אור החמה על ספר הזהר ג:עד

וישראל דחבו עמיה דכהנא שחטאם היה בשותפות כנודע והיינו בהאי. מקרבין כגוונא דא משותפת כפרתם לכפרת הכהן ודומה לו בענין הבהמות שור ואיל דומה לעגל ואיל ועניינם חד על מה דחבו דהיינו שור לתקן ענין עגל כנז' לעיל וחד לאשלמא וגו'. והשתא ק' מאי שנא בכהנא עיקר הקושיא בישראל למה לא הי' השור לחטאת אחר שבא לכפר כנז'. ותירץ אלא ישראל הא קבילו עונשא וגו' והענין כי כריתות ומיתות ב"ד הדין הוא תשובה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין ולכך יש' היה להם ענין היסורין והתשובה וכיון דקבילו עונשא בכמה אתר לכך הקריבו שלמים לאחזאה דהא קב"ה בשלמא הוא ביש' על דא עם היות שלפי האמת כתיב והיה ביום פקדי ופקדתי לדורות עכ"ז בערכם לא היה להם אלא שלום ולז"א על דאכלו' במה שמגיע אליהם על זה אמנם עונש אחר היה שם. אבל אהרן תשובה היה שם אבל לא יסורין בעבור תפלת משה שהגינה ולזה הוצרך לקרבן חטאת והיינו טעם ג"כ לאיל לעולה לכהן ואיל בישראל לשלמים דהא בהא תליא כי הכהן היה צריך עולה להעלות השכינה למעלה מפני שלא נתעלתה השכינה כמשפט אליו מה שאין כן ביש' שע"י היסורין נתקיים בהם ויגבה ה' צבאות במשפט וז"ש ואיל לכולה בגין דמתכפר חוביה והיינו הכפרה בעצמה. ויתדכי היינו מירוק הכפרה כי יזכיר בזה עונו ומיתת נדב ואביהו. וישתלם היינו שלמות החסרון הנמשך לנשמה אחר הכפרה. אשתלימו עילאין וגו' שהיו כל הנמצאים חסרי השלמות בסבת עון התחתונים ושלמותם הוא היותם נקשרים בשכינה בסוד בשכמל"ו ואח"כ היסוד נקשר עמה בהם וז"ש ואשתכח שלמא בכולא ואח"כ הבינה מתפשטת בו' קצוות עד למטה בסוד שמע יש' וגו' וז"ש וחדוותא דעילאי ותתאי דהיינו הבינה הנק' שמחה. ואלמלא דלא אשתכח ערבוביא וגו' שלא נשלם הייחוד אז כי לא נתכפר העון של אהרן שעדיין היה תלוי ואין הייחוד נמצא אלא בהעברת הקליפות שלא יערבבו ומקלקלים השמחה ואז לא נשלם הייחוד כי לא נתכפר העון כנז' ולזה היה שם ערבוביא וז"ש ואלמלא דאשתכח ערבוביא וגו':

תנן בההוא יומא וגו' דהיינו שמיני למלואים ראשון לייחוד יום כניסת כלה לחופתה להיותו יום ראשון לעבודה בכהנים שהם סרסורי הייחוד העליון וענין זה יושג על ידי הקטרת המזומן באותו היום להעשות ע"י אהרן אם לא היו מקדימין נדב ואביהוא היה נעשה ענין זה וז"ש דהא קטרת קשיר כולא כחדא ושמו יעיד עליו. ועוד יש בקטרת שמבער החצונים כנודע במגפ' והבערת החצונים הם סבת הייחוד כנז' וז"ש דהא קטרת קשיר כולא כחדא והם הפכו הסדר גרשו הגברת והורישו השפחה וז"ש אתו וקשירו כל אינון אחרנין הנק' אחרים ושרו לה לבר ולא עשו זה בכוונה ח"ו אלא בבחי' דלא קשירו לה שלא נתנו לבם לקושרה עמהם כדמסיק מצד בחינות שונות חד דלא אנסיבו ואינו שלם ואין הייחוד נעשה על ידו וז"ש דלא אתחזון לקרבא הספי' זו לזו כדי שירד השפע לכל העולמות וז"ש ולאתברכא וגו'. הב' שאפי' שהיו נשואין לא היה אז שעת הייחוד מפני כי עת לכל חפץ ועדיין שעת הקטרת באותו יום לא הגיעה שלא היה עדיין המ' הנק' שעה מקושטת בתיקוניה כדי להתייחד וז"ש דלא הוה שעתא כדקא יאות. הג' דדחקו שעתא וירצה שיש בחינות למ' ועיקר השכינה אז היתה באהרן לא בבניו והם רצו לדחוק את השעה ולקשר בחינת עצמם ולדחוק העיקר שהיה עם אביהם ונמצאים מפרידים חלק אביהם. הד' שהיה גזור עליהם מיתה ונחש כרוך על עקבם ונמצא ע"י ייחודם הנחש הכרוך עמהם בגזרתם נקשר שם והיינו ויקריבו לפני ה' אש זרה ולזה בסבות אלו הורישו שפחה במקום גבירתה וז"ש אש זרה מלה אחרא אקשרו בקשורא דא וגו' והם ב' רעות פירוד הקדש וקשר הטומאה. ומפני שמתוך דברי ר' אלעזר משמע שבידים עשו דבר זה א"ל ר' פנחס לא תימא וגו' שח"ו שהם צדיקים גמורים היו ולא עשו בכוונה אלא שמתוך שלא היו ראויים לאותו מעשה לא נקשרה השכינה ע"י אבל לא פירדו הם ממש לא שריא בינייהו הענין יתיישב במה שפי' בריש פ' אחרי מות שנדב ואביהו תרי פלגי דגופא הוו וזה ידעו הם ולכך נשתתפו שניהם לקטרת אחד באומרם שעם היות שלא נשאו והם חסרים שניהם יחד שקולי' כא' כזכר ונקבה ולז"א דהא בכל אתר דלא משתכחי וגו' לא שריא שכינה בינייהו. בזאת דהיינו מ' נוקבא ואינה נקשרת אלא אם יהיה זכר ונקבה:

וע"ד לא יעול היינו לקדש הקדשים ביום הכפורים כאו' וכפר בעדו ובעד ביתו. והיא לא אשתתפא בהדיה כשרוצה לייחדה באיזה מעשה מצוה מאחר שהוא דוחה אותה מצד אחר כנז'.

וע"ד אשתכח כלומר אין אתה צריך טעמים או סבות אחרות שזו יש בה ספק והותר:

ר' יוסי פתח כשושנה וגו' דא כ"י והא אוקמוה בפ' בראשית ובתיקונים. דקב"ה משבח לה לכ"י באומ' שושנה צופיה מפני אותם התקונים אשר בה כנז' בתיקונים ובפרשת בראשית.

וחביבותא דקב"ה לקבלה כי עם היות שמדרך העלול לידבק בעלתו עכ"ז חביבותא דקב"ה לקבלה מפני שהוא משיג מעלה בהדבק אליה וז"ש לאתדבקא בה. מאן דאנסיב בעי לשבחא לקב"ה שהוא אחוז בו מצד עצמו ולשבחא לה לפי שהוא אחוז בה מצד אשתו אבל מי שאינו נשוי אינו אחוז לא בו ולא בה. בכולא בעי לאחזאה עובדא בכל מעשה המצוה צריך שיהיה בה מעשה עם הדבור ולכך כמה דאיהו בר נש אתדבק בבת זוגו כשהיא טהורה וחביבותא דיליה לקבלה כאשר איננה טהורה עד שתטהר: כד אתי למפלח איזו עבירה שיורה על הזווג יש כח בידו לזווג מפני שיש בידו שניהם והקרוב אל הדבר קלה שבסבות יספיקהו וז"ש דהא קב"ה חביבותא דיליה וגו': ומאן דיתער מלה זווגא דקב"ה וכ"י יושפע משניהם חלקו משפע הזווג:

וע"ד שבחא וגו' אדלעיל קאי על סבת חבתו עמה נראה הכל כאין וכקוצים לנגדה וכל שאר העולמות הם קוצים והיא שושנה ביניהם וז"ש כשושנה דאיהי בין הקוצים דאיהי מעליא וסלקא על כולא כך כ"י בין שאר אוכלוסין חיילי הקדושים יבחר בה מכולם כמו שיובחר בין הכל השושנה וז"ש בגין דאיהי סלקא ומתעטרא וגו'. ומפני שאפשר לפרש חוחים החצונים שכך דרכה לעמוד ביניהם לפעמים לז"א ודאי שושנה בין החותים נביא ראיה מאתרוג בין החוחים שנ' על האתרוג כולך יפה רעיתי ומום אין בך ואם החוחים הם החצונים כדס"ד אית לך מום יותר מזה אלא ודאי הכוונה על אוכלוסיה שהם בערכה קוצים וז"ש לאחזאה שבחא דכ"י וגו' מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. וישראל דחבו עמיה וגו' עתה ביאר קרבן יש' כי גם הם הקריבו שנים דוגמת שנים הנז' וזהו ושור ואיל לשלמים ונתן טעם שיש' לא הקריבו חטאת כי היו בשלום עם השי"ת שכבר קבלו עונשם ע"י בני לוי בסייף ובמגפה ובמי סוטה משא"כ באהרן שהיה החטא תלוי ועומד ואפשר כי יש' שנתכפרו העלים הכתוב את שמו וקראו שור אך אהרן שלא נתכפר עדיין קראו עגל:

ועוד דהא מקדמת דנא וגו' ר"ל כי קודם ספור הכתוב מיתתם ביאר חטאם ונפק נימוסא דילהון ר"ל נכתב פסוק במה חטאו והוא ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' וז"א וחד דהא מקדמת דנא נפיק נימוסא דילהון ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' כי זה הטעם מפורש בתורה יותר מכל שאר הטעמים וז"א נפק נימוסא דילהון וגו' ואפשר להגיה דתרוייהו חד טעמא וכך צ"ל וחד דדחקו שעתא דהא מקדמת דנא לא נפק נימוסא דילהון.

ר' יוסי פתח וגו' סמך זה כאן משום מאי דכתיב לעיל מענין בני אהרן דלא אנסיבו וגו' וביאר שכח זה היה ע"י הכהן המייחד וגו' ולכן צריך שהיה נשוי ע"ד הנ"ל בענין נדב ואביהוא מהרח"ו נר"ו: