אור החמה על ספר הזהר ג:עח

ולא יסטי הענין שהבל פיו מהתורה הוא סולם לעלות הנשמה ושמירה מכל אויב בדרך העליה ובהיותו מגמגם בה אין אותם האותיות מתהוות באויר כראוי והם חלושות ואין להם כח להצילו מהמקטרגים. וגם יש בה כח להעסיקו בה בקבר וז"ש דובב וגומר כדפי' ז"ל כשאומרים דבר שמועה מפיו כמו שהניע חכו ושפתיו בה בעולם הזה כך דובבות בעולם הבא כנזכר. חכו ממתקים הענין כי חכמה הוא החיך והממתקים הם סוד ו' קצוות שהם מושרשות בה והם נעלמות והם רחמים ולז"א חכו ממתקים אמנם בנקבה אינם רחמים אלא דין יפה והיינו היין המשומר מששת ימי בראשית שבסוד החכמה הם ימי בראשית לכן בבינה הם חיך טוב מיין הזה דמנטרא וז"ש הוא חמרא דמנטרא וזה נמשך לגבורה כאו' הולך לדודי וגומר דאקרי ידיד מבטן ירצה הדין היפה המעורר האהב' מתוכיות הבינה הנקרא בטן. אתה ת"ת כוננת מישרים הם חסד וגבור' שמתישרות ומסכימו' ונכללות שתיהם ע"י הת"ת וכל זה נעשה ע"י היין הטוב כנזכר והענין שענין זה נעשה ע"י המדות העליונות והקב"ה משבח לה לכ"י שחכ' כענין זה נובעת הרחמים המתוקים למדותי' המעורר אהב' בין הימין ושמאל והוא מהבינה המקשר שמאל בימין ואחר ששורשי ההנהג' נקשרות כ"ש הנצח והוד ושאר המדות ולזה חדאן לכלא. דהא כולא מתערי נק' כל העולמו' ישנים בבחינה שאינה פועלי' מחמת סילוק ההנהג' וביין הזה המשמח דובב שפתי ישניה לקבל ולהשפיע ואפשר לפרש דובב שפתי נצח והוד ישנים יסוד ומ' ועל אלו אמר דהא כולא מתערי ומצדם לתחתונים ועלמין וגומר שהם למטה ותחלת הענין מתעורר מדין זה אמנם סופו ברכות מהימין וזה שאמר בחדוון בברכאן וגו': ר' ייסא תהא וגומר שתזכה לסמיכ' ותאריך ימים בעולם יותר מר' ייסא שמת באדרא מלין דאורייתא שתא סדרי. אגדתא דרש. אמרו ליה ר' יהודה ור' יצחק לההוא רביא.

כל אתר דדינא בין בבינה בין בגבורה בין במ' בין בהתחתונים בין בחצונים בין בבני אדם כולם הם נקראים בשם אלי"ם ע"ש הדין וא"כ הבינה כשנק' אלי"ם יורה ג"כ על הדין ע"ש שמתעוררים הדינים ממנה וז"ש וההיא אתר וגו' וירצ' נעקו וגומר דהיינו שורש אצילותם. ותליין להיות' נשפעין משה להוסיף או לגרוע:

דאינון משתקיין שמשל הבינה כמי הנהר ונק' גדולים לב' סבות הא' להיותם ראשונים לקבלת השפע. הב' ומשתרשין על כלא דהיינו מציאות השתרשם בבינה וחכמה על כל שאר הספי: ואת כל נפש וגומר היא נשמת אדם הא' שבה כלל כל נשמות שבעולם כנודע. ארץ טילאה בינה חיה עילאה חכמה וכן כל הנשמות שמבינה הם מכח חכמה כנזכר בתיקונים ונק' חיה עילא' שהיא מקור החיים והיא נותנת חיים לכל אשר תחתיה וז"ש חיה עילאה על כולא ועל שמה נק' הנפש חיה והראיה אל היותה מחכמה ולא מעצמ' דכתיב תוצא הארץ נפש חיה דהיינו חכמ' הנק' אדם קדמאה שם מ"ה בגי' אד"ם ואמר קדמאה כי יש אדם ב' והוא ת"ת דמשיך בגווה יר' כי פי' תוצא אין הכוונה הוצאה ממש שהרי לא הוציאה חוץ לאצילות אלא דמשיך בגווה והוציאה מבחינ' אל בחינה במציאותה בעצמה. ועתה בא לתקן לשון הרומשת בחכמה ואמר דא היא חיה דרחשא לכל סטרין פי' ו' קצוות שממנה היו ונמצאו וממנה הם מאירים ומלת הרומשת בערך היות שפעה רומש מהעליונים בשרשם שבבינה אל התחתונים הם מציאותם במקומם ממש ע"י שורשם שבעצמותה וזה שאמר לעילא ותתא. אשר שרצו המים יר' שהחיה נותן שריצה למים שהיא הבינה דהיא נהר עילא' וגומר והכוונה שכל ענייניה מכח החכמה:

ואשקי להאי אילנא וזהו אומרו אשר שרצו המים היותה משקה לשש קצוות והם פרים ורבים מכח שהם נאחזים בבינה ומושרשים בחכמה וז"ש לאשתרשא וגומר. ולאשתכחא ביה מזונא וגומר היינו השפע הנשפע ע"י היותם משתרשים ולהיות המזון הזה נשפע לכל הספי' לכך נקר' שריצה שהם מפרנסים לכל התחתונים וז"ש מזונא לכולא וגומר:

ד"א החיה וגומר דהיינו מ' והשתא ניחא לישנא דתוצא הארץ בינה נפש חיה דאצילות וחיה היא מ' ויר' וברא ג"כ נפש החיה שהיא המ' ונק' חיה דכתיב לא אמות וגומר יר' שעם היות שרגליה יורדות מות עכ"ז היא בעצמה חיה ממקור החיים העליונים: ואת כל עוף כנף כוונתו לפרש במלאכים ועם היותם נבראים ע"י המ' עכ"ז יש להם ייחס עם הבינה שהם משתכחי לקדשא שמא דמאריהון שהם מושכין שפע קדוש' מלמעלה במ' וסוד הקדושה בבינה וחכמה א"כ בהכרח יש להם קצת אחיזה בבינה כדי שימשיכו משורשם הקדושה דכתיב בהו שש כנפים וגו' דהיינו כח שש קצוות ועצם השרף בבינה כנזכר בתיקונים. ומניהון וגו' עם היותם מלמעלה הם למט' ממ' עד שהם אפי' בעולם השפל.

כ"כ להאי רביא וגומר כדי שלא יתענש. הרמ"ק זלה"ה: