אור החמה על ספר הזהר ג:עו

שעיר עזים לחטאת אמאי. ופי' שבא לכפר על מעשה ארץ מצרים שהיו זובחים לשעירים וגומר והפגם היה דשלטין כחות אלו על טורי רמאי והם היו קושרים אותם למעלה להיותם נשפעים מהם ועל ידי שעיר לחטאת היה מטהר פגם השעירים ומורידם מאותו הקשר והגדולה שהגבירום וז"ש דשלטין על טורי רמאי ודא הוא לחטאת ובעיין וגומר. ולא עוד אלא וגומר יר' כי ג"כ אגב אורחיה היה בו תועלת שבמיעוט הלבנה השעירים מתגברים ואח"כ ע"י שעיר אנו מורידים שורשם למטה ומשפילים כל השעירים ומטהרים כל הפגם הנעשה מהם בלבנה והכל ענין א': שור ולא פר יר' כיפר ופרה ושור ובקר זכר ונקבה ובמעשה העגל הפרידו פר מפרה וא"כ עגל ופר ופרה כולם פגומים וצריכים תיקון מהשרשים העליונים ואין בעלי הקטטה עושים השלום אמנם עגל בן בקר ושור מבחינה אחרת כדפי' לעיל לזה הוא נאות לשלמים וז"ש דשור שלים הוא לאחזאה וגומר:

ור' יוסי פליג אדר' יהודה וסבירא ליה דשור ופר לאו דוקא אמנם בין שור ואיל יש הפרש כנזכר לעיל כי איל תוקפיה דיצחק ושור בגבורה עצמה וענין שלמים שע"י העון היו משפיעים דין ומלחמה למ' ועתה ישלמו אות' עמה שלא ישפיעו' אלא שלום דין המעורר אהבה ושלום ולז"א שור ואיל מסטרא דשמאלא ולא מימינא או אמצע כדפי' ר' יהודה והכרח הענין מאיל שהוא בגבורה א"כ שור בגבורה לבד:

א"ר יהודה כולא יר' כלל הדברים שהכל נודה בו הוא שכללות המעשה הוא בגין דכ"י מתעטרא בספירות העליונות כנזכר לעיל ואח"כ מתברכא מימין ע"י הכהן באשלמותא שהוא מעוטר בכל הספי' ומשם מתעטרת היא ע"י ומתברכת שהוא כהן בעל הברכה חדוותא דכולא החסד מצד שלמותו כדמפרש לקמן באו' כמה דאשתלים כהנא לתתא וגומר ונמצאת החסד כוללת בעצמותה ז' ימים ו' קצוות. וג"כ ת"ת יש חידו מפני ייחודו עם המ' והמ' מפני עיטורה וברכותיה העליונים מפני הברכות הנמשכות אליהם יש' מפני כפרתן ומעלתן לפני הבורא וז"ש חדוותא דעילאין וגומר בר נדב ואביהוא כדפי' ר' אלעזר לעיל מלפני ה' מהבינה אש הדין ממקורו כמו שהשמחה לייחוד מהבינה כך המעכב יענש משם:

ויאמר משה אל אלעזר וגומר בעובדא דלתתא במעשה מועט שיעשה מלמטה יעורר שיפעלו הספירות עניינים גדולים וז"ש עובדין לעילא וזה בתנאי שיכוון המעשה התחתון בענין הדומה לעליון וז"ש ועובדין וגומר שאם לא ידמה לא יפעול.

ת"ח כל חדוותא דלעילא השפעת הבינה שמן קדישא שפע החכמה דמתמן מהמשך השמן מהחכמה דרך הבינה אל החסדנפיק חדווא מבינה וברכאן מחסד לכולהו בוציני שהם הספי' מצד הגבורה. וכהנא עילאה חסד מיניה אתעטר באותו שמן החכמה שבו אתעטר בענפי הספי' שתמיד הוא מושך עליו כאו' כשמן הטוב וגומר וז"ש בנגידו דנחלא בעי לאחזאה חידו מצד הבינה ונהירו דאנפין מצד אור קדמאה שבחסד המאיר פנים לכל הספי'. ולא יתחזי גרעונא בקישיה שפוגם ג' ראשונות. בלבושיה פוגם ז' ספי' ח"ו: אלא למהוי כולא שלים וגומר ולא יתחזי בה פגימו כי הקריעה מור' שנקרעו הבגדים העליונים וגדול השער מורה תגבורת כחות הדין ולכך הם דיני אבלות והכהן העושה כן פוגם:

ת"ח קשיא ליה כי אין זה מן העונות המחייבים מיתה וא"כ למה נאמר ולא ימותו לז"א שעם היות בזמן אחר אינו חייב מיתה עכ"ז להיות אותה שעה שעת הדין היה אפ' שפגע בהם הדין וימותו וז"ש לא ישתזבון וגומר דהא שעתא וגומר. לא יתער בר נש גרמיה ירצה לא יתעורר לעשות שום ענין כגון שמחה או בנין וכיוצא בו הדין מתעורר עליו מה שלא יצטרך. בר אי יתער גרמיה לטב והענין יתדחה אם לא יעשהו עתה כענין אירוסין אפי' בט' באב שמא יקדמנו וגומר וקשה כיון שכן למה לא חס על יש' ואמר ואחרים וגומר שמא ח"ו יתעורר עליהם הדין לז"א שהדין היה על הכהנים לבד וגם לא היה פגם במעשה הבכי ולא מתזקי.

ר' אלעזר פתח ויקח וגומר כולא כמה דאצטריך שהדברים מושגחים מהיודע הנסתרות וצופה עתידות וז"ש כולא בגוונא דלעילא והמדות העליונות מסדרים העניינים אפי' שלא יתכוון האדם אליהם. והעד ת"ח ראויה היתה בת שבע לדוד מפני שיהיה מרכבתו המ' ונק' בת שבע שהיא מדה א' כלולה מז'. מיומא דאתברא עלמא וביה הדבר מסודר מאת המסדר העולמות וכן היה ענין אלישבע עם היות שלא היה אז ענין הכהונה כשלקחה נסדר הדבר למעלה כנזכר ואלישבע יר' המ' שהיא מדה א' הנק' אל"י כענין אלי אלי למה עזבתני שב"ע שהיא כוללת שבע מחסד עד המ'. מה בין האי אלי שבע לבת שבע. כולא חד במ' כנזכר אבל התם בדוד לדינא לכך נק' בת שבע שאינ' כוללת ג' ראשונות ג"כ שהיא ב"ת מורה המדה אחרונה בה בעצמ' בנלל שבע. הכא אלישבע לרחמי הא' שכוללת ג' ראשונות דהיינו אל"י כנזכר בתיקונים א' כתר ל' בינה י' חכמה שבע עצם השבעה בה בענין שהם עשר והיינו רחמי שהשבעה כשנקשרות עם הג' ראשו' רחמים גמורים בעולם והטעם שהמ' מתכפרת לפי הצורך ולפי האדם הנעשה מרכבה אליו כד אתחברא בדוד שהיה בעל מלחמות ה' נגד החצונים היתה לדינא מקבלת הדין מלמעלה לבער החצונים. אמנם באהרן איש החסד הפך מזה לאשלמא השמאליות עם הימניות ומתייחדות יחד דהיינו בהעבר' הדין מהם ואח"כ מקבלות מהבינה וז"ש לחדוא ואח"כ מקבלות מהחכמה נהירו דאנפין. ואח"כ מקבלות ממקור הברכות מכתר ברכאן לאתברכא והיינו אלי שבע כדפי':

ת"ח כי צורך גדול היה לדוד בזה ליקח בת שבע כנזכר ולא מצד מעוט זכותו וזה כדי להיות מלך לדון וז"ש בת שבע לדינא כנזכר לירתא מלכותא שבחינה זו הנק' מ' שכוללת כל פמליא אשר למטה ממנה דהיינו בחינה אחרונה שבה והיה אוחז אפילו בבחינות הכלים אשר בה לדין ולחוזק וז"ש ולאתתקפא דהיינו במעט בכחות הדין החזקים הטהורים שבה שיורדים למט' על החצונים לאושדא דמיין כנז':

אר"ש הא דתנינן דכתיב קול השופר פי' ממאי דקאמר קול השופר ולא אמר קול שופר משמע קול ת"ת דנפיק מגו שופר בינה כנזכר פ' ויקרא. דאסתלק במחשבה חכמה. דאבהן פי' אל מציאות חג"ת ונפקו כחדא מגו שופר כי החכמה תוקע השופר שהיא בינה ומאצלת בה הת"ת שכולל בעצמו מצד א' החסד ומצד ב' גבורה ושלשתם יוצאות מבינה שהיא שופר והם קול וזהו אומ' דהא שופר אפיק מיא חסד ואשא גבורה ברוחא כלולים בת"ת כי עיקר הקול הוא הרוח והשאר מתלוים אליו. כך אימא עילאה שופר אפיק אבהן מים אש ורוח בקל חד כלולים יחד שלשתם מגו מחשבה חכמה שהוא התוקע וכמו שהתוקע מעצמותו מוציא קול כך הבינה שהוא השופר הוציא הקול כלולים ג' אלה יחד מהעלם החכמה וזה שאמר ואסתליקו כחדא בחד קול מגו מחשבה מפנימיות החכמה הם מתעלים כלולים יחד כנזכר. וההוא קול אקרי קול השופר עם היות שהוא קול כלול מלמעלה משופר כנזכר איקרי כך. ודא יעקב כנזכר שת"ת עיקר הכל והשאר כלולים בו. ותרי קלי נינהו הא' חג"ת ומהם יוצאים נה"י וז"ש דהא מגו קלא נפיק קלא. אבל קול חד דהיינו ת"ת שבו כלול הכל. ומהכא מת"ת נפקו שאר קולות כי כח אלהיות הספי' מתאצלות מכלל הת"ת אל מציאות עצמם והיותם כלולות כל א' במציאות דין ורחמים וחסד שהם מים אש רוח היה ע"י הבינה בכח החכמה וז"ש מגו ההוא שופר בזווגא דמחשבה בענין שמציאות הקול שהוא כללות' הוא מחשבה מחכמה לבד כנזכר לעיל ומציאות הפרדם והתאצלות' אל מקומם היה מחכמה בבינה מיוחדות וז"ש וז' קולות הם ז' ספירות שנאצלו במציאותם מכח חכמה ע"י הבינה וז"ש בזווגא דמחשבה וגומר. מהרמ"ק זלה"ה. ועיין בספר אור הגנוז בס"ד: