אור החמה על ספר הזהר ג:פא

מאי משמע יר' ומאי נקטינן מדברי' אלו שאחר שהעליונים תלוי בתחתונים ראוי שהתחתונים יטו עצמן אל החסד והיא תינק מחסד והיינו הכהן שבו עיקר הכל. בטרם אצרך מעת הולדו נתנוצץ בו נשמה חכמה:

וידבר ה' אל משה וגומר דאיהו קיימא תדיר כי שאר הדיינים לא היו פנויים לדון להבדיל בין הטמא וגומר כמוהו דקיימא תדיר מפני שהכהנים עומדים תדיר בלשכת הגזית שהיו מתפרנסין ממתנות כהונה ולא כן יש'. או ירצה דקיימא תדיר שהבדל הקליפות מן הטהרה ע"י הכהן הימין המטהרת כנודע. מי האיש וגומר שומר פיו וגומר כל מה שאמר דוד נרמז בשלמה וכל מה שאמר שלמה נרמז בדוד כי שלמה יסוד דוד מ' וכל מה שיש בזה יש בזה:

מאן חיים שיש כמה מיני חיים בת"ת בחכמה ביסוד ולה"ק מאן חיים הנז' בפסוק זה. דאיקרון עלמא דאתי וגומר פי' בינה בבחינתה המשפעת אל הספי' ולכך הם חיים לשון רבים מפני רבי המקבלים ולהכי אמר דאיקרון עלמא דאתי ומשום דעיקר חיים בחכמה כדכתיב והחכמה תחיה בעליה לכן פי' ואמר וחיים אפי' אות' שבחכמה תמן שריין. עץ חיים אין הכוונה עץ שהוא חיים אלא אילנא מאינון חיים שנאצל משם ומפני היותו מושרש שם וז"ש אילנא דאתנטע באינון חיים:

מאן ימים דאית ימי בראשית בחכמה ואית ששת ימי המעשה בינה ואית ימי השמים ת"ת לז"א מאן חיים שאינם לא בחכמה ולא בבינה דהיינו חיים ולא בת"ת דהיינו טוב ולהכי מפרש שהם במ' וז"ש אלא דא היא שמא דמלכא שהיא שם ולבוש לת"ת מלכא קדישא וכמו שהת"ת בכל ששה ימים כן המ' שמו ולבושו בעלת ו' ימים ובזה יצדק ימים במ' לשון רבים והיינו דמסיק דאחידא באינון ימים כאו' כי ששת ימים עשה וגומר וירצה אוהב ימים מייחד אותם למעלה ומאהבם והיינו סוד ימי השמים על הארץ שיש בארץ בית קבול להם ונאהבים אלו לאלו. ופי' מי האיש החפץ חיים יר' שרוצה להיות לו חלק לעולם הבא וז"ש למהוי להו חולקא בהו חלק לבד פי' ע"י דקות' א"א להתדבק בהם שהוא גורם במעשיו למטה ייחוד אל החיים העליונים ובזה קושרם ומייחד ויהיה לו חלק שפע מהייחוד ההוא וז"ש מאן דבעי חיים לעילא וגומר ומאן בעי יומין היינו בייחוד התחתון לת"ת ומ' לאתדבקא בהו שכאן יוכל האדם להתדבק בעצם ולרחמא להו שהוא מאהבם יחד בטוב מעשיו צריך להתרחק מן הדברים המונעים ומבטלים הייחוד והיינו פגם שפוגם במאכל למטה ובמשתה הדק פוגם למעלה כדפי' בפ' אכלו רעים בפ' ויקרא: וז"ש ממיכלא ומשתיא דמסאב לנפשא שהיא כנגד הימים ואז הרוח והנשמה מסתלקים שהם כנגד החיים והת"ת כנזכר: וינטר פומיה ממילין בישין היינו דבור מגונה והיינו או' נצור לשונך היינו דבור ושפתיך מאכל ומשתה או להפך וכן שומר פיו היינו מאכל ולשונו דבור. ויתרחק מנייהו צווי שיתרחק מהדברים הרעים הרחקה נוספת בזולת שלא יטמא. ועוד ישמר שלא יהיה לו חלק בהם כגון מברך רעהו בקול גדול שבסבתו יקלל חבירו ונמצא לו חלק במילין בישין עם היות שלא דבר:

ת"ח וגומר פה ולשון מלכות ויסוד. כ"ש לאסתאבא במיכל שהדבור יוצא מהגוף לחוץ והמאכל נכנס פנימה ונעשה חלק החיות. או ירצה לא יפגום אפי' במקרה כ"ש אם הוא מורגל:

זאת החיה וגומר לאו רישיה וגומר פתח בחיה וסיים בבהמה. ולאו סופיה וגומר שאין בהמה בכלל חיה. זאת החיה בקדמיתא וגומר ודוחק יותר שבאו' זאת החיה בהכרח שם זה הוא כולל חיה ובהמה כאו' שור וגומר ובאו' מכל הבהמה מור' על כללות החיים הבעיריים וזה דוחק יותר ויותר שהם עניינים שוים במלות שונות וז"ש החיה בקדמיתא ולבתר וגומר. דלא לסאבא לון לנפשותם וגופם. זאת מ' הנק' חיה אשר תאכלו יהי' מזונם בחיה הזאת כיון שהם שומרים עצמם מטמא וז"ש יהון שכיחין בקידושא יר' יהיו נמצאים בחיה מ' בקידושא כדי שמשם יהיו מתדבקים בסוד ייחודה עם המדות העליונות סיד שם יהו"ד וז"ש לאתדבקא בשמי והכוונה תדבקו בזאת החיה כאשר תאכלו מכל אשר בחרתי לכם מכל הבהמה וז"ש בברירו וגימר והקדוש' בעזיבת הטמא' וז"ש ולא יסתאבון בהון והענין שהמצוה היא אכילת הטהורים מפני עזיבת הטמאים והענין כי הבהמ' אשר על הארץ מ' שהיא שולטת על הכל טובים ורעים אמנם אתם תאכלו מכל הבהמ' מהבחינ' שבה אל הייחוד עם היסוד וז"ש מכל ודאי שהוא יסוד הקושר וז"ש דאיהו רזא דשמא קדישא וע"י מכל הבהמ' יסוד ומ' יתדבק האדם בכל השם וז"ש לאתדבקא ביה. ואמר אשר על הארץ שהמ' בארץ עם התחתונים וכוללת כולם להתפרנס ממעשיה' כאו' כי ה' אלהיך אש אכלה הוא ומאכלו מטעמי מעשה המצות ולא העבירות וז"ש בגין מיכלא וגומר. הא זאת וגומר ופי' זאת החיה להפרע כאשר תאכלו מכל בלי הבדל טמא מטהור. כל אינון דאחידן והיינו או' מכל הבהמ' יר' כל הבהמ' שבזאת החי' שהיא קדושת המדה הזו. מהרמ"ק זלה"ה: