אור החמה על ספר הזהר ג:פב

בגין דאית בעירי ולא כמו שפי' ר' אבא שאפי' הטמאות ממנה דלדידיה ק' היאך מטמא עצמו אם הנפש ממנה ובהמה טמאה ממנה וז"ש וסאיב לנפשיה וגומר כלל כולא כלומר בדברי יוכללו דברי ר' אבא ודברי ר' אלעזר שהן אמת הקב"ה ברא טמאים וטהורים שהכל תחת ממשלתו כאו' גם את זה לעומת וגומר ואי תימא לפי דבריך שהכל נברא בקדוש' אלא שנאחז אלו באלו ברצון בורא הכל א"כ העז עם היותו נברא בטוהר נאחז בטמא למה מותר שזה דרך כל הטמאים לז"א לאו הכי כדס"ד שרוח מסאבא שריא עליה שא"כ לא היה בהם סימן טהרה. אלא אעברן בגוייהו. והענין שסוד העזים למעלה הם כחות הדין כשרים ובהיות הקליפות רוצות להדבק בכחות הדין ההם אינם נאחזים ונקשרי' אלא דרך העבר' יונקים משם ורוח טהור מימין ממתיק בעלי הדין ומעביר מהם החצונים ולכן העזים למט' ימצאו השדים ביניהם וז"ש ובג"כ אתחזון וגומר. וחמאן רשימא סימני טהרה שבהם. אבל הם החצונים אתחזון לקבלייהו מפני שהם מצד הגבור' נגדיים לקדושים בעלי הדין ולא יספיק זה לאוסרם וז"ש ולא אסיר וגומר. בכולהון אתחזון סימני טהר' או סימני טומא' שהם רומזים בקדש. רוח מסאבא שארי וגו' והאוכל מהם נעשה בשרם חלק אבר וחיותם חלק נפש ומרבה הטומאה בגופו ונפשו. וישתמודען לעילא בנפשם ותהא בגופם. אתרעי בהו קודם טהרתם רצה בהם ואח"כ בעי לדכאה טהרתם ואח"כ לקדש' במצות שציום בגין דאחידן ביה כשרצה בהם. אשר בך אתפאר יר' אני מקשט ומפאר עצמי בנשמתכם שאני כולל אתכם במדותי שהם כלולות מכם ועוד אתפאר לשון פארות ויר' אסתעף בכם ענפי ספי' הם בחינותכם המצויירות שם וז"ש מאן דיתיב בדיוקנא דמלכא לא לבעי לאתפרשא מה היא נקשר בקדושים ונבדל מהטמאי' אף ישראל כן והוא הדין לכל המצות.

ובג"כ רשים וגומר בעת הבריאה נתן סימנים בהם כדי שיכירו מקום אחיזה הטמאים ויבדלו מהם. או יר' רשים להו למד להם סימניהם. ברך ה' ממש הם בעצמם ברך ה' והשפיעם דרך היסוד במ'. וכן הם מבורכים בשאר מעשיהם שאינם אוכלים אלא מהנשפע דרך המקום הזה וזה שאמר ברך ה' בכולא:

ת"ח כל מאן דאכיל וגומר אתדבק בסטרא אחרא ונוסף על כל שאר העבירות שהאדם נדבק ג"כ אמנם זאת שמכניס דרך פיו להעשות חלק אבר געול נפשיה וגרמיה מצד הנפש רוח מסאבא שריא עליה. מצד הגוף אחזי גרמיה וגומר וכל כך נטמא עד שמכחיש כח הקדש בו שיראה כאלו מעולם לא אתדבק ביה וז"ש ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה. ואי יפוק הכי בלי תשובה ומסאבין ליה לנפש אחרי הפרדה כמו שהיא נטמאה התחברה אל הגוף. דלא אשתכח אסיותא שלא תתום חלאת עונו לעולם בגיהנם ולא ירפא ולא יעלה. ווי לון בחברתם בעולם הזה גוף ונפש. ווי לנפשייהו בהפרדה מהגוף. ווי לגרמייהו אחר התחיה גוף ונפש יחד. סרחונא כי לא יספיק להם עונשם אלא שיהיו סרחון באף הרואי' מטעם שנמאסו במינים הטמאים ונעשו מהם כנזכר:

מאן גרים ליה יר' שלא יהיה זה כמו שאר עבירות אלא כ"כ חמור כנזכר ותי' כי ענין המאכל הוא דבקות והעשות הנפש חלק הטומא' ממש וז"ש ההוא סטרא דאתדבק ביה וכ"כ הם פגומים יותר מחסידי אומות העולם שאוכלים השקץ ואין להם אבוד זה והטעם ישראל אתיין מסטרא דימינא והמוציא עצמו מהקדש הא פגימין בכל מיני עונש כנזכר וז"ש נפשייהו גרמייהו וגומר משא"כ בחסידי אומות העולם שאינו פוגם עצמו במאכלות אסורות ההם.

כ"ש מאן דאתדבק וגומר והרשיע בכל: דכולא דא בדא התחתוני' בעליוני' לפי מה שהם נמשכים במאכלי' והנהגתם:

ר' יוסי פתח וגומר קשה וכי אין עמל לאדם שלא לפיהו והרי עריות ושעטנז וכיוצא אלא נראה דהכי קאמ' בשכל עמל אדם הוא לפיהו הוא קשה יותר מכל שאר עבירות ועמל מפני שבכל עמל זה הנפש לא תמלא בא' משני פי' מה שאין כן שאר עבירות כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: