אור הישר (בכורות) קא

שיבשו והופרכו אסורין, אין לשון התוס' ז"ל משמע כך, ובדוחק יש לחלק ולאמר דרק בשריפה שייך לאמר שנעשית מצותה, שתיכף כשהוא מדליק נעשית המצוה מכחו, ועיי' בנימוקי יוסף בב"ק בסוגיא דאשו משום חציו לענין הדלקת נר בע"ש), משא"כ בקבורה, שהמצוה היא רק ההטמנה בקרקע, ומה שבהמשך הזמן נרקב ונעשה עפר הוא מידי דאתי ממילא, ואינו בכלל עשית המצוה, ולא שייך כאן נעשית מצותו במה שהניחה, דאסור לו לחזור ולהוציאה דשם תהא קבורתה לעולם, באופן שלא שייך כאן נעשית מצותו

וראיתי לרגמ"ה ז"ל בפירושו בסוף תמורה שכתב וז"ל דנקברין אותן שדינן להקבר אם שרפן אפרן אסור, הלכך אסור לשנות שאם היה שורפן היו נהנין מאפרן כדקי"ל דנשרפין אפרן מותר. עכ"ל, ועל הא דאמרינן שם בגמרא ונקברין אפרן אסור והתניא דם נדה ובשר המת שנפרכו טהורין פירש הוא ז"ל וז"ל דם נדה ובשר המת שדרכן להקבר, אם לא נקברו וכבר הופרכו מעצמן ונעשו אפר טהורין, מאי לאו טהורין ומותרין אפרן בהנאה עכ"ל

, ומשמע מדקדוק לשונו דאלו נקברו ונרקבו לעפר הוה העפר מותר במת (אם אין שם מלא תרווד רקב), אלא דהחדוש הוא אם לא נקברו, וכן ירגיש כל מדייק בלשונו, ונראה לכאורה שדעתו היא דבקבורה ממש כשנעשה עפר על ידה הוי נעשית מצותו ומותר בהנאה, ואכן קשה להכריע בהחלט שזו כונתו

, ומצאתי בפירוש המשנה להרמב"ם ז"ל בסוף תמורה שכתב ואלו הן הנקברין וכו', כל אלו אסורים בהנאה וכו' והקבלה בידינו לקבור אותה עכ"ל. וכנראה דבריו נוטין לאמר שזהו מפי הקבלה, וקשה להכריע כשמשתמש רבינו ז"ל בלשון זה לבד, אם כונתו שהוא מצוה דאורייתא או רק דרבנן, וצ"ע

ואמנם יש להתבונן בשרש הדבר מאין יש ללמוד קבורה לאיה"נ מה"ת הלא ע"כ מעגלה ערופה (דמובן דבורכא היא לאמר שנלמדנו ממת דאסור בהנאה, דקבורתו היא משום כבוד הנברא בצלם ואינו ענין לזה כלל) שנאמר בה שם ודרשינן שטעונה קבורה

וראוי להבין באיזו מדה למדו מכאן לכל איסורי הנאה, אי בבמה מצינו הרבה יש לפקפק בדבר, ולדוגמא איך נלמוד מכאן שור הנסקל דהרי יש להשיב מה לעגלה ערופה שכן אסורה מחיים תאמר בשוה"נ שמותר בהנאה מחיים (שיטת ר"ת), וכן יש להשיב תשובה כללית מה לעגלה ערופה שהוקשה לקדשים דכפרה כתיב בה (ועיי' קידושין נ"ז וש"מ), וקדשים פסולין צריכין ביעור מן העולם בשריפה ולה נתנה תורה אופן אחר של ביעור, אבל בשאר איה"נ אין מצוה כזו כלל ואם רצה להניחם בגלוי יניחם, ובלבד שלא יהנה מהם. ואת"ל דנלמד מפטר חמור שצריך קבורה מג"ש דעריפה עריפה עיין ספרי פ' שופטים), מה לפטר חמור שכן אסור בהנאה מחיים לר' יהודה), ועוד דגם בו שייך ענין קדושה, ואולי אין זו פירכא, ואפשר דיש מאיסורי הנאה שיש ללמדם בק"ו מפטר חמור דמה פטר חמור שכן יש היתר לאיסורו ע"י פדיה טעון קבורה הנך לא כש"כ

וראוי לעורר ספק בעצם הדבר דאם למדנו קבורה לאיסורי הנאה מעגלה ערופה תהיה קבורה דוקא ולא ביעור אחר, ולפי הנראה בעגלה ערופה אם ירצה לשרפה אינו רשאי ולא מן הגזירה שמא יהנה באפרה (כמתניתין דסוף תמורה גבי שאר נקברין) אלא מן הדין, שאין זה קיום מצותו, וא"כ אף בשאר איה"נ יהיה כך, והלא ידענו דמה שלרבנן אינו רשאי לשרוף הנקברין אינו אלא משום גזירה בלבד ולרבי יהודה אף לכתחלה שפיר דמי. ועוד דא"כ מפני מה יש מן הנקברין שיכול לבערן שלא בקבורה דוקא, וכגון חמץ בפסח שמפרר וזורה לרוח או מטיל לים (לשיטת רבנן), וכן בע"ז שוחק וזורה לרוח ומטיל לים (ע"ז מ"ג), (ובחמץ בפסח לרבנן שלא בשעת ביעורו בשריפה ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר לפי שיטת הירושלמי פ"ב דפסחים, ויש להבין דבשלמא שלא בשעת ביעורו ניחא דהוא בשריפה, דליכא למיגזר משום אפרו, דהא הוא עצמו היתר, ואין האיסור חל אח"כ על האפר, אבל בשעת ביעורו היינו משעת שבע ואילך הרי כבר הוא אסור בהנאה, ואיך אמרו בדרך כלל בכל דבר דמשמע ק"ו לשריפה, הא אסור לשרפו משום גזירת אפרו, ולפירוש ר"ת בפסחים י"ב, דשעת ביעורו הוא קודם שנאסר בהנאה ושלא בשעת ביעורו הוא לאחר שנאסר בהנאה קשה ביותר דהא הוא אז מן הנקברין ואינו רשאי להחמיר ע"ע משום גזירת אפרו, וצ"ל דמשום חומרא דחמץ בטלו גזירה זו, ואין לאמר דבחמץ שאמרה עליו תורה לא ימצא אין מועיל קבורה כלל ובעי דוקא או שריפה או פירור וזריה לרוח באופן שיושבת מן העולם, אבל לא קבורה, דז"א דמ"ש מחמץ שנפלה עליו מפולת דהרי הוא כמבוער, פסחים ל"א ע"ב, וא"ת דזהו דוקא כשמעמיקו ג' טפחים בקרקע כדי חפישת הכלב, כדאמרינן התם במתניתין, אבל בפחות מזה לא, ז"א דג' טפחים הוא משום ריחא, שמא יוציאנו הכלב ובטלה השבתתו, אבל מה"ת אפשר דסגי בכל דהו ואינו עובר בב"י כל זמן שהוא טמון בקרקע, ואינני זוכר כעת שום מקום שמפורש שם בכל הנקברים דאיה"נ עד כמה צריך להעמיקן בקרקע, ואפשר דשיעור חפישת הכלב הוא ג"כ מדאורייתא דאי לאו הכי אינו מושבת מן העולם)

ואולי לא גמרינן מעגלה ערופה אלא דטעונים ביעור מן העולם, אבל לא דוקא בקבורה כעגלה ערופה, ובעגלה ערופה עצמה יש לעורר קצת אם מקיים מצותה כששורפה במקומה, ויש להעיר מפלוגתא דבעינן קרא כדכתיב בסנהדרין דף מ"ה ע"ב, דאי בעינן קרא כדכתיב קבורה דוקא, משום דהלשון שם משמע שיהיה הביעור באופן שאינו צריך לשום אמצעים מן החוץ והיינו