אור החמה על ספר הזהר ג:צב

כגון אבא דאתפס נר' מכאן שאין הצדיק נתפס בעון הדור אלא כשאינו מוחה בידם. דלא נגדי בהו שלא נתקוטט בם מיא חסד יהו"ד אשא גבורה אלי"ם. עפר מן האדמה גופו עפר ממחצב המשובח א"י דהיינו מן האדמה והפנימית ממנה שהוא בי מקדשא. מאינון חיין דלעילא חכמה ובינה. ויהי האדם לנפש אין פי' שהאדם עצמו היה לנפש מתלבשת בגוף אחר שהרי האדם עצמו הוא הגוף הנברא מא"י אלא פי' אדם אתכליל בנפשא קדישא מחיה עילאה חכמה דאפיקת ארעא עילאה בינה והיינו הנשמה. כמה נטורין וגומר בהיות השומרים רבים ישמרוהו מכל מיני פגע לפי מספר מיני הפגעים בכל צרכי העולם צריך שומרים. רשימא הוא לטב. שבחו גדול שהקב"ה רושמו למעלה בין הקדושי' ואין ענין תפלותיו או מצותיו כא' העם בכלל כל העם אלא רשום שיצא מכלל כל העם וכן למטה אינו בכלל העם אלא איש רשום לעצמו והיינו רשימא לעילא ותתא האמנם יש פחד שמא יתגרה בו השטן והעד איוב שרשמו הקב"ה באו' השמת לבך וגומר לז"א רשימא לטב אחר שיש לו אהבה ושמירה רשימתו לא יזיקנו. שכינתא קדישא שכיח עלוי היינו שהוא יהיה משכן לקדושה וממנו תתפשט לכל העולם וכל זה באמצעות הנשמה הקדושה שבו שהוא נאחז בה ע"י טוב מעשיו. והנה בהתהפך הענין יסתלקו ממנו כולם וחשב האחרון באו' שכינתא אסתלקה מיניה והוא הדין הג' הקודמין. וכח החצוני עושה בו דברים כנגד שכינה רוח הטומאה זה לעומת זה וכנגד רחימא אסתאב וכנגד נטירו אתפגים וכנגד רשימא בחיזו דאנפוי דהיינו ממש רשימא לכל רואהו טמא טמא יקרא מעלה ומטה:

ת"ח בגין דהאי נפש איהי קדישא עילאה מהחכמה מהקדש העליון ולכן מדי בואה למטה תעבור דרך כל המדרגות הבינה עד בואה אל בחינה שנאמר בה תוצא הארץ שיוצאה לחוץ ולכך משכא לה בגווה בכל בחינות תוכיותה והיא דקה מן הדקה ויורדת ונמשכת בכל מדרגות הבינה ואז היא לובשת צורת מקום עמידתה ולכך היא כוללת כמה בחינות מהבינה בענין מצד החכמה נקראת ראשית ומצד כללותה בבינה היא נקראת נשמה יורה על נשימתה מהאף העליון מצד הבינה כאו' ונשמת שדי תבינם וכתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ודא היא דסלקא לא בחינת רוח ונפש אלא דוקא בחינה זו שהיא הנשמה מפני שהיא מצד הבינה והחכמה יש לה כח לעלות עליה כזו וז"ש דהא כל שאר נפשתא רוח ונפש לית רשו וגומר מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. תו יש צדיק וגומר עתה בא להגיד כוונתו כי היה אפשר לאביו לייסר בני דורו ולא ייסרם ולכן נענש ולא שהיה רשע ח"ו וגם אותנו לא הניח לייסרם. וז"א ומחי בידון. דלא נגרה בהו וגומר ר"ל היה מוחה בידינו שלא נתגרה ונלחם עם הרשעים מפני שכן אמר דוד אל תתחר במרעים ולכוונה טובה איכוון במה שלא ייסרן ונראה לו חסידות לשתוק ולעשות צ ווי דוד ע"ה באו' אל תתחר במרעים וזה מחסידות הבן שהיה חעץ להוכיח אביו ולא היה נוגע כלל בכבודו. אכן עכ"ז היה טועה בזה כיון שהיה ספוק בידו וז"א ודאי קב"ה אעניש לי בדא דהא הוה רשו וגומר והצדיק עליו את הדין והנה ביאר ג"כ הפסוק יש צדיק וגומר ר"ל יש זמן שצדיק אובד מפני חסידותו וצדקו גורמת לאיש הזה והיינו כד אסגיאן חייבין בעלמא ומצד חסידותו כמו שאמר אל תתחר במרעים והענישוהו מפני חסידותו או אפשר בצדקו ר"ל כי המ' הנק' צדק נפרעת ממנה עם היותה דביקה בו ומיוחסת אליו והיינו צדקו לא תועיל לו לפי שלא מיחה בבני דורו. וראשון עיקר:

תו פתח וגומר ענין הב' יצרים אפשר שהם ב' יצירות האדם דכר ונוקבא והם מים ואש טוב ורע והם ה' אלי"ם והכל א' זה לעומת זה ונודע כי דו פרצופין נבראו כמ"ש את האדם כליל דכר ונוקבא ועליהם נאמר וייצר ב' יצירות. ומלת את האדם לרבות דהוי דכר ונוקבא וגם הנשמות היו שנים חד עילא' הנקר' נשמת חיים בסוד הנשמ' הנק' נעמי היא הבינ' דאתמשכא האי נשמה מחכמ' ובינ' הנק' חיים חיי המלך בסוד אלימלך ונעמי הוא נשמה דכלילא דכר ונוקבא וזהו ה' וכנגד אלי"ם ויהי האדם לנפש חיה עילא' והסוד הוא נפש המ' הנק' אלי"ם ונק' היה עלאה כי יסוד נק' חי ועם ה' תתאה הוי חיה כנזכר פ' ויקרא דף י"ז ע"א בר"מ. נמצא כי כל אדם נברא בב' יצירות אם בכח גופו אם בב' יצריו ואם בסוד נשמתו נשמה ונפש ועיין בתיקון ס"ג על פסוק זה ועיין למטה דף מ"ח ע"ב בסוד תרין רוחין. אמנם נלע"ד לפרש כי נשמה ונפש הכל א' והראיה או' ויפח באפיו וגומר ועי"ז היה לנפש חיה והענין במה שידעת כי גם הבינה נק' חיה וכמ"ש פ' משפטים דף קכ"ו ע"א בסוף הפרשה ועיין שם בביאורי דאית חיה עילא' וחיה זוטרתי וזוטרתי דזוטרתי וע"ש והענין כי סתם חיים הוא בחכמה והבינה המקבלת אותם חיים נקרא' חיה חיי"ם חכם והנה הנשמה הנק' נעמי היא בסוד הבינ' כנידע וכד אתמשכא לתתא במ' אתקריאת נפש וז"א תוצא הארץ היא מ' תוצא לחוץ אותה הנשמ' הקרוי' נפש חיה ר"ל כי באה מבינה הנק' חיה עלאה ודוק ותשכח:

ות"ח בגין דהאי נפש חיה וגומר הענין כי נשמה זו ביורדה אל המ' נק' נפש וכשחוזרת אליה אחר פטירת האדם או בלילה בעת השינה אז נק' נשמה והענין כי נשמה מלשון נשימה והוא סוד הרוח אשר נושם האדם בחוטמו ומושכו אליו וכן הנפש הזו בחזרתה אל המ' והמ' מושך ושואב אות' אז נק' נשמה ושמור כלל זה בידך. וע"ד איקרי רוחא ממללא התרגום ביאר כן ותרגם ויהי האדם לנפש חיה לרוחא ממללא והענין כי גם כל אומות העולם יש להם כח הדיבור ואיך נק' אל הנשע' הקדושה הזאת רוח ממללא אך הוא כי יש לה כח הדבור לדבר קמי מלכא משא"כ בשאר הנשמות. וגם כלל זה שמור בידך ויתורץ לך קושיא גדולה אשר היא כי הלא כח הדיבור שוה ביש' ובאומות העולם א"כ ח"ו נר' כי נשמתן שוה ובמה יפרדו זה מזה ומה תוספת מזה על זה. אך עם הנז' מתורץ הכל ואי' כד"א נאלמתי וגומר אפשר כיוון תוך דבריו נאלמתי דומיה כאשר החשתי מטוב שלא דברתי טוב כי אם רע. והשאר מבואר. ואומ' נעכר במכתשין וגומר ודא הוא דאמר דוד מלכא דאלקי בהאי וגומר והענין כי רצה לפרש כי פסוק זה דוד אמרו על עצמו ממש וכמ"ש תחטאני באזוב ואטה' וארז"ל כי נצטרע ו' חדשים ולכך הוצרך אל טהרת האזוב דוגמת המצורע וז"א וכאבי נעכר. ויתכן כי דוד היה יכול להוכיח את בני דורו ולדואג ולאחיתופל ודומיהם שהיו מלביני' פניו ולא היה מוכיחם אך היה שותק כנזכר כי עליך נשאתי חרפה וגומר וכמ"ש תחלת המזמור אמרתי אשמרה וגומר אשמרה לפי מחסום וגומר נאלמתי וגומר לכן וכאבי נעכר וז"א ודא הוא דאמר דוד וגומר כלומר זהו שאמר דוד נאלמתי וגומר כי על עצמו אמר דאלקי בהאי. והראיה לזה כי לבתר מצינו דנתרפא ואתפני מיניה כמ"ש פנה אלי וחנני וגומר בגזירה שוה דויפן אהרן אל מרים מה התם צרעת אוף הכא צרעת ולפי שהקב"ה מסלק הארת פניו מן הטמאים לכן היה שואל לשי"ת שירפאהו ויפנה אליו ויביט בו וזהו פנה אלי וחנני. וענין לשון הרע ועונשו הכל יובן מפרשת פקודי דף רס"ה ריש ע"א עיין שם. מהרח"ו נר"ו: