אור החמה על ספר הזהר ג:סב

מאן דמקדש גרמיה מרחיק עצמו מן המגינה ועוסק בתורה ובמעשים הגונים ובזה מקדש עצמו. מאן דמסאב גרמיה שמטמא עצמו במיני עבירות וכן בהיותו עוסק בספרי המינים וכיוצא והיותו נכנס לבתי ע"ז או המופקרות וכיוצא שמיד כח זנות ורוח מינות מתלוה אליו ואף אם.לא יפיק רצונו לפחות יטמא עצמו ובכלל זה השואלים במכשפים והרואים מתי גוים בגילוי פניהם והמשחקים בליצנות וכיוצא כל אלו מושכי' אליהם טומאה:

אבל מסאבין ליה מאן אתר וגומר כלומ' מי הוא המטמא אותו איתימא מלעילא אין ראוי לייחס פעולה זו להב"ה וכי מסאבותא וגומר ולמסור אליהם אל הטמאים לעצמם פעולה זו ג"כ אינו הגון שנסלק ההשגחה מן העניינים ועוד בידם לטמא מי שירצו תימה. בעובדא דלתתא כל א' לפי מעשהו ימשיך לעצמו ואין צריך שיקדשוהו או יטמאוהו כי הוא בעצמו במעשיו מטמא ומטהר כי הדברים התחתונים תלויים שעולם זה משכן לשניהם לטמא ולקדוש כפי מה שיכינו עצמם כן ימשכו וז"ש אי עובדא וגומר ואי איהו וגומר. ואו' מקדשין ליה וגומר מסאבין ליה מלעילא הענין הוא לית לך טב וביש קדושא ומסאבותא הנעשה למטה בזה העולם הגשמי דלית ליה עקרא ושרשא ותחלת הקדושה מהסבה ונמשכת דרך כל המדרגות הקדושות עד פתח היכל לבנת הספיר. ותחלת הטומאה מנוקבא דתהומא רבא עד כמה כחות משתלשלין אלו מאלו והכל תלוי בהשגחה עליונה ובמעשה התחתונים ודבורם ולא שישתתף הב"ה לטמאו אלא ברא הטומאה והאדם בענין שימשכנה אליו אם ירצה:

ואי תימא מלה וגומר שהוא הבל פה ונראה שאין במשהו ענין אינו שהרי בקדושה דבר היא המ' ומתעוררת בהבל פה התחתון וכן שכנגדו במדרגות הטומאה שהכל דרך א' אליו: ד' מינים בלולב והם אעל"ה. ואינון ז' ג' הדסים וב' ערבות ולולב א' ואתרוג א'. ואי תימא מאחר שהרמז להם בז' מדות דהיינו ג' הדסים חג"ת שתי ערבות נ"ה לולב יסוד אתרוג מ'. א"כ נאמר שהם ז' מינים והיה ראוי שיהיו כל הז' ממינים שונים לז"א לאו הכי אלא ד' נינהו שהמינים אינם אלא ד' והם חסד דין רחמים מ' כלולה משלשתם אמנם מסתעפים לג' אחרים בענין שהם במספר ז' מדות ועניינם ד' כנז':

ובעובדא דילהון יר' בלקיחתם בעולם הגשמי למטה יתערו ז' אחרנין לעילא שהם ז' ספי' הנז' לאוטבא עלמא בשפעם בכמה סטרין. שלזה אנו מנענעין כל ארבעתם לכל א' מהקצוות להראות שכולם משפיעים מכל א' מהקצוות למזרח בבחינת הת"ת שבכל א' מהם לדרום בבחינת חסד שבכל א' מהם וז"ש בכמה סטרין.

כ"י שהיא אתרוג עם היות שהיא מכלל ד' מינים כנזכר שבז' היא מקבלת מכולם ולכך קראה כ"י שמכנסת ומקבצ' שפע יש' שהם שש עליונות שבת"ת. ואינון שית כלו' ולכך הם אתרוג לעצמה וששה נאגדים לעצמם להראות מושכים לה שפע והיא מתנועעת עמהם להראות שמאותה הבחי' שהם משפיעים באותה הבחינה ממש היא מקבלת והמפריד קוצץ.

ואתברכא מאינון שית ומנחלא. הענין שהם ב' בחינות בחינתה עמהם לקבל כולם יחד מהבינה לכך היא עמהם במנין ז' ונענועה עמהם מורה שהם כהם לקבל מהבינה נחלא דמבועא ב' בחינה שהיא מקבלת מכולם לכך הם ו' נאגדים לעצמם והיא לעצמה וז"ש ואתברכא מאינון שית ומנחלא וגומר.

דהא בגין דאיהי בת נקבה יחידא אימא יונק אלו ולכן נאות להיותה לעצמה ואינה נאגדת עמהם לענין קבלתה מבינה. וענין זה צורך אל עולם העליון כנזכר וצורך לעולם התחתון מפני שאין אנו יכולין לקבל מהז' ספי' שאין העולם כדאי להיותו נשפע אלא ע"י המ' בס' מדרגותיה וז"ש לעלמא עילאה ותתאה אתברכא מנייהו באתערותא דא בהיות התחתונים מראים סוד ענין זה וז"ש דהא בשעתא דכ"י אתברכא מנייהו מהשתא כל עלמא התתאין אתברכא וזהו לצורכנו ולצורכה צריכין להראות הסדר הזה כנזכר ופי' שכנגד ב' בחינות אלו אשר לה הא' היא מקבלת מהם והב' כולם שואבים מהבינה אנו עושים ב' מעשים הא' סובבים את המזבח מ' במינים להראות שכולם מקיפים ומשפיעים בה. וז"ש ועל דא דהיינו מאי דסליק מיניה כ"י אתברכא מנייהו סובבים את המזבח כמה דאתמר בפ' ויקרא והב' דהיינו שיהי' כולם יחד שואבים מהבינה אמר ועוד באתערותא דא דהיינו לקעחתה וקריאת הלל בנענועם שתא כולא מתברכא דהיינו להשוות שנת החמה עם שנת הלבנה בלי ספק כולא יחד אתברכא מהבינה ממבועא דמייא והיינו שהשוה י"ב ירחים מהירח וי"ב חדשים מהחמ' ומתייחדים ונקשרים שנת החמה עם שנת הלבנה ויונקים מהבינה י"ב הויות וי"ב אדנות וכולם יחד יאהדונה"י שאיבתם מבינה כדי להתברך השנה כולה אח"כ והם משפיעים בכל חדש וחדש די ספוקו וז"ש לאסתפקא ביה והוא שמור להם לצורך השנה כול'.

ובג"כ בעיין כולהו לחים שלחות הגשמיים מהמים ומשורש' כדי שיתלחלחו העליונים ומשורשם שבבינה כנזכר וזה דין היבשות פוסל בכולם שכולם שואבים מהבינה וז"ש בעיין כולהו אפילו אתרוג כנודע. לאמשכא ברכאן לעלמא שעל ידי הגשמיים בהתנועעם מתעוררים העליונים הוא בסבתו וסבתו בסבהו עד סוף המדרגות בסוד שלשלת הכח השולט עליהם מלמעלה למטה בסוד אבי"ע וז"ש לאמשכא ברכאן וגומר בגין דאילני וגומר ולכן נענועם מזיל מים רוחניים ברוחניים להמשיך לגשמיים מים גשמיים כנזכר ע"י היותם לחים אחר קציצתן לעורר לחות עליון רוחני עוד ג"כ ממין הלח ורענן כל השנה כענין הספי' שלעולם אין בהם יבשות עוד ג"כ בזמן היותר נאות שידענו שכח אלו הד' מינים שמח בשפע עליון וז"ש וזמן חדוותא דילהון דהיינו בימים אלו שלחותן גובר בהם יותר וז"ש ותנינן בספרא דרב וגומר דהיינו סוד אחיזת הדברים הגשמיים ברוחניים בסוד אם תשים משטרו דהיינו הרוחניות המופקד על גשמיותם נאחז זה בזה עד האצילות עצמו וז"ש באינון קדושי מלכא תליין.

כולא אתער בזמנא דא תחתונים לקבל מ' לקבל ו' קצוות לקבל ג' ראשונות להשפיע כנז'. מתברכא לארקא דהיינו להרבות ברכות בעולם דרך הרקה עד בלי די בשופע והיינו מהמקור:

קול ה' על המים היינו חסד. בכח היינו כח הגבורה. בהדר היינו יעקב עץ הדר ת"ת וכאו' והדרת פני זקן כדפי' בתיקונים ישראל סבא. ארזים הם כחות הדין ונצח מצד הימין הוא מכניע ושובר כחות הדין. חוצב להבות אש. הוד שמאל פועל הדין. יחיל מדבר יסוד שממתיק דיני המ' הנקר' מדבר בבחינת אחיזת הכל בה אפילו החצונים. או יר' יחיל בהסתלקו ממנה ואז היא נק' מדבר כנזכר. יחולל אילות הם כחות שבמ' שהיא מחלקת שלל לאגפיה מאותם הדינים שבה והיינו יחולל ולז"א דא צד"ק שהוא דינא כנודע. וכולהו הנז' מתגדלי דהיינו שהם מסתלקים על החסד ושם בה נעשו' כולם גדולות והיינו או' מתגדלי על מייא מימי החסד שכול' שואבים החסד לקיום עצמן וגידולן ואחר עלותם בחסד מתפתחת הבינה במקורותיה הפנימיים מחכמה שהיא בחינת החסד וז"ש ואשתקיין במיא לגדלא פי' מקורות הגדולה המתעלת מעמקי החכמה הם גדלים והיינו סוד ונהיר מקורות הבינה יוצא מעדן החכמה להשקות את הגן הם הנטיעות ז' בחסד והיינו בכתוב מקולות מים רבים וכתוב בחסד קול ה' על המים ומסיים ה' על מים רבים והיינו קולות מים רבים שכל הקולות כלולים שם.

וכולהו הני אפילו שיש בה שמאליים וכיוצא עכ"ז כולם מעוררי' רחמים מפני בחינתם במקורות הבינה וז"ש בההוא שקיו דאשתקיין כלהו יחד כנזכר. הני ז' קלין תליין במלה דפומא הם ז' ברכות בשחר ד' לפניה וא' לאחריה ג' בשחר ג' הדסים ובערב וגומר ד' אתרוג ולולב ב' ערבות. ועם היות שהדבור ומלה דפומא הוא דק עכ"ז המעשה פעולתו יותר בחזקה והטעם שאנו רוצים להוריד ההשפעה בעולם הגשמי ומעשה הגשמי יורד בעצם למטה וז"א ואנן עובדא בעינן בגין דזמנא וגומר. ופתקין נפקין וגומר כי היו תלויים ממוצאי יוה"כ עד יום ז' של חג ואז יוצאים ונמסרים ביד שליש וביום ח' נתנים ביד סנטירא ולכך ביום ז' מדת הדין הרבה גבורן מתערי לענין זה ומסתיימי שאין להם עוד כח שאין לדין כח עוד שמה שנחתם כבר נחתם. וערבי נחל שאנו נוטלים ביום זה נתלה אילן זה בדינים העליונים והם מצד הגבורה בעינן לגבורן לאתערא וגומר בסוד גבורות גשמים. ולסחרא ז' זמנין סוד היות כל ספי' וספי' מקיף בה סוד תקופת הנהגתה ובחינותיה והיינו בסוד מייא דיצחק שעניינו מים מצד הגבורה שהם חסד שבה בסוד מקורי הבינה כנזכר. בגין דאתמלייא מיא שאיהי בת שבע מכילה שבע אינה מתמלאת אלא בז' הקפות ומכאן משמע שמקיפין ג"כ בערבה ממש וכך נוהגים. וטעם שצריך למלאותה ולהפכה כולה לגבורה מפני שמימי הגבורה אינם נשפעים לעולם אלא במלואה וז"ש וכד היא אתמליא וגומר ובהאי יומא טעם לענין זה ביום הז' אחר שכל החג אנו מרצים על המים לז"א ובהאי יומא מפני שהיא יום ז' מ' וממש אנו צריכים גבורה נוספת לא ערבה שבלולב וז"ש גבורות בעינן למיא כי ערבה שבלולב אינה בגבורה אלא בסוד סלוקה למעלה כנזכר אמנם בהאי יומא שהוא יום ז' במ' סוף הדינים די ליהנות מהם כדי צרכינו ולכלותם אחר שנהנים מהם המצטרך ולסיימא לון לבתר שלא יתגברו החצונים ואם נטול אותה כל ז' יתגברו הדינים ויאחזו בהם החצונים ולזה אין נוטלים אותה אלא סמוך לכלייתם וז"ש דהא ביומא דא מסתיימי דינא כי המ' סוף הדינים ולמטה נאחזים הבלתי הגונים לכך מכלים אותם והיינו חביט חביט ולא בריך כדי שלא יתברכו ויתקיימו אלא יתבטלו וז"ש בג"כ בעינן לבטשא לון בארעא. שהארץ שהיא מ' מכלה אותם ומבטלת כחם ובו ביום הם מתעוררי' למי' לבד ונהנים מהם ובו ביום מבטלים אותם וז"ש בהאי יומא אתערות' וגומר ואו' דעבדינן שאינו מן התורה אלא אנן מעצמינו ממנהג נביאים יצא הדבר לא מהתורה מפני שהם ערבי נחל גבורות ואיך אנו (מייחדי') מפחדים מהדיני' מפני שאנו עושין הכל התעוררות וסיום וז"ש אתערותא וסיומא הוא דעבדינן ולזה אין פחד ואין זה בבל תוסיף ח"ו אלא ערבי נחל הנזכר בתורה בלולב ומיניו ממש ואנו עושים זה במין המביא ברכת המים לעולם דהיינו ערבי נחל גבורות גשמים כנזכר. הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. כתיב והתקדשתם והייתם קדושים וגומר נתעסקו בדרוש אחר ושאל ר' יוסי לר' חייא פי' והתקדשתם וגומר כמו שנבאר בע"ה ולהיות כל תשלום מעשה דר' חייא ור' יוסי מביאו כאן אך עיקר הבאתו פה הוא משום תחלת הדרוש בענין ציון וירושלם הנק' זה וזאת וכלילן כחדא והקשה ר' יוסי דבשלמא או' מקדשין ליה שפיר במה שידעת סוד כד זכה יתיר יהבין ליה רוחא וכד זכה יתיר יהבין ליה נשמה כנודע וע"י אותם הכחות של הרוחות והנשמות הקדושות הן הנה היו בעזרתו והם הממשיכים עליו קדושה מלעילא וזהו פי' מקדשין אותו מלמעלה. אך כד הוא רשע היכי מסאבין ליה בי דינא עילאה הדנין אותו בעת ההיא ואין שם טומאה ח"ו. ותירץ ר' חייא כי הענין הוא כפי המעשים אשר יעשה אותם האדם כך יתאחז למעלה אם ימשך האדם בקדושה ימשיכו עליו מלמעלה מסוד הקדושה ואם הוא מטמא עצמו גם מלמעלה ההוא רוח מסאבותא דלעילא אתי ושריא עליה ומסאב ליה. ואמר כי לא די זה בדברים התלויין במעשה כי גם בדבור שייך זה כ"א מדבר בדברי תורה אז אתער קדושה דלעילא הנק' דבר ואי אתער האי בר נש בלשון הרע וכיוצא ג"כ אתער לעילא הטומאה הנק' דבר לפי שבין מילי דעובדא או דמילולא דפומא כולא תליא לעילא בקדושה ובטומאה וענין זה פ' בחקותי דף קי"ב ע"ש כי דכורא ונוקבא נקר' מעשה ודבור בקדושה הם ת"ת ומ' ובטומאה קסם ונחש סמא"ל ולילי"ת. והביא ראיה היאך נק' דבר הקדושה והטומא' ואמ' כי הלא המ' נק' דבר כמ"ש ודבר ה' היה יקר וגומר בדבר ה' שמים נעשו וגומר והטומאה נק' דבר כמ"ש ונשמרת מכל דבר רע והיא לילית ונעמה וגומר הבאים אצל האדם בלילה והנה הנקבה נק' דבר ונק' רעה והזכר נק' רע ר"ל לילית הנק' דבר אשת רע שהוא סמא"ל. וזהו פי' ממצוא חפציך כנגד המעשה ודבר דבר כנגד הדבור כי צריך האדם להזהר שלא יהי' מעשהו ודבורו בשבת כמעשהו ודבורו של חול. ולהיות דאיירי בענין דבור ומעשה כי הם גורמים אל כל השראת שפע הקדושה או איפכא לכך הביא ענין ד' מינין שבלולב כי הם מתערי כחות עילאין ע"י אותו המעשה של לקיחת ד' מיני החג בחג הסוכות ובשאר ימות השנה הוי ע"י דבור כמו שיתבאר ב"ה. עוד כ' ז"ל דכתיב ונשמרת מכל דבר רע. פי' לשון דיבור וכן ביארנו פ' תזריע דף נ"ב ריש ע"א. עכ"ל: