אור החמה על ספר הזהר ג:צג

נגע צרעת וגומר א"ר יוסי הא כל גוונין וגומר דיני שאת ותולדותיה וספחת ותולדותי' ומראות טהורות כדפי' במסכת נגעים. אינון דהוו יסורין של אהבה היו נגעים טהורים והטמאים יסורין שאינם של אהבה והיינו מאיס וגו':

לפום אורחוי וגומר אם חטא בענין שנתעורר הכח הטמא יסוריו ממנו אם התעורר כח הדין והוא טהור יסוריו באהבה ולא אליו אלא גם כשגורם לכל העולם בדרך זה הוא נוהג וז"ש גרים נגע בעלמא וז"ש אל תט וגומר ובל אלחם וגומר הא אם יתעולל כמעלליהם ילחם ויאכל במטעמותיהם בנגעיהם ולענין או' אל תט לבי וגומר יר' משום דתנינן באורחא וגומר התפלל שאפי' שירצה לבו להטות אל יטוהו ואל יוליכוהו אלא יחזירוהו אל הדרך הנכון.

ור' יצחק תירץ בענין אחר וז"ש אלא דוד אזהר וגומר אין לומר אל תט לבי להקב"ה ח"ו אלא ללבו שלא יטה עצמו אתה לבי אל תט עצמך וגומר ומשום דקשיא מה ענין אמירה זו ללבו יטהו לז"א שמצוה להיות האדם מדבר אל לבו כמדבר אל חבירו כאומ' והשבות וגומר כדמפרש ואזיל ויר' אל תטה לבי לדבר רע ותמצא שאתה מתעולל וגורם עלילות בעולם ברשע מעשיך ובודאי שמי שגורם דין לעולם אין הדין פוגע אלא ברשעים וז"ש את אישים פועלי און כי תצא אש ומצאה קוצים וז"ש להתעולל עלילות ברשע שתעשה ואותם העלילות והדין יפגע באישים פועלי און ונתן חלק בראש לגורם וז"ש ובל אלחם במנעמיהם כנזכר למיל ופי' זה כיוון באו' לפום אורחוי דבר נש גרים וגומר.

דסגיר ולא פתח הענין שכל המעשים גורמין סגירו הסגר השפע למעלה והמנעו מרדת אמנם פגם זה שאין פותח וז"ש דסגיר ולא פתח כי מהיותר ענ"ג דהיינו רדת השפע עדן נהר גן דרך הורדת השפע נעשה נגע ונסגר הפתח ונתיבש הנהר וז"ש נגע הוא אקרי.

ור' יוסי פירש לא לגן לבד יהיה הסגר זה אלא גם אל המדות העליונות דהיינו דלא מסתפקין רבהן שהם חג"ת ואלו אינם מסתפקין כדי צורכם כ"ש בנין שהם נה"י שימנע השפע יותר ויותר והיינו כאדם סוד הת"ת כולל כל הו' קצוות חג"ת נה"י.

ומכאן נחית ירצה שאחר שיהיה פגם באלו המדות ויגבר בהם הדין מפני העדר השפע נחית למאן דנחית דהיינו המ' המתגוללת בדינים. ור' יצחק מכריע כדברי ר' יוסי שהפגם למעל' ומשם יורד למטה והטעם נאר מקדשו משמע שמלמעלה הוא בעצמו נאר אותו ובני אדם גרמו במעשיהם ואם כדברי ר' יהוד' מלמעלה היה עולה הפגם בה. טמא ממש במה שהוריד הדינים מלמעלה ע"י שגרם למעלה השליט החצונים והם יונקים ממדת המ' ואין לך טומאה גדולה מזו היותה משפעת הדינים לחצונים והיינו טמא ממש מלמטה ומלמעלה הקב"ה נאר מקדשו וירצה בטלו שלא תקבל שפע ולא תשפיע לקדושים והיינו פי' ר' אלעזר אסתלק מאן דאסתלק הת"ת מהמ' וחויא תקיפא שריא היינו הנהגת העולם ע"י החצונים. והיות המ' יונקת הדינים החזקים מגבורה. קרא אטיל זוהמא והיינו דם הנדות הנשפע לחוץ וז"ש סאיב למאן דסאיב:

תאנא כד שארי חויא לאתגלאה וגומר הענין כשדנין הדין בבית דין העליון בספי' ובהגזר הדין מיד במאמר גבוה מזדמן שם הנחש סנטירא דמלכא לצורך יסורי העולם ומיד צריך להשפיע לו כח הדין לפעול כך וכך וכשבא הנחש מיד מסתלקים אלו הקדושים מפני שאינם סובלים ראות הנחש והשפעתו. ואו' שארי חויא לאתגלאה יר' כשיתחיל לצאת מפתח נוקבא דתהומא רבא שהוא נסתר שם מיד נעשה הפגם בקדש ואז מסתלקים סמכין שהם נצח והוד שהם בהשפעתם סומכים ומעמידים למ' ובהיות מתגלה הנחש מיד אלו מתאספים ממנה אל הת"ת למעלה ונשאר הבית בלי כח עמודיו ואז גם היסוד שהוא נסמך על העמודים מסתלק ומיד נחרב הבנין שהבנין הרוחני הפך הגשמי יסודו למעל' ממנו ואם תעביר היסוד מהבית הרי הבנין נהרס ויתעבר גם ציון מקומם דהיינו מציאיות נה"י המתנוצץ בתוכיות המ'. ואז אתי חויא לא באצי' ח"ו אלא במדורין מבחוץ להיכלות ועולה ממש עד המדור הב' שכנגד הוד אמנם כח התעוררותו עולה עד המדור שכנגד הגבורה כי שם שורשו המשפיעו ואז אטיל זוהמא והוא הדין הקש' והזוהמא הנשפע מהגבורה למ' והמ' משפיעו לנחש לחוץ אל מקומו וצעקת הנחש במעשים המקולקלים נק' אטיל בה ירצה שהוא סבה להמשיך אליה ע"י אותו התעוררות הדין הקשה כנזכר ואל יטעך שכלך להבין הדברים כפשטן כי זה סכלות כי הגשמי הטמא לא יעלה אל הרוחני הקדוש כאו' לא יגורך רע. וכדין אשתכח מקדשא היא המ' והיא הנקר' בית ארץ אחוזתכם והיא נפגמת חס ושלום בסבתם כי אינו פוגם למעלה אלא מעשה יש' הנאחזים בקדושה וז"ש ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ששם נאחזים כל יש' כנזכר: וכתיב והנחש היה ערום וגומר הענין שיש ג' בחינות במ' בי"ת אר"ץ שד"ה והנה בשדה נאחזים כולם אפילו הכחות הנק' חית השדה וז"ש והנחש היה ערום מכל חית השדה מפני שעורמת הצידה לצוד בני אדם ולצודד נפשות היא אל הנחש: ויאמר אל האשה היינו או' ארץ אחוזתכם שהיא בחי' פנימית משדה שהיא א"י שאין אחוזים בה אלא יש' והענין הוא כי מקומו בשדה ומתעורר להטיל זוהמא ונכנס מהשדה בדברים אל האשה העליונה די אתר מקדשא דהיינו ברית ארץ יסוד נקודת ציון מכון לשבתו וז"ש די אתר מקדשא בגווה וכנגד בחינה זו אמר הכתוב את מקדש ה' טמא בגין חובוי וטעם חובוי הוא בגין דאתגליא חויא כדפי'. מאן חובוי בבא בפגם נגע צרעת. דבגין וגומר שאר העבירות לא יזמין ה' ענשו ע"י נחש ממש אלא יתלבש בשאר נבראים או בא' מן העונשים אמנם לשון הרע כ"כ הוא מתייחס אל הנחש ויעוררהו בטבעו כ"כ עד שכמעט ידמה אל הפגם וז"ש חויא אזדמן בין לעילא לעורר הדין בין לתתא להעניש בעולם התחתון.

השרופים או השורפים מ"ל יר' אם כדברי רז"ל שהיו שרופים וחזרו וחיו השרופים מבעי ליה ואם כפשוטו שהיו שורפים בארסם הנשוך השורפים מבעי ליה השרפים כד"א שרפים עומדים וגומר הענין שנק' שרפים מפני שהם מצד האש הגדולה מהגבורה ומורה עצמותם בדין לא פועלם בדין ולא פעולים מהדין ולז"א הנחשים השרפים ירצה הנחשים הנאחזים בשרפים שאין החצוני פועל אלא מצד מה שמקבל מהקדושים ולהיות שמהקדושי' הללו נשפע הדין לחוץ אמר דוד המלך שברת ראשי תנינים על המים ירצה התנינים הם החצונים וראשיהם הם השרפים בדינם החזקה והקב"ה משבר ומחליש כחם בסוד מימי הרחמים. והשתא קשיא ליה דאיהו אמר תנינים על הנחש ואנן אשכחן והנחש היה ערום חד א"כ מאי תנינים תרי לז"א שלפי האמת הקליפה הם סוד סמא"ל ולילי"ת תרי וחד אתחזרו בייחודם או כדפי' רז"ל שהרג את הנקבה וסרס את הזכר בענין שהשרשים השרפים הם ראשי תנינים אמנם למטה תנינם כתיב דהיינו חד אתחזר כדי שיוכל העולם לסובלו. ואמנם או' שברת וגומר על המים למטה מן המים מאי על המים לז"א וכתיב שרפים עומדים ירצה עמידתם וקיומם להיותם שרפים בדינם הוא ממעל לו דהיינו גבורה שעל הת"ח כנודע וכן או' ויבאו בני האלהי"ם דהיינו אותם המלאכים שהם בנים וענפים נמצאים מהגבורה הנקר' אלי"ם להתיצב ולקחת עמידה והצבה וחוזק על ה' מהגבורה שעל הת"ת והיינו ביום הדין.

וכדין בהיות הדין נשפע על ידי השרפים והפגם עולה סגירו בכולא כל מעינות הרחמים נסגרים למעלה ולמטה ולית מאן דפתח כי מקורות הרחמים נסגרים מכל וכל. אשה מנאפת היינו סוד שכם בן חמור אונס את דינא דמלכותא דינא ומחתה פיה ואומרת לא פעלתי און אלא ע"י החצונים נפעל:

א"ר יצחק גרעונא דכולא איזה פגם שימצא למטה אינו אלא שנעשה למטה משם נמשך ח"ו שיהיה כח החצונים לפעול אם לא ברשות גבוה ואין למעלה דבר רע אם לא ע"י התחתונים דהאי בהאי תליא כיצד יחטאו בני אדם ראשונה למטה ויעלה הפגם למעלה וירד הדין מלמעלה ויפעל ע"י החצונים למטה והכל ברשות גבוה כדפי' והם גרמו מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. מהו פנה אלי וגומר זה יובן ממ"ש בילקוט בפסוק זה כי ג"כ אהרן לקה בצרעת אמנם נתרפא תכף מפני היותו כ"ג וזהו ויפן אהרן פי' דאתפני ואתרפא מצרעתיה כדי שיוכל לעבוד כהונתו ואעפ"י שר' יהודה בן בתירה חולק שם על זה הנה כאן נר' דמפרש הכי דנצטרע נמי אהרן: נגע צרעת וגומר א"ר יוסי וגומר כל זה יובן היטב במה שהובא לעיל דף מ"ו ע"א על פסוק זה וע' במה שביארתי שם כי הוא הנכון בזה כי לפעמים היה נגע ועכ"ז היה טהור ואיך אפשר שיהיה נגע ויהיה טהור אלא הכוונה כמו שביארנו שם כי יש נגע הנק' נגע צרעת סגירו בחסרון הלבנה וזהו יסורין דאהבה זוטא והם טהורי' וכפי גווני הנגע היה מכיר זה הכהן ועיין לעיל:

כתיב אל תט לבי וגומר ביאר הכתוב עם הנז' והוא אל תט לבי לדבר רע כי אם תטה אתה לבי אל דבר רע הנה יתעורר הרע הפועל עלילות ופעולות ויתערו נגעים בעלמא.

א"ר יצחק וגו' קושית ר' יצחק מבואר והתירוץ כי דוד לא היה מדבר אל השי"ת שאל יטה את לבו לרע רק היה מדבר עם לבו ממש כי כך דרך הצדיקים בכל עת ובכל רגע לדבר בלבבם וכמ"ש והשבות אל לבבך כלומר תדבר עם לבבך ותשא ותתן עמו בדברי המצות כי כל השם אורחותיו בעה"ז זוכה לעולם הבא כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלי"ם וזהו אל תט לבי כי היה מדבר אל לבו ואומר לו אתה לבי עשה באופן שאל תטה אל דבר רע. ויר' שאעפ"י שהאדם צדיק יוכל להטות עצמו ולילך אל הדרך הרע וז"א ללביה קאמ' דוד כלו' אל תט דלפום ארחוי דבר נש וגומר כלומר הטעם לפי שכפי אורחוי דבר נש הכי מטה עצמו ולכ"א ללביה אל תט וגומר וביאר או' והשבות לשון השבה שהם הרבה פעמים וביאר נגע צרעת סגירו וגומר הכל ביארתי לעיל דף מ"ה ע"ב ודף מ"ו ע"א ע"ש באורך. אמנם מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי ור' יצחק הוא כי ר' יהודה ביאר כתרגומו ממש כפי הפשט כי כשאין שפע יורד מלמעלה נק' נגע צרעת דסגר לעיל דלא ליחות שפע בהאי עלמא. ור' יוסי הוסיף ביאור כי גם ממש למעלה אשתכח סגירו ומניע' שפע ואפי' אבהן עילאין לא מסתפקי מבינה נהר עילאה וזהו באדם הוא אדם העליון ממש כביכול ומכ"ש בתתאין בהאי עלמא ור' יצחק סייע את ר' יוסי ואמר דהכי הוא ודאי דגם לעילא ממש שליט כמ"ש נאר מקדשו. אלא שלע"ד שחולק עם הראשונים וסבר דלא אית נגע צרעת אלא מחמת טומאה וכמ"ש את מקדש ה' טמא ואם תדקדק בדבריו תמצא שסובר כן באו' וכלהו בגין חובוי עלמא כלו' ולא יסורין דאהב' וביאר או' את מקדש ה' טמא כי כביכול שכינתא מסתלקת מהמקדש בעת הכנס שם האיש הטמא ההוא וכדין שריא תמן רוח טומאה. ואפשר דאיירי גם לעיל כביכול אך צריך שתבין פשר הדבר מפ' תרומה דף קמ"ד ע"ב וע"ש היטב ותבין איך המ' מסתלקת מההוא דרגא דהנהו מלאכי' הנקראים חציר דתמן איקרי נמי משכן ה' כי גם הם מצד הקדוש' ושריא תמן שכינתא בסוד משכן ה' בסוד מצמיח חציר לבהמה עלאה דא מ' שכינתא ואו מסתלקין סמכין וגומר יובן מפ' פקודי בסוד ויתן את אדניו הם המלאכים העומדים ונקראים אדנ"י ובסוד המשכן ועשייתו יובן כל זה וזהו כוונת או' מאן מקדשא ונתתי נגע צרעת וגומר כי המ' הנק' ארץ אחוזתכם וכן ואל האשה אמר היא מ' והכל במה שעוררתיך בפ' תרומה דף קמ"ד ע"ב וזהו שדייק כאן באו' באתר מקדשא אתאחד בגווה כי המקדש הוא השכינה אתאחד בההיא אתתא הנז' תמן בפרשת תרומה ע"ש גם זה יתבאר מפ' בא דף ל"ה ע"א איך ההוא נחש מייבש אינון עשבים. ואו' הנחשים השרפים עדיין אין לי ביאור בזה וצ"ע: א"ר חייא א"ר יצחק גריעותא וגומר זה הוא ממש מה שכתבתי דסבר דלא אשתכח נגע צרעת אלא ביסורין של עון. מהרח"ו נר"ו ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: