייתי יודע לכל שאר איה"נ שצריכין קבורה אם זהו המקור שממנו נלמד קבורה לכל איה"נ ועוד דהא איצטריך שם לג"ש דמת אסור בהנאה, ויש לעורר הרבה בג"ש זו לענין מת, אלא שאין הזמן מספיק, וכן יש לעורר דג"ש זו אינה אלא מופנה מצד אחד, דהא איצטרך שם בעגלה ערופה ללמד דין קבורה, ולמ"ד למדין ומשיבין, הרי יש להשיב מה לעגלה ערופה שכן אסורה מחיים, ועוד דכפרה כתיב בה והוקשה לקדשים, ואולי האי מ"ד יליף מת לאיה"נ מג"ש דשם שם מעכו"ם וכמו שהקשו התוס' שם בע"ז כ"ט דיש ללמוד כך, וכן רבא למד כך להזמנה דמת שם מעכו"ם בסנהדרין מ"ז, ויש להאריך) וכן מצינו לר' יהודה דאמר שחטאת העוף היא מן הנקברין ואעפ"כ אינו מדקדק שתהיה דוקא בקבורה, אלא אומר שמנתחה אבר אבר ומטילנה לאמה ומתגלגלת ויורדת לנחל קדרון (ועיי' פי' רש"י שמתוך שרך הוא מתמקמק ואינו עומד בקילוח המים)

סוף דבר דמשמע דשאר איסורי הנאה חוץ מעגלה ערופה ופט"ח קבורתם איננה מצוה בעצמה וקבורה לאו דוקא, אלא צריך לסלקם מן העולם שמא יבוא לידי תקלה, ועדיין הדבר צריך בירור

ובדברי הצל"ח ז"ל שם יש להעיר דמה שאמר דא"ת שנודע לאחר שחיטה אינו אסור מה"ת בהנאה (עיי"ש) לדעתי צ"ע דהא לרבנן כיון דמעון שריפה מה"ת, ממילא אסור בהנאה, דכל הטעון שריפה אסור בהנאה חוץ מתרומה טמאה שנהנה ממנה בשעת ביעורה. (ג) הגאון ז"ל סובר שהועיל הרבה בפירושו חוץ מהנ"ל, דההיקש של חמץ לנותר משום ששניהם בבל תותירו עולה יותר יפה לפי פירושו מלפי פירוש רש"י ז"ל, שבנותר גמור אי אתה מוצא שניהם כאחד, כלומר הלאו דלא תותירו והמצוה לשרוף כמו שאתה מוצא בחמץ, הלאו דב"י והעשה דתשביתו, אבל בנותר שאינו גמור כלומר בקדש פסול ביום זבחו אתה מוצא שניהם כאחד שהוא מוזהר שלא להותיר ומוזהר לשרפו עיי"ש בדבריו ז"ל. ולא אבין למה לנו שישוה המשל מכל צד, וכי לא נוכל לפרש ברוחה, נותר היה עליו לאו שלא יותיר ואם הותיר מחוייב לשרוף הנותר אף שעכשיו כבר עבר לאו זה מהעולם. ובחמץ הלאו הזה קיים בבל רגע ורגע ויש עליו גם עשה להשבית, וכי אין הדין נותן שהשבתת החמץ שאמרה תורה הוא ג"כ שריפה והלא אדרבה חמץ חמור בפרט זה מנותר, שהרי בחמץ שני הדברים הלאו והעשה נמצאים בבת אחת. ועוד דמי הגיד לנו שאין המשל שוה גם באותו הצד של הזמן שקודם שחלה מצות ההשבתה, דבקדשים מתי הוא עובר על הלאו דלא תותירו, הלא קודם שנגמר הזמן איננו עובר וכשהגיע הרגע הראשון של חוץ לזמנו הרי כבר עבר ומתי עובר, אלא מיד שמגיע הרגע האחרון של סוף הזמן באופן שבו אי אפשר לו לאכלו קודם שיתחיל חוץ לזמנו הוא עובר על לא תותירו על שלא שמר כשהיה עדיין האפשרות בידו שלא יבוא לידו נותר, ואף בחמץ כך, למשל לרבי יהודה דלדידיה קיימינן ולדידיה משש שעות ולמעלה עובר בב"י מה"ת (ירושלמי פסחים פרק ה' הלכה ד' ועיי' רמב"ם פ"ב מחמץ ומצה) הוא ג"כ כך דהוא עובר לא רק ברגע של התחלת שבע, אלא גם ברגע שקודם לו, דהא התורה אמרה שמשש שעות ולמעלה אסור לו להיות חמץ ברשותו, וא"כ ע"כ כונתה, שמרהו שלא תבוא לידי ב"י והוא כמו לא תותירו בקדשים, אלא שבחמץ עוד חמור יותר דב"י נמשך והולך, (ודוגמא לדבר בירושלמי דראש השנה פרק א' הלכה א' שלמה שנתו בעצרת וכו' כהדא לא ילין חלב חגי ואמורי חול קריבין ביו"ט וכו' אמרה תורה הקריבהו מבעוד יום שלא יבוא לידי בל תאחר עיי"ש) (ד) והוא עיקר, דבירושלמי מפורש כפירוש רש"י ז"ל בכאן, דז"ל הגמרא בירושלמי דפסחים פרק ב' הלכה א', אמר להן חמץ אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן (פירוש שהוא בבל תותירו) ונותר אסור באכילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן. אל יוכיח חלב של שור הנסקל שאין לו זמן. אמרו לו והרי אשם תלוי בשיטתך יוכיח שהוא אסור באפילה ובהנאה וחייבין עליו כרת ויש לו זמן ואינו בשריפה ושתק ר' יהודה עיי"ש. הרי לנו כפירוש רש"י, **(ואולם יש להעיר דהא בחמץ מתחלת שעה שביעית עד הלילה הרי אפילו לר' יהודה אינו חייב כרת על אכילתו, משא"כ בנותר, ועיין תוספות פסחים דף י"ב ע"ב ד"ה אימתי, ויש להאריך בנקודה זו.)** וחטאת העוף הבא על הספק לא גריס כלל דלא שייך דכיון דאינו נאכל איך יתכן לאמר שהוא בבל תותירו והבבלי אגב שיטפא נקטה. ומאחר שמחלקתם הוא בנותר של אשם תלוי שקרב כדינו ע"כ טעמו דר' יהודה משום מיעוט הכתוב דקדש הוא שדוקא קדש הבא על הודאי ולא קדש שבא על הספק טעון שרפה וק"ו לחולין שנשחטו בעזרה שאינן טעונין שריפה

ואולם עדיין יש להנדו בדבר, שהרי העלינו דר' יהודה למד מקדש הוא למעט א"ת וחטאת העוף הבא על הספק שהנותר שלו אינו בשריפה משום דאינו דומה בכל צדדיו לקדש פסול, דהוא בא על הספק, וק"ו לחולין שנשחטו בעזרה שדמיונם לקדש פסול מפני שנפסל בקדש או מפני שדומה לשחוטי חוץ עפ"י יסודו של רגמ"ה ז"ל רחוק מאד, ומכיון שנתמעטו משריפה הרי דאין מקישים אותם לא לפסולו בקדש, ולא לשחוטי