אור הישר (בכורות) ק

שלישי אף שכבר אינו יכול לאוכלו אי אפשר לשורפו שאין שורפין קדשים בלילה, אבל קרבן שנפסל ביום זבחו חייב לשורפו ביומו וקאי עליו בבל תותירו ובקרבן כשר לא משכחת שיהיה קאי בבל תותירו ויהיה שריפה שכל זמן שלא נעשה נותר אינו רשאי לשרפו וכשכבר נעשה נותר שוב לא שייך דקאי בבל תותירו שכבר עבר ושוב אינו עובר ואין זה דומה לחמץ שבכל רגע עובר בבל יראה מה שאין כן קרבן שנפסל ביום זבחו זה קאי עליו בבל תותירו והוא בשריפה אבל אינו בכרת ונותר גמור מקרבן כשר הוא בכרת ואינו בבל תותירו, ולכן חזר ר"י ודנו דין אחר, ולא כמו שפירשו התוס' דא"צ לאיסור אכילה והנאה וכרת, אלא דלא משכחת כרת דכשהוא בבל תותירו אינו בכרת וכשהוא בכרת אינו בבל תותירו, ומתורץ גם קושיית התוספות בד"ה וחמץ הרי הוא וכו' דלעיל יליף מנותר ממש וכאן יליף מקרבן שנפסל ביום זבחו. והנה אשם תלוי שבין שחיטה לזריקה נודע שלא חטא זה מיקרי קדשים שנפסלו ולא חולין שנשחטו בעזרה עיין תוי"ט ריש פרק ו' דכריתות, ואם כן קאי עליו בבל תותירו ואעפי"כ סובר ר' יהודה בקבורה, ושפיר השיבו חכמים אשם תלוי וכו' ואין אנו נחוצים לפירוש רש"י וכו' עיי"ש בדברי הגאון ז"ל

ועתה נתבונן בדבריו ז"ל. א) הנה ההנחה שמניח דבזבח פסול יש ל"ת דלא תותירו צריכה עיון, דהא המשמעות דלא תותירו הוא כמפורש בתורה שתאכל, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח, אבל היכא דל"ש אכילה לא של אדם ולא של מזבח, לא שייך בל תותירו, ואין כאן אלא מצות שריפה בלבד וגם משמעות הלשון דבל תותירו הוא שיש לו זמן קבוע שעד הזמן אינו עובר, ובמה מצינו שאמר ר"י כונתו שנותר קבוע לו זמן כלומר שאסור להותיר עד זמן קבוע שבו יאסר בהנאה, וכן בחמץ אסור להשאיר ברשותו חמץ עד שעה שיעבור עליו בב"י, וכמובן דזהו ג"כ בכלל לא יראה, שתשמור שלא יהיה חמץ ברשותך כשיתחיל הזמן שאסור בהנאה ועיי' בשיטת ר' יהודה בפסחים כ"ח ע"ב ובירושלמי פסחים פ"ה ה"ד, ולקמן יבואר יותר בס"ד

, והנה לתנא דבי רבה בר אבוה (פסחים פ"ב וש"מ) כל הפסולים בקדש ואפילו פיגול טעונים עיבור צורה, וא"כ לדעת הצל"ח ז"ל תתחייב כ"כ פלוגתא דחוקה בינו ובין רבנן דלרבנן כל שפסולו בגופו ישרף מיד שיש עליו ל"ת דבל תותירו, ולרבה בר אבוה לא די שאין עליו ל"ת דבל תותירו אלא שאדרבה אסור לשורפו מיד, ועיי' בתוספות פסחים פ"ב ע"א ד"ה בשלמא דמוכיח דהחלוק שפסולו בגופו ישרף מיד ושבדם ובבעלים תעובר צורתו הוא מיוסד על הסברא בלבד, דמה שנאמר בפסולים (חוץ מנותר) תשרף אינו מוכרח שמשמע מיד, ולדעת הצל"ח ז"ל הלא אינו מצד הסברא בלבד אלא דכל שפסולו בגופו דמי לנותר ויש בו לאו דלא תותירו לענין שריפה, כמו שהיה על הנותר לאו זה קודם שנעשה מחוייב שריפה, ויש להשוות דברי שניהם בשנאמר דכונת התוס' ז"ל שחכמים הכריעו מסברא איזה קדש פסול דמי טפי לנותר ויש עליו בל תותירו וצריך שריפה מיד. ב) הוא ז"ל מעמיד פלוגתתם בא"ת שנודע בין שחיטה לזריקה שלא חטא והוי קדשים פסולין וכו'. וא"כ צריך להבין טעמו של ר' יהודה דאמר יקבר, אי משום דסבר דנעשו חולין למפרע (וכשיטת הסובר כן בכריתות וכנ"ל) א"כ לא השיבוהו כלום, דאז הרי אינו בבל תותירו, וע"כ דגם הוא מודה דהוה קדש פסול וא"כ ישנו בבל תותירו ואעפי"כ אמר יקבר, וצריך לדעת מאיזה טעם, וע"כ מפני שדורש קדש הוא למעט א"ת וכמבואר בספרא הנ"ל. ומעתה הגע בעצמך קדש פסול זה נתמעט משריפה מן הכתוב, (ולדברי הצל"ח, עיי"ש, אף בהנאה אינו אסור מן התורה) וא"כ מאין הרגלים לאמר שישנו בבל תותירו, ודאי שעליו לא כיונה תורה לאמר לא תותירו, ואי דצריך קבורה, הרי קבורה אינה מצוה בעצם, אלא רק תיקון חכמים כדי שלא יבואו לידי תקלה, (ועיי' בפסחים פ"ב ע"ב ד"ה אבל נטמא דבחולין נמי מיפסל אימא הואיל ואיתעביד בה עובדין דחול אימא לא תיבעי שריפה ותיסגי לה בקבורה, ופירש"י תיסגי לה בקבורה לגונזה מן העין שלא יאכלוה כלבים), ועיי' תוספות סוף תמורה דהטעם דכל הנקברים אפרם אסור, הוא משום דלא איתעבידא מצוותם (עיי"ש), הרי דאין זו מצוה בעצם, ובאמת לא ידעתי מהיכן היה אפשר ללמוד מצות קבורה באיסורי הנאה למצוה בפני עצמה

ובישוב דברי הגאון ז"ל יצטרך לאמר דסבר דקבורה של איסורי הנאה היא מצוה בעצם ודוקא קבורה, והוא מ"ע כמו המצוה של שריפה בנשרפין, ויסבור דלמדנו זאת מעגלה ערופה, דאמרינן בכריתות דף ו' שם תהא קבורתה ועיי' רש"י חולין דף קי"ז ע"א ד"ה עגלה ערופה), ולמדנו מכאן לכל איסורי הנאה, וא"כ הרי בא"ת שנודע קודם זריקה יש עליו בל תותירו, כלומר שמחוייב בכל רגע לקברו דכיון דנתמעט משריפה הרי הוא ככל איה"נ ומצותו בקבורה, וזוהי תשובת רבנן לר' יהודה שהרי מצינו לדידך בל תותירו בא"ת ואעפי"כ אין הכונה שם שלא תשהנו אלא תשרפנו, אלא שלא תשהנו ותקברנו וא"כ יוכל להיות גם בחמץ כך, ואולם מדברי רש"י המובאים לעיל לא משמע כן, ועוד דא"כ מ"ט כתבו התוס' ז"ל דנשרפין אפרם מותר משום דנעשית מצותם, אבל הנקברים אפרם אסור דלא הטעין אותם הכתוב שריפה משוך איסורייהו לעולם עיי"ש בתמורה ל"ג ע"ב ד"ה הנשרפין, וע"כ כונתם דאותן האיסורים שצוה הכתוב לשורפם, הרי דצוה לעשותם אפר וכיון שנעשו אפר נעשית מצותם, משא"כ בנקברים, אבל אם קבורה בקרקע דוקא, הרי י"ל דגם כאן מצותם שיעשו אפר ע"י קבורה בקרקע, וכיון שנרקבו לעפר, אפרן מותר, ואת"ל דאין ה"נ דבאופן זה מותרים, אלא דכונת התוס' היא שאם נעשו אפר ע"י שריפה, או ע"י