אור החמה על ספר הזהר ג:עז

ודא שופר אשקי לון ממימי החכמה ורוי לון מיין הבינה לאבהן בקדמיתא שהם ראשונים אל קבלת השפע גדולה גבורה ת"ת הם עלולים ראשונים והם עלות לנה"י ולכך ולבתר מאלו הג' מרבה הבינה השפע בהם להשפיע לבנים שהם נה"י. וכל זה הוצרך להקדים לתת טעם אל הכהן למה צריך שמחה מפני שנמשך ע"י בהשתלשלות המדות השפע כנזכר:

ת"ח ויקח אהרן מצד החסד את אלישבע מ' בת עמינדב החסד שמשם הנדיבות כאו' נדיבי עמים נאספו וגומר לבסמא לה למתק דיניה הקשים והיינו שנקראת אלישבע ע"י אל"י שהם ג' ראשונות מבסם לדין הז'. למחדי לה במחשבתו לה מהבינה בסוד אל"י כנז'. לחברא לה במלכא היינו אחות נחשון ת"ת נח"ש. ואח"כ משלימין הייחוד וז"ש בזווגא שלים והיינו לו לאשה פנים אל פנים. לאשתכחא ברכאן לעלמין דהיינו המשכת הברכות והגעתם למטה ויתרבו בענין שימצאו בתחתונים בכל העולמות כולם:

בג"כ בעי כהנא חסד שהכהן מרכבה אליו לאשתכחא בנהירו דאנפין מצד החכמה בחידו מצד הבינה מפני שהוא קושר ז' ספי' בשורשם העליון וז"ש כולא כגוונא וגומר: ברכאן מצד הימין וחדוון מצד השמאל דינא שלא יהא אכזרי. ורוגזא שלא יהיה כועס. ועציבו כמשמעו שיהיה העולם לפניו כאפס ולא יעצב על ענייניו ומקריו והטעם בגין דלא יתפגים וגומר וירד מהמדות למטה ותלה הפגם בו והכוונה כי על ידי המדות המגונות אלו פוגם המדות ומשפיעם דין ומסלק שפעם. עלייהו כתיב ברך ה' חילו להשפיע השפע והכח למטה. ופועל ידיו תרצה קשרם וייחודם המדות העליונות. מחץ מתנים קמיו בטול המנגדים הגורמין העצבות והרוגז: א"ר יהודה מגו פרשתא מסמיכות הענין ועוד אומ' ולא תמותו:

ר' חייא פתח וגומר אי כהנא בעי למחדי וגומר כדמוכח מאו' ראשיכם אל תפרעו וגומר יתיר מכולא באומרו וכל בית ישראל יבכו. אמאי אסיר ליה חמרא באו' יין ושכר וגומר. חידו ביה אשתכח מצד הבינה שבה תחלת היין. נהירו דאנפין היות הספירות התחתונות מאירות והיינו ויין ישמח. חידו להצהיל פנים נהירו דאנפין. שירותא דחמרא הוא מבינה. חדוותא שהוא הדין המעורר הזווג: סופיה עציבו בגבורה ומ' שלמטה פועל הדין. ועוד יין מסטרא דלוואי שהם בעלי השמחה והשירה שמקומם בתחלת היין בבינה כאו' ועבד הלוי הוא. ודהא אורייתא בדרך כלל כאו' מימינו אש דת ובזולת זה חלק ידוע בתורה יורמז ביין כענין או' ובלא מחיר יין וגומר מסטרא דגבורה הוה מכבר בשעת המשכתה נמשכ' מחכמה דרך שם אמנם לפי העיקר היא מחכמה ומקומה בת"ת. וסטרא דכהני מיין מצד עצמם הם רחמים וצלילו ונהירין בעוד שלא נתערב בהם תערובת הדין כי לפעמים נעשים מרים ועכורין וחשוכים ע"י הדין והחצונים שהם רפש וטיט אמנם הם מצד עצמם צלילן נהירין אמנם היין בעצמותו דין כאומ' לעיל מאתר דחמרא שארי מתחלתו דין:

ר' יוסי אמר פליג אדר' חייא דקאמר שהיין לשמאל בהחלט והמים לימין לז"א שלא נוכל להכחיש היות כח כל א' בחבירו ימין ושמאל ולזה ימצא ביין נחת רוח ושמחה ונהירו דאנפין וכן במים להפך מי המרים המאררים האמנם טעם הדבר הוא תחלת אמריו של ר' חייא באו' שרותא דחמרא חדווא וגומר וז"ש כל חד אוזיף לחבריה בהלואה כח הגבורה בחסד וכח החסד בגבורה ובזולת ההלואה הזאת יש בכל א' מצד עצמו שהגבורה כלולה מחסד וחסד מגבורה וז"ש וכליל כולא דא בדא: אמנם בהיות א' מהמדות רוצה לפעול מה שאינו מיוחד לה כמו החסד פעולת הגבורה לא יפעל אותה אם לא יהיה תחלתה מעצם הגבורה ואח"כ תפעול בגבורה שבחסד וז"ש חמרא שארי חדווא תחלת השמחה הוא מהיין ששם מושרשת השמחה ותחלת התעוררותם משם ולכן השמחה ללויים ולא ע"י הכהנים בגין דכהנא מגו מייא וכיון שתוכיות המים שם מושרש הכהן א"א לו לעורר שמחה ובבא ענין השמח' מראש' מהיין יתעורר הכהן במימיו בשמח' שהם כלולות מהשמאל.

לבתר תחלה נמשך מבינה לחסד לעורר השמחה לבתר אח"כ נמשך מחסד לגבורה אהדר לאתריה ושם מעורר דין בשמאל ומסלק האור עציב ומחשיך ואח"כ רגיז מעורר הדין במדות ואחר כך פועל הדין ודאין דינא ולהיות ביין ענין זה אין לכהן לאחוז בו מפני שהכהן צריך שיהיה תחלתו וסופו בשמחה ואינו משתנה פעולתו כמו המים שהן מכבין האש ומפיגין היין כנודע:

ר' אבא אמר וגומר שמן שפע החכמה יין שפע הבינה מים שפע החסד דבש שפע הגבורה חלב שפע הבינה לינקא לבנין והכל יוצא מן הבינה וע"י נמשך השמן למטה וכן היא משפעת יין מים ודבש לספי'. והכהנים חלקם בחכמה וחסד אל הימין וז"ש מים ושמן נטלי כהני בשבעת ימי המלואים וירתי לון עד עולם. ושמן יתיר מכלא מפני שהמים יש בסופן קצת פסולת כמו המים המרים וכיוצא אמנם שמן הוא חדוותא שרותא וסיומא שלא ישלוט החצוני בו כלל. כשמן הטוב המאיר תחלתו מחכמה ונמשך על פי מדותיו שהוא צד הקדושה לבד. ויין לשמאלא מהבינ' אל הגבורה ואל הספי'. לארמא קלא אין שירה אלא על היין. דהא חמרא לא שתיק אם כשמריקין אותו אם כשתוסס ואם כששותים אותו משמיע ומגלה סוד והפך לזה השמן בכל העניינים. מה בין האי להאי ס"ד כי מה שאמר חמרא לא שתיק לעלמין. ושמן בלחישו תדיר ס"ד שירצה באיזה מקום שיהיו לא ישתנה פעולתם וסגולתם וקשה אחר שיהיו שניהם במדה א' כמו שניהם בחסד או בגבורה למה לא ישתוו אחרי רדתם אל מקום אחד. ותירץ אלא שמן וגומר עוקר מאי דסלקא אדעתין שימצאו במדה א' שזה אינו שעם היות שיושפע השמן למטה כיון שעיקר המשכתו מהמחשבה הנעלמת בכל מקום שיושפע הוא בסוד המחשבה וחשאי שבמדה היא וז"ש בלחישו תדיר בכל מקום אשר יבא שמה וע"ד הוא מימינא כלו' בכל מקום פנייתו הוא בימינא. אמנם היין בכל מקום אשר יבא שמה לעולם יבא אל הדין ואל מקום הגילוי וז"ש לסטר שמאלא וקיימי בדינא וגומר. בגיני כך כהנא כד עיל וגו' ואז הוא ימיני נכנס אל מקום נעלם לסוד נכמס אז אסיר ליה וגומר וזווג למאן דזווג אפי' חכמה ובינה בנעלם כדפי' בשיר השירים בפ' אשה ריח ניחוח לה'. ונגיד ברכאן מצד הנעלמות. ועוד דעובדוי וגומר העבודה בעצמה מעשיה נסתרים אינו נמסר אלא ליחידים שיראוה וכ"ג ביום הכפורים יוכיח שאין מי שידע מעשהו פנימה אלא קונו. וחמרא מגלה רזין נכנס יין יצא סוד ויפסל העבודה כיון שמעשיה נסתרים אם יוציא דבריו לחוץ יפגום ומרבה דברים מביא חטא ולזה היין הפך העבודה:

ר' יהודה ור' יצחק וגומר בקינטא משאוי. דא יינא דאוריי' דאיהו טב ולא שבא מלת הטוב לשלול יין אחורא שאחר ששבח דודו לא היה משבחו במגונה א"כ באומרו וחכך כיין משתמע יינא דאורייתא א"כ או' הטוב לאפושי שבח אתא והיינו להודיענו טב לכלא כל הנמצאים שמחים בו נמצאות הנגלות דהיינו עלמא דא שכולם נהנים מהתורה ונמצאות נעלמות דהיינו עלמא דאתי.

ודא הוא יינא וגומר לפרש הולך לדודי למשרים דהיינו זה מיושר בעיני דודי הקב"ה ובזכו דא וגומר היינו דובב שפתי וגומר ומפני שיש ב' כתות א' שלא יחיו כלל לז"א יתער עלמא דאתי. כת ב' אחר שיקיצו יהיו לחרפות לז"א ויזכי לאחייאה וגומ' דהיינו חיי העולם. א"ר יהודה וגומר תנינן וגומר וילמוד זה מק"ו אם דובב שפתי וגומר ירצה בקבר כדמפרש ואזיל כ"ש שיזכה לחיות וז"ש הא תנינן וגומר. הרמ"ק זלה"ה: