אור החמה על ספר הזהר ג:פג

ר' יצחק פליג אדלעיל ואמר שעניינו הוא כע"ז שיורד ב' מדרגות א' מדרגה דחיי היינו סוד האצילות שבו סוד החיים ויוצא מהקדש אב"י אל העשיה וז"ש ואתרחק מסטרא קדישא. ואח"כ נכנס בחצונים וז"ש ועייל ברשותא אחרא גם כל זה עושה מי שמטמא עצמו במאכלות אסורות ואחר כל זה עוד מטמא עצמו טומאה קבועה בגופא בעלמא דין ובנפשו בעלמא דאתי אבל לא שישובח ממנו חסידי אומות העולם וז"ש לטמא אומות העולם טמאים שם תמיד אבל יש' אם מטמא עצמו בהם תטהר ותעלה לשורש' כמו בע"ז שמוחלין לו כן האוכל אחר שלמות עונשה.

במה ירצה מה יהיה הענין שיוכל לטהר אפילו טנופת הרשעים הגמורים כאו' לבלתי ידח ממנו נדח א"כ טהרתם במה. ור' אלעזר ידע פסוק וזרקתי עליכם וגומר אלא שהוא חשב כי פסוק זה הוא לטהרתן של ישראל מהטומאה סתם אמנם לטהר אפילו מן הקליפה היאך. ור"ש הביא לו ראיה מן הכ' דאכולא קאי מדקא' ומכל גלוליכם אטהר אתכם משמע נגאלו בגלולי האומות בכל דבר אפי' במאכל אסור וע"ז הקב"ה מטהר הכל במים טהורים היורדים מלמעלה מימי שפע טל העליון מהכתר שממנו יושפע להעביר כל פגם מהספירות העליונות וכן ג"כ יעבירנו מהנשמות שהם חלק מספירותיו כנודע ואז אחר טהרתן כנזכר מיד יזכו לקדושה העליונה בדבקותם וז"ש כיון דמתדכאן מתקדשן וזה דוקא ליש' לא לגוים וז"ש זכאין אינון יש' דקב"ה וגומר שמשורש נשמתם אפשר להם הטהרה והטעם בגין דכתי' ובו תדבקון מה שאין נן האומות שהם רחוקים ונשמתם מהקליפו' ולא קבלו התורה ולא זכו לקבל נשמות קדושות וז"ש ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללוי'. הרמ"ק ז"ל:

רעיא מהימנא בס"ד דגים וגומר הכי מ"מ אינם צריכים שחיטה הענין כמו שפי' בתיקונים כי המתים בח"ל מתים ע"י סמא"ל שהוא סכין פגום אמנם המתים בארץ ישראל מתים ע"י חרב של הקב"ה והם עמי הארץ שהם כבהמות והם מתכפרין ע"י צער המיתה ונתרים בסוד וכפר אדמתו עמו אמנם ת"ח שהם עוסקים בתורת ה' שהיא עץ חיים אינם צריכים שחיטה אלא ע"י אסיפה דהיינו שכינה מתגלת אליהם בסיעת כל הצדיקים שבג"ע והוא גווע עצמו מהגשמות ומתאסף אל עמיו עם השכינה ואסיפתן אל כבוד ה' מתרת אותם. וענין הים היינו ים התורה ואסיפתן מן הים היינו דפסיק גרסא מפומייהו כענין רבה ודוד וכיוצא והיינו דנאמ' מה נוני ימא וגומר:

תנינא דמתניתא וגומר כלומר אורייתא אינה הים עצמה מפני שהתורה הוא ת"ת וים היא הבינה וחיים הם מהת"ת ולז"א חיותן באורייתא שהוא הת"ת עץ החיים ואם יתפרשון מינה מהת"ת עץ החיים מיד מתי' מטעם שהוא תנינא דמתניתא כי סוד המשנה היא הבינה ודג גדול לויתן שבה הוא סוד עץ החיים ת"ת דבה מתרבין תניני ימא כדפי' בתיקונים.

ואם אינון ביבשתא וגומר הוא סוד יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה והיינו מ' ואותם שהם מצדה לבד שאין להם אחיזה בת"ת בסוד אחיזתו בבינה אלא הם בסוד הת"ת עוף ודאי שמשכנו ביבשה ומצדו כמה ת"ח שהם מעופפים בסוד אויר יבשה ואין להם כח ליכנס בסוד הים העליון אם לא ידעו לשטטא.

אבל אדם דהיינו מצד החכמה מ"ה אדם אתמר ביה וידגו בדגת הים אותם שהם מצד הבינה ובעוף השמים מצד הת"ת ומ' כדפי' וג' בחי' אלו הם בחי' התורה בלומדיה באחיזתם בסוד נשמתם כנזכר וכנגד ב' בחינות שהם דגים וחגבי' אסיפתם מתרת אותם דהיינו דגת הים ועוף השמים כנזכר.

חד בלע לחבריה הרב לתלמיד בולעו בקושיותיו אבל החברים זה לזה: והב' בסופה אהבה שהיא המ' הלכה בסופה דהיינו הלכה כפלוני. הרמ"ק זלה"ה:

סליק פרשת שמיני ברוך י"י לעולם אמן ואמן:

ר' אלעזר פתח על משכבי וגומר במשכבי מ"ל אם הכוונה כפשוטו שהרהורי תאות חשוקה עלו על משנבו ועוד בקשתי לא שייך עם במשכבי וזהו שאמר וזהו על משכבי אמרה קמי קב"ה יר' בזמן שהיא מזומנת עמו ובעאת מיניה על גלותה העתיד להיות שהיה גלוי לה בהיותה בחיק המלך וכן פי' בשיר השירים בהרבה פסוקים על העתיד. עם בנהא זו סבת גלותא וירצה על משכבי שהיא לעפרא בלילות בגלות שדומה ללילה. לארעא בארעא אחרא וגומר סיפר בגנות המשכב שג' דברים הא' לארעא דהיינו חרבן בית המקדש שאין לה נסא. הב' בארעא אחרא היינו רשות השרים. הג' מסאבא חצונים ושליטת החליפות ואומר לעפרא הוא העפר שבקרקע המשכן שאינו עושה פירות ועליו נא' כי שחה לעפר נפשינו דא נפש דוד ועליו אמר שכיבת לעפרא.

בעינא דכאיבנא וגומר יר' הבקשה היא דכאיבנא בגלותא והיינו כאב שאוחז אל הגוף המלומד לשכב ע"ג מצע ועתה לעפר וז"ש על משכבי העכור הגורם לי כאב דהיינו משכבי הגליות והיינו בלילות בקשתי על תיקון ענין זה מהת"ת שהוא את שאהבה נפשי והיינו לאפקא לי מיניה והיינו ע"י שיתייחד עמי בגלות וע"י ייחודו אתרפא שבהיות הייחוד אין גלות והענין בשלותה היא מתנפלת על הייחוד באותו זמן כאלו הוא זמן הגלות והיא מתפללת על תיקונה ולא נמצא וז"ש בקשתיהו ולא מצרתיהו מפני חסרון תיקוניה א"א וז"ש דלאו אורחיה להזדווגא בי אלא בהיכליה ר"ל בתיקוני קישוטיה מקדש והיכל וקרבן והיא בת מלך פנימה שאז אין חלק לחצונים בייחוד ההוא אמנם בגלות חוץ מהיכלו אין דרכו מפני שימצאו שם הזרים. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' אלעזר פתח וגומר הקושיא מבוארת כי על משכבי ר"ל בעבור משכבי כי כל על משמש בלשון בעבור וא"כ הל"ל במשכבי כלומר בהיותי במשכבי שוכב בלילות בקשתי וגומר וביאר כי הכוונה ממש כך היא כי בעבור משכבי שאני שוכב לעפר בלילות הוא הגלות הנקר' לילה ועל המשכב הרע הזה בקשתי את שאהבה נפשי הוא הת"ת שיוציאני ממשכב הגלות הזה. ולא מצאתיו ולא ח"ו שהוא אינו נמצא כי מציאותו קיימת לעולם אמנם לא מצאתיו לאזדווגא עמי בהיותי בגלות כי אין אז עת הזווג רק בהיותי בהיכליה עכ"ל: