אור החמה על ספר הזהר ג:פה

ר' חזקיה פתח מה רבו מעשיך וגומר הענין שדוד בא להודיענו תשובת שאלה א' היאך מהאחד המיוחד נמצאו המינים המחולפים לז"א אל תאמר שהממציא הראשון לא המציא רבוי הנמצאות מפני שיבהלך רבוי מציאותם אלא מה רבו מעשיך ה' וזהו שאמר כמה סגיאין עובדוי דמלכא שני הפכים רבו דהיינו סגיאין מעשיך ה' דהיינו עובדוי דמלכא וא"ת ואיך אפשר כז"א כולם בחכמה וגומר והמשיל משלו לבר נש בידוי ולא רבוי הזרעים ושנויים ירבה בדעתנו הזורעים או פעמי הזריעה אלא האדם א' ומיני הזרעים מרובים ומצד זה פעולת הזורע אחת והתפעלות בנפעלים הם פעולות מרובות וז"ש בר נש היינו א' נטיל בידוי כמה מקשרין היינו הנפעלים המרובים וזרע לו בפעול' א' ולבתר נפקו כל חד וחד היינו הפעולות המרובות וכן בנמשל קב"ה שהוא האחד המיוחד א"ס עביד עובדוי בחכמה מתעלים בה עביד עובדוי הם רבוי המינים הנמצאים למטה המושרשים במ' נמצאים מל"ב נתיבות ל"ב אלהי"ם דעובדא דבראשית הרי הרחיק רבויים כמה מיני הרחקות מהאחד האמתי והנה אפילו הפעולה המיוחדת לכולם היא ע"י החכמה וז"ש וחכמה נטיל מהגבירא כולא כחדא שאינם נפרדים שם ובבת א' זורעם למטה וז"ש וזרע לון והיינו כולם רבויים יחד בחכמה עשית עשיה א' שוה לכולם אמנם אח"כ למטה במ' במקום זריעתם הם למיניהם להיותם משתלשלים זה אחר זה וז"ש ולבתר שנפרדה החכמה ונסתלקה פעולתה מלאה הארץ קניניך המרובים נפקו כל חד וחד בזמניה בקדימת עילה לעילולה שכל א' נקנה לעצמו בזמנו:

א"ר אבא וגומר לא פליג עליה כי היא אמונה אמיתית אלא משמעות דורשים בלבד איכא בינייהו ופ' מה רבו מעשיך ה' כדברי ר' חזקיה ואמר כמה סגיאין עובדוי דמלכא קדישא שעם היותו קדוש נבדל מהרבוי עכ"ז מה רבו ולא יקשה רבויים מפני שאין גילוי לרבויים אלא בצאתם מאת פניו כמה מדרגות וז"ש כולהו סתימין בחכמה והרי להם שם כולם בכללות א' בחינה א' סתומה ונעלמת וז"א כלם בחכמה כלהו בחכמה כלילן בהעלם החכמה ופי' מלת עשית הוא סוד עשייתם וגילויים בכונניות שהוא מהחכמה אל הבינה ודאי וז"ש ולא נפקי לבר אל מיום אחד לפי' עשית במקום אחד אלא בשבילין ידיעאן דהיינו ל"ב נתיבות חכמה והם נקראים אלי"ם על שם הבינה וז"ש בשבילין ידיעאן לגבי בינה ומלת עשית יר' א' מב' עניינים הא' עשיה ממש שהם בחכמה רוחניים ואין להם מציאות מתגלה והב' תיקון שכבר היו עשויים אלא שנתקנו ע"י הבינה וז"א ומתמן אתעבידו כולא ואתתקנו והיינו עשיית בחינה שנית אל מציאות מ"י אל ה' שהיא בינה:

מלאה הארץ דא כ"י היינו יש' ת"ת וכניסתו שהוא נכנס אליה והיא מכניסתו היא המ' נקר' כנסת ישראל סוד ו"ה שאין מילוי למ' מחכמה ובינה אלא ע"י ו' קציות וז"ש דמתמן אתמלי מכולא יר' משם מלמעלה מהחכמה והבינה אתמליא מכולא מצד ו' קצוות כד"א וגומר יר' כל הנחלים שהם ו' קצוות הולכים אל הים שהיא המ' והים איננו מלא אמנם בהיותם הולכים מכח אבא ואימא כדפי' היא מלאה.

דהיא אפיקת לון וגומר היינו מלת קניניך בשינוי מאו' מעשיך למעלה כי בתוך האצילות נק' מעשים ולמטה מהמ' נק' קניינך וז"ש דהיא אפיקת לון לבתר אלה תולדות השמים והארץ הנגלים האלו בה' בראם אל החוץ דהיינו קניניך וז"ש ובג"כ וגו' יר' שנה הכתוב באו' קניניך ולא אמר מעשיך:

ת"ח בשעתא וגומר יתער עליה רוחא אחרא קדישא כאשר הוא מקדש עצמו ואם לאו יעורר רוח אחרא ממקום הראוי לו והיינו נפש הבן או הבת כלילא וגומר שבין זכר ובין הנקבה יש בה כללות הת"ת והמ' שמזווגם נמצאת. הלילה אמר לההוא ממנא מ' שהיא מדת לילה ובינה כל הנפשות. מה דאפקיד והא אוקמוה לעיל פ' ויקרא וחד צלמא עמיה עיין פ' אמור ומפני ציור הנפש בפרצוף אדם בו לכך אמר ההוא דקאים בדיוקנא פי' דיוקן אדם. בההוא צלמא אתברי שאין כח בגוף לצייר ציור אלא בציור הצלם ובו הוא מתגלם בבטן וז"ש אתברי מ' יום שהם יצירת הולד. בצלמא דיליה קאים היינו צלם שני אל הצלם הנזכר וז"ש צללים תרי. מתתקנין לרעותייהו מזומנים כדי שיתלבשו בהם כדלקמיה. ומתתקנן באינון צולמין וגומר פי מתלבשים בהם ומתגלמים בם תמורת הנפש הקדושה שהיא היתה קודם מתגלמת שם ועתה מתגלמין אלו. דלא אתכלילו בכללא דגופא מפני שצורת הגוף הוא מצד הקדושה כנזכר באדרא ואלו הם טמאים ואין להם צורת גוף ובההוא הנאה דקא משתרשי צורת הגוף ע"י צולמין הם מודיעים לו וגומר:

ת"ח אסיר וגומר פי' שנותן דבר מה או מפקידו ביד השטן בכעס או ברצון.

וכד קריבו יומין הם ל' יום קודם המיתה כדפי' בזוהר פ' ויחי וכיון שנסתלקין ממנו מיד נדבקין עמהם אלו שהשליט הוא עליהם. עוד משמע מאומרו לנפקא מהאי עלמא ההוא וגומר שאין הצלם ההחתון מסתלק אלא העליון וכשהאדם הגון והצנם מתוקן נדבק בקדש וכשהוא מתדבק בחרשין אז מתתייב כרת ונכרת הצלם ההוא מקדושתו ונדבק בצד הטומאה שהיה מכין עצמו אליה קודם וז"ש ונטיל ליה וגומר:

ת"ח בשעתא דנשמתא נחתא מאוצר העליון אוצר נשמות חדשות לאעלא לה בהאי עלמא דהיינו הגוף קודם רדתו בדרכה מראים לה עונש ושכר להעירה שלא תחטא. וההוא אולמא קדישא קיימא עליה על הגוף בבטן אמו ששם מתגדל עם הצלם עד דנפיק מבטן אמו לעלמא לאויר העולם מהרמ"ק זלה"ה:

והרי"ו נר"ו כתב. ולבתר נפיק כל חד וחד בלחודוהי. הביאור כמ"ש ז"ל כי במעשה בראשית כולם נבראו ביום ראשון ברגע אחד ואח"כ בשאר הימים יצא כל פעולה ופעולה על ממשלתה כי הלא בדבור א' של הקב"ה נתהוו כל הבריאות שבעולם כאומ' כי הוא אמר ויהי ואח"כ יצאו כל פעולה ופעולה ביום מיוחד מו' ימי בראשית וז"א מה רבו וגומר כלו' הנה מעשיך שבראת בעולם הם רבים לאלפים ולרבבות וכלם עשיתם יחד בפעם א' בחכמתך הגדולה ואח"כ הוצאתם א' לא' לאויר העולם וכן השי"ת בפעם א' זורע כמה נשמות בעולם ואח"כ יוצאים כל א' וא' בזמנו מציייר זכר או נקבה ואין מכיר אלא הש "ת עם שיצא לאויר העולם וזה אין יכול לעשותו אלא השי"ת בחכמתו הגדולה:

א"ר אבא וגומר ר' אבא דרש פסוק זה למעלה בסוד י"ס כמו שידעת כי כל העולמות שהם לאלפים ולרבבות וכולן תלויין בי"ס וכל הי"ס עצמו כולן היו תחלה כלולים בחכמה עלאה בסוד יום שם יהו"ד נקודה סתימא דביה כליל כולא. ובעלות החפץ לפניו ית' אז הוציאם בסוד נתיב לא ידעו עיט אלא אימא עילאה בינה ושם אתתקנו דוגמת טיפת המוח שאין בה שום תיקון עד היותה בבטן המלאה ושם מצט ירת כי כל ציור האותיות בבינ' אצטיירו וז"ש כולם בחכמה עשית ר"ל כאשר עשית ותקנת אותם ע"י עשיה גמורה ותיקון אשר עשיתם בבינה המציירת ומתקנת כל הציורים הנה אותה העשיה בחכמה עילאה היא כי מאתה יצאו ובה היו סתומין כולם ומתמן הוצאתם אל הבינה ובה נעשו ונצטיירו בכח החכמה. ואח"כ כל הנחלים העליונים הולכים אל הים האחרון מ' ומתמלאת מהם וזהו מלאה הארץ מקניניך הם הקניינים היצורים שנצטיירו וקנו הויה בבינה מכולם נתמלאת המ' וכולם משפיעים ואז נפיק מתמן לעלמא תתאה ולכל חיילותיה כמ"ש בהבראם בה"א בראם כי הכל יצא דרך המ' ה' תתאה: ת"ח בשעתא דבר נש וגומר ענין רוחא כליל דכר ונוקבא יובן מאחורי דף זה כי אין לך שום נשמה יוצאת מלמעלה אלא כליל דכר ונוקבא. ואח"כ מתפרשן בג"ע הארץ ולזמנין נפיק תחלה נשמת דכורא ולזמנין נשמת הנקבה וזהו סוד לקיחת האדם בת זוגו והטעם כי מהתעוררות זווג עליון ת"ת ומ' נפיק כליל דכר ונוקבא מן הת"ת ומן המ'. והלילה נודעת כי המ' נק' לילה והיא אמרה ומצוה לההוא ממנא שיוליך רוח זה אל אותה הטיפה. ואו' קב"ה אפקיד לההוא רוחא כל מה דאפקיד פי' בהיות הנשמה יורדת מלמעלה משביעה הקב"ה שתהיה טובה ולא רעה וכנזכר פ' ויקרא דף י"ג בפסוק עד שיפוח ע"ש ואו' וינוסו הצללים תרי ג"כ נתבאר שם פ' ויקרא דף י"ג ושם יובן ועיין בפ' ויחי דף ר"כ ע"א כי הם א' גדול וא' קטן ומנח הא' מתברך ומתגדל השני לאחר זמן ולבתר מתחברן כחדא וע"ש:

והנכון אצלי בפי' אלו הצללים שהם תרין עופין דפרחי מאילנא קדישא בעידן דנפקא נשמתא מתמן כדי לעטרא לה כנז' פ' בראשית בהקדמה דף י"ב ע"א בפיקודא שתיתאה וע"ש כי הוא האמת הצללים אלו. ואולי כי אותו העוף דמימין הנשמה הוא היותר גדול במעלתו ולז"א בפרש' ויקרא דף י"ג כי א' גדול וא' קטן ר"ל במעלה ואולי כי הגדול מצד הת"ת והקטן מצד המ' ולכן א' מימין וא' משמאל ודי בזה:

ובספרא דחרשין וגומר כל זה ברור כי היה מביט בצולמין דילי' ע"י נר א' המדליק ובו נראין צולמין דיליה בכותל וישביע אותן הצולמין ע"י השבעות הכתובים בפ' אשמדאי שיהיו זמינים אל החצונים ויפקידם שם ואז שלטי החצונים על צולמין דיניה וגומר וביאר סוד הענין כי הנה יש כמה שדים הנק' רוחין והם אותם שנבראו ע"ש בין השמשות ונשארו בלתי גוף וכל חפצם ותאותם הוא להיותם מתלבשים בגוף כי עירומים הם ולכן כאשר זה האדם יזמין להם ב' צולמין דיליה אז מתלבשים באותם הב' צולמין תרין רוחין מנייהו ואינהו מגידים ליה כל מה דאיהו בעי לרוב חפצם בהתלבשם בגוף וחמר כי לטעם זה אסור לאדם לומר בפיו להפקיד בפיו מאני דביתיה לסטרא אחרא כמו שאינם זהירי' עתה בעונותינו כי בעת הכעס יאמרו על הכלים אשר בידם ילכו אצל השטן וכיוצא בדברים האלו ואז שורה הקליפה על הדבר ההוא ולא תזוז מביתו. ואם על מאני דביתיה אסור לומר כך כ"ש על צולמין דיליה להפקידם תחת ממשלת סטרא אחרא. והנה בעת דקדימו יומין וגומר צ"ל כד קריבו יומין דבר נש ר"ל בעת האדם נפרד מן העולם הזה אז הרוח אשר נתלבש בהנהו צולמין נטיל ליה לההוא צלם ואזיל ליה עמיה ונשאר האדם בלתי צלם שהוא סוד האדם המלווהו ושומרו מכל רע כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך כנ"ל מפ' בראשית דף י"ב ואז אין לאדם הזה עוד תקנה לעולם וענין הצללים עיין פ' אמור דף ק"ד ע"ב. מהרח"ו נר"ו. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: