אור החמה על ספר הזהר ג:עה

ת"ח כ"י אתברכא וגו' ראיה למ"ש לעיל ומאן דיתער מלה פי' שגורם הברכות קב"ה וגו' והשתא מוכח מהכא דכיון דכהנא גורם ברכות לישראל ולכ"י כהנא מתברכא ע"י דכהנא וגו' היינו ע"י החסד בת"ת והברכות נמשכות ע"י המ' וז"ש ואני אברכם ואני ת"ת ומ' אברכם מצד החסד שמצדו הברכות:

כתיב זכור רחמיך דא יעקב ת"ת רחמים. וחסדיך דא אברהם קו החסד והם מרכבה לשתי מדות אלו כאו' תתן אמת ליעקב וגו' ואח"כ נסתלקו לעולם העליון והם שם מרכבה לשתי מדות בסוד נשמתן בג"ע והם בהיותו זוכר שבעולם התחתון נתרבו ונתגדלו נטיעות אלו ירחם על הגנה שאלו נטיעותיה והיינו מעולם המה ודרך זה בכל דור כגוונא דא נטיל קב"ה וגו' והטעם כי יש להקב"ה נחת רוח בהם כנז' ופירש הטעם ר' יוסי למה לא נזכר יצחק שא"א לומר שאין בזכות יצחק נחת רוח לפניו אלא הטעם שזכותו שמור לנקום נקמת בניו כדמסיק אמנם אם ישתתף עם אברהם ויעקב יועיל ולא יזיק אמנם נסתלק לצורך ענין אחר:

ור' חייא פליג דקאמר דיסתלק יצחק לצורך שלא יעשה דין אם ישתתף יתעורר מדת הגבורה לכך יתעורר דיניה במקום שיועיל ולא יזיק שהוא באומות לנקמה. וקשר הפסוק הזה אל הנדרש הוא או' כגוונא דא נטיל קב"ה לצדיקייא שהוא כעין הנדרש שהכהן או כל צדיק וצדיק מעורר הזווג והייחוד במעשיו הטובים וכן הברכה בעולם הזה בחייו ובעולם הבא במיתתו ולדרך זה פי' ר' חייא מעולם כדפי' ר' יוסי ד"א ויפורש על קיום העולם כדמפרש ואזיל. כד ברא קב"ה בינה מכח ג' ראשונות נטל ליצחק גבורה שליח הבינה ומצדה ולזה נברא בהתלבש ל"ב נתיבות חכמה בל"ב שמצד הבינה בגבורה. ואו' חמא לא לאחר הבריאה ח"ו אלא טעם אל גזרת חכמתו מקודם בריאתו אל קיומו ע"י שאר המדות. נטיל לאברהם למתק הגבורה והיה הענין עתה שקול גבורה מצד א' וחסד בכף שניה ולא הספיק לבעל דיני הגבורה מהנבראים ויתבטל העולם בעונותיהם כרגע ולזה בעיא קיומא יתיר נטיל ליעקב ושתף ליה ליצחק ומכריעה בעל כרחה לצד ימין בכח רחמי הכתר אשר עליו והיינו או' ביום עשות ה' מימין אלי"ם משמאל ושתופם ע"י קו האמצעי כנז' ומעולם יר' קיום העולם המה ויר' זכור כיון שהעולם נברא בשלשתם למה תשכח שניהם ותפעול ע"י הגבורה:

ר' יהודה פתח ויהי ביום השמיני לבתר דאשתלים אהרן וגו' לפי מה שפי' ר' אלעזר לעיל יהיו שבעה ימי המלואים מבינה עד היסוד ויום השמיני מ' וז"ש יומא תמינאה שהיא המ' בעיא לאשתלמא מן שבעה והיינו על ידי דכהנא כי החסד מושך לה הבינה אשר עליו ושש קצוות שתחתיו. וע"ד פולחנא שהיא סוד הקרבנות והייחוד בתמינאה לאתעטרא מן שבעה והענין שהמלואים בו ב' פי' הא' לשון השלמה והב' לשון מילוי. וענין ההשלמה השפעתם למטה עד שמשלימין הכהן מחסרונו שיוכן ע"י השפעתם בו. וענין מילוי שממש הם בעצמם יורדין על הכהן וממלאים אותו ויהיה הכהן ממולא מהם וז"ש דאשתלים כהנא באינון ז' דהיינו ממה שהשפיעו הם מאורם עליו השלימו חסרונו ואח"כ ואתעטר בהו אחר שהם השפיעו בו והשלימוהו נמצא בו הכנה כדי שיוכל לכלול אותם שאותו האור שהשלימו בו נעשה כסא להם לשרות עליו וממלאים המכון ההוא. ואחר שהכהן שלם בב' ענינים אלו גורם בעבודתו ביום השמיני שהיא המ' ב' שלמיות אלו וז"ש יומא תמינאה בעיא לאשתלמא מן ז' דאשלמותא דהיינו המשכת כחם למט' לעשות בה הכנה להם ועל ידיה דכהנא שהיה שלם בהם כנז' בו ביום מושך לעצמה ב' הבחינות זו אחר זו וז"ש וע"ד פולחנא בתמינאה לאתעטרא מן השבעה אחר ההשתלמות משיכת כחם בה כנז' ואי אפשר לכהן לגרום זה אם לא יכפר עונו כי אע"פ שהוא מכופר בבחינת הימים העליונים עכ"ז כנגד המ' לגרום שירדו למטה להשלימה אינו מכופר מפני שהוא חטא כנגדה ואיך תשתלם ותתעטר על ידו והוא בלתי מרוצה לה לכך הוצרך לאתתקנא כהנא על ההוא דחב בקדמיתא כדי שתתרצה לו.

עגל בן פרה בסוד מטטרו"ן יונק משדי אמו והוא הפרידו ונתן שם עגל מסכה להניק שרצים וחטא כנגד המ' ולכן בן בקר ולא בן פרה ובקר ירצה כי ב' בקרים הם או בוקר דאברהם או בוקר דיוסף או מצד הגבורה. פני שור ומשם משך לתקן הפרה לא מצד עצמה כדמסיק:

ר' יוסי הקשה שאם כדבריו אפי' יהיה בן בקר כיון שהוא עגל אינו ראוי לתקן מעשה העגל וז"ש מדידיה מהעגל לדידי' לעגל עצמו לא אתחזי ותירץ ר' יהודה בג"כ בן בקר על עגל אחד שאינו עגל בן פרה שחטא כנגדו אם כן לאו מדידיה לדידיה הוא והענין הוא פגם פני שור שבחיות ולא כל פני שור אלא דוקא פני שור שבמלכות פרה למטה ויתוקן ויאיר אור הנפגם ע"י הארת הפנים פני שור הנכללים בימין באברהם או באמצע ביוסף ויתוקן עניינו ויטהר כל הפגם אשר שם ולפי זה נמצא שהעגל בעצמו אינו אותו העגל שחטא כנגדו וז"ש לחטאת לדכאה על ההוא חובה דחב ביה ע"י שתוף השם כנז':

אילו דיצחק היינו תוקפו דיצחק בינה והיינו לייחד בינה במ' דהיינו כל סוד יום הכפורים ובבינה ב' בחינות הא' מציאותה בעצמה שהיא מקור הדין למעלה ועליה נאמר וישא אברהם חסד את עיניו אל הבינה שהיא למעלה ממנו וירא והנה חוזק הדין איל מתעורר ממקורו משם והוצרך לעוקדה מצד אל חסד נהירו דחכמתא שע"י מקור החסד מחכמה יכול לעקור את דיני הבינה ממקורם והיינו וישא אברהם את עיניו. הב' אחר שיתעורר משם יושפע הדין ונאחז בסבך בענף הבינה שהיא למטה נאחז בגבורה בקרניו שהם למטה א' מימין והב' לשמאל קרני השור ודיני השמאלי חזקים וילך אברהם מן הימין אל השמאל ויקח את האיל שהוא הבינה בבחינתה למטה הנק' בגבורה ויעלהו לעולה העלה המקורות אל רחמי החכמה והכתר וקשר שם הדינים והמתיקם וב' בחינות אלו היה מתקן באיל זה וז"ש ואיל לעולה הכולל ב' בחינות ב' גבורות כנז' עליונה בינה מקורי הדין והגבורה תתאה ולכך תמימים דהיינו בהעבר' הקליפות משם ת"ם י"ם כנז' בעובדא דינוקא וז"ש תמימים תרי איל דאיהו תרי כנז':

וע"ד גבורות תנינן כאו' מזכירין גבורות גשמים ומנייהו אתפרש וגו' ומשם הכרח הדבר שאחר שמסתעף לכמה גבורות יהיה בה בהכרח ב' בחינות בחינת המקור ואח"כ המתאצל ממנה להסתעף לכמה סטרין:

בגוונא דכהנא כנז' שאחר שחטאו בעגל טהרתם בעגל שהוא המתייחס לטהר הפגם ממקורו העליון שפגמו:

וע"ד לא כתיב בהו וגו' הענין שחטאת מוריד למטה הפגם כענין אומרו וירד מעשות החטאת והעולה למעלה כלשונה היא העולה ולזה הכהן שעדיין לא סבל יסורין על עונו היה צריך חטאת אמנם ישראל כבר סבלו עונם ונתכפרו אינם צריכים עגל לחטאת אלא לעולה. בין במלולא יש שחטאו בדבור באמרו אלה אלהיך או קום עשה לנו אלהים ויש בעובדא בגיפוף ונישוק והשתחויה או סיוע מעשהו ויש בפולחנא קיטור וניסוך או עבודתו אחר עשייתו. דסליקו ליה ברעותא דלבייהו בהרהור. וישק את בני ישראל בדקם כסוטות כי העגל בעצמו היה נפרע מהם כאו' יורד ומסטין עולה ומקטרג יורד ונוטל נשמה והיינו ששכר עבירה עבירה. ואפילו שלא הרהרו עבודתו אלא שעלה במחשבתם שיש בו ממשות וז"ש אלא דסליקו גוונא דרעותא מיניה אפילו אותם נתכפרו הנה בעולה שעולה למחשבה לטהר העון וז"ש ומקרבין ליה לעילא במקום שפוגם מחשבה קלה כזו ולא חטאו בשום מעשה ולכך לא פגמו במקום המעשה למטה ואינם צריכים כפרה שלא פגמו. אמנם אהרן לא חטא במחשבה כלל ולזה לא הקריב עגל לעולה אמנם לפי שחטא במעשה הביא עגל לחטאת כנז'. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. זכור רחמיך וגומר הבאת ענין זה פה הוא בלתי מקושר. ואפשר לומר דמשום דעד הכא איירי במיתת בני אהרן ולכן אמר עתה כי מיתתן מכפרת לאגנא על יש' וכמו שדרשו רז"ל דלהכי קרינן להאי פרשת' ביום הכפורים כדי שיכפר עלינו ולא תחשוב כי מתו בחטאם ולא היו צדיקים כי צדיקים גמורים היו ונטל לון קב"ה לאגנא על עלמא ומה שמתו היה לפי שהשטן היה אז עם כל כחותיו לחפש אם ימצא עילה לקטרג וגרמה השעה ההיא אכן הם צדיקים גמורים היו וכמו שאברהם ויצחק ויעקב מגינין על עלמא כך הם כנזכר כי לכך קורין אותה פרשה בי"ה. והנה נודע כי הרחמים הם ביעקב והחסדי' באברהם ואמ' כי יזכור ב' מדות אלו בעבור אברהם ויעקב שאחזו בהם ונתן טעם כי מעולם המה פי' כי רז"ל אמרו כי כשהקב"ה ניטל חד צדיק מעולם הזה הוא שמח בו ואומר אלו לא בראתי עולמי אלא בשביל זה די ואז מרחם על עולמו זה השפל באו' ראו מה פרי חשוב נטלתי מעולם זה וז"א כי מעולם המה כלומר אחרי שלקחתם מזה העולם השפל ראוי לך שתרחם עליו כיון שגידל לך צדיקים אלו כגוונא דא נטיל קב"ה צדיקייא וגומר פה כיוון אל מיתת בני אהרן כאשר ביארנו. והנה לא זכרנו זכות יצחק כאן כדי שתעמוד זכותו לזכור את מדתו מדת הגבו' לאתפרעא מן האומות. והענין כי אם היינו מזכירים גם את יצחק בכאן והוצרכו שלשתן לעורר רחמים עלינו לא היה עוד מקום לשאול מאתו ית' שיתפרע מן האומות כי אין אחרים כמותם שתעמוד זכותם לזה. ולכן אנו מזכירים זכות אברהם ויעקב לרחם עלינו כדי שתשאר זכות יצחק להתפרעא מן האומות. אכן ר' חייא ביאר הטעם יותר בביאור כי אין הטעם מפני שישאר לנו זכות יצחק לאתפרעא מן האומות רק לפי שאדרבא אין אנו רוצין לעורר אותו בעת הרחמי' לפי שהוא גבורה ולכן לא בעינן ליה לגבייהו דאברהם ויעקב כי הם רחמים גמורים והוא מדת הדין הקשה.

ד"א כי מעולם המה פי' כי מבריאת וקיום העולם הם כי לילא האבות לא נתקיים העול' ובזה יתורץ באופן אחר מה שלא הוזכר יצחק כאן הוא כי תחלה העולם נברא בזכות יצחק במדת הגבורה ולכן בכל מעשה בראשית נזכר שם אלי"ם לבדו ולפי שראה הקב"ה שאין העול' מתקיים במדת הגבורה לכן שיתף עמה מדת החסד בזכות אברהם וזה אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם באברהם כי בזכותו נתקיימו. עוד ראה השי"ת שעדיין צד הגבורה היתה מתעוררת וכמו שידעת כי לא היה ביניהם מכריע ולכן נזכר יעקב מדת הת"ת וחברה עם הגבורה להמתיקה וזהו ביום עשות ה' אלהים הם ת"ת וגבורה ולכן אלו השנים שקיימו העולם אנו מזכירים אותם שיתעוררו על הגבורה ויתגברו עליה וימתיקוה ולכן אין אנו מזכירים את יצחק כי אין אנו צריכין אלא לאברהם ויעקב הממתקין אותו. מהרח"ו נר"ו: