אור החמה על ספר הזהר ג:סא

אבל מלה שפיר וגומר ירצה יותר נאות הוא שנאמר אל בכל אתר נהירו דחכמתא דהיינו כנזכר לעיל החסד נקשרת עם החכמה ואינה מתהפכת מזה כלל וז"ש וקיימא בקיומיה וכאשר החסד מתהפכת מחסד לדין לא יורה זה שם אל אלא שם אחר. אל תקרי בהבראם. דלאו בבריאה עסקינן אלא בקיום והמקיים כאלו מוליד וז"ש אלה תולדות שבכל יום ויום נולד כיון שמתקיים. וכד אתער אברהם שסוף סוף הדין בכל יום כדפי' ר' חזקיה לעיל אלא שאחר שדן מתעורר חסד ומבטל הדין לקיום העולם שלא יתבטל מפני תגבורת הדינים אמנם הדין וההשגחה הוה בכל יום. דחי לון לבר שלא ינקו מן הגבורה והגבורה מתמתקת בחסד והדינים והכחות נדחים אל מקום מחבואם חוץ מהנהגת העולם וזועם ר"ל גוער בבעלי הדין. אלא רמז הוא דקא רמז לאבהן א"ל חסד גבור גבורה והכרח לזה הוא שבזה הכתוב נרמז בו כל האצילות וז"ש ורמז הוא דקא רמז למהימנותא וגומר פלא דא חכמתא היינו סוד שם יהו"ה שתחלתו מחכמה שהיא פליאה ואין פלא לשון הפרשה והבדל כמו והפלתי בארץ גשן וגומר ח"ו אלא לשון כי יפלא דהיינו כסוי דבר והעלמו וזה אמר דאיהי פליאה ואתכסיא וגומר יועץ בינה והיינו או' דא ההוא נהר וגומר. והיינו נהר דנגיד נמשכת בעצם החכמה ואחר ההמשכ' דרך בה יוצאת אל מציאותה והיינו נפיק ומשם משפעת דהיינו יועץ יר' שלעולם יועץ ובלתי מפסיק וזה מצד מה שהיא אוחזת בחכמה כנזכר ואו' יועץ לכלא יר' כל הספירות בה ומעצתם היינו השפע והכח להנהגה תחתונה וז"ש ואשקי שהיא העצה. כמה דאוקימנא האל הגדול שאין פי' האל שהוא גדול והוא גבור ח"ו אלא האל הגדול כינוי א' גבור לספי' אחרת. אבי עד דא יעקב וגומר הכוונה אבי א' מג' אבות שהוא עד ויר' מקצה חסד עד קצה דין או שמייעד ב' קצוות בו ובזה וקיימא בקיומא וגומר ע"י היותו משלים שני הקצוות או יר' ששתי ירכים מעמידים אותו והוא אב להם והיינו לכלול הנצח והוד בפסוק. דא צדיק שהוא שר לשלומות הרבה דאיהו שלמא דעלמא שמשלים בו המזגת ב' הקצוות נצח והוד להעמדת העולם שלמא דביתא בסוד הזווג שלום במ' שלום בבית. שלמא דמטרוניתא שהוא ממתיק דיניה שהיא מקבלת מן הגבו'. אר"ש זה קרבן וגומר אלוף נעורי אתה ת"ת הנק' אתה. תהפוכות רשעים שמהפכין מדת רחמים למדת הדין כנזכר והם גורמים שיסתלק ת"ת ממ' וזה בדרך גרמא וז"ש גרמין לא בעצם שהרשעים מי הכניסם שם אמנם בין זאת שהיא מ' לזה שהוא יסוד ממש מפרישין מפני שהם מולים במילה נכנסו עד היסוד. ואינון מזווגי למלכא וגומר מאשר יקריבו לה' דריש הכי וגורמין ג' מעלות א' מתברכי עילאי ותתאי לזון ולהתפרנס ולהותר שימצא שם לעולם והיינו ומשתכחי ברכאן וגומר וכל זה נוסף על הייחוד המשובח וז"ש כלא חד בלי פרודא. ואי תימא דס"ד דהכי קאמר ז"ה שהוא יסוד קרבן אהרן לה' שהוא הת"ת ואם הפי' כך היה ראוי שיזכיר ג"כ ייחוד המ' ותירץ דלאו הכי פי' אלא זה שהוא יסוד הוא קרבן אהרן למטה במ' והא כיצד אשר יקריבו ראשונה לה' ומשם מתחיל הייחוד עד הגיע עד המ' וז"ש ומעילא קא שארי וגו':

ר' חייא ור' יוסי הוו קא אזלי וגומר קרון להאי דכורא יסוד בגין דציון איהי רחמי ואם היה במ' היה ראוי שתהי' דין. נוקבא קרא ליה באו' זאת: א"ו יוסי הכי שמיע לן שהוא דכורא ומאי דקשיא לך דהכא קרי ליה נוקבא היינו טעמא בשעתא דזווגא אזדווג כחדא כנזכר לעיל ת"ת על המ' ע"י היסוד ממש בתוכה וז"ש דהא נוקבא אתכלילת ביה וגומר והטעם שהוא נק' נקבה הוא להורות דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו פי' ונשפעות ע"י היסוד שהוא מבוע לברכותיה כאו' וברכות לראש צדיק וכיון שנמצאבו שפע אליה יכונה בשם הנקבה כי מיד היא מזומנת שם לקבל השפע בלי פרישותא כלל: וע"ד אוה למושב לו כתיב דהיינו שהת"ת ה' בחר ביסוד שהוא בתוך המ' והיינו בציון במה שבתוך ציון שהיא המ' בית קבול ליסוד ואוה למושב לו ירצ' דשריא ביה שהת"ת ביסוד והיסוד במ'. וכלא חד בין דקרא וגומר יר' כי מלת ציון יצדק ביסוד מפני שהוא במ' ובמ' מפני שהיא עם היסוד והכלל שציון בחינה ששניהם נקשרים ונעשים כא' וז"ש כולא חד ובדרגא חד קיימין:

פתח ר' יוסי וגומר ולציון יאמר דייק או' בה לישנא דנוקבא וקאמר איש ואיש יולד בה דהיינו ב' אנשים ב' נשמות יוצאים ממנה בבת א' והטעם חד לדינא דהיינו מצד המלכות וחד לרחמי מצד היסוד וזה יורה על הנדרש דכד מזדווגי כחדא דהיינו הכללם זו בזה כדין ציון איקרי ומהאי טעמא אמר ולציון וגומר איש ואיש ופי' טעם אל מציאות ציון שהיא בחינה משותפת ליסוד ומ' יחד ואמר וציון בירושלם אשתמודע וגומר שאין להשיג היסוד אלא בתוך ירושלם ועוד כי שם אשתכח כי לעולם אינם נפרדים בעת הייחוד. וחד בחד תליא ירצה כהתגלות המ' ביסוד כן התגלות היסוד במ' בענין שאין ראוי שיתייחס שם ציון ביסוד אם לא בהיותו בתוך ירושלם שאז היא מצויין וניכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב. וע"ד קיומא בכל יומא כלו' על דבר זה שביארנו הוא עומד תמיד בכל יום ר"ל על החסד ועל הדין והדבר תלוי בכל יום עד יראה מה יעשו בני אדם. ואמר כי זהו מאי דאוקמוה חברייא אבל הדבר היותר שפיר הוא זה שנאמר עתה והוא. א"ל דא נהיר וגומר כנזכר ובהכרח הוא חסד גמור וקיימא בקיומיה כלו' לעולם הוא חסד ואינו משתנה לעולם הוא בעצמו כי גם שהדין מתעורר אמנם הוא בעצמו * נ' דצ"ל אינו דין כי הוא אינו זועם בעצמו כפשט כו'. אינו בעצמו כי הוא בעצמו בפשט הפסוק כי אדרבה פי' הוא כי הוא זועם בכחות הדין וגוער בהם בכל יום ויום ובזה מתקיים העולם והראיה מדלא קאמר נזעם שפי' שמתפעל בעצמו להיותו נזעם מלא דין רק שזועם לאחרים לבעלי הדין וא"כ אין לך חסד גדול מזה. והביא ג"כ ראיה מפסוק יומם יצוה ה' חסדו כי לא אמר יום רק יומם שם דבר אשר ביאורו נודע שר"ל כל הימים יצוה ה' חסדו. והנה בפסוק אל גבור לא מצינן לפרוש הכי משום דמשמע שהוא בעצמו גבור ולזה פי' כי הכוונה אל ב' הספירות חסד וגבורה וכדי להחזיק הפי' הזה ביאר שאר השמות כדי שתראה היות כל א' ואחד ספירה בפני עצמה. ופי' פלא בחכמה כי היא נעלמה וסתומה מעיני כל חי. וגם היא נקראת ראשית לכל האותיות אל"ף פל"א כי למעלה ממנה לא יש אותיות ולא שם וזהו סוד ויקרא שמו פלא יועץ וגומר כמו שידעת כי יו"ד ראשונה שבשם מתחיל מן החכמה וידעת היות יו"ד ואל"ף ופלא חדא. יועץ דא בינה כי היועץ מעשיו סתומין ונעלמים כי הוא יועץ הדבר אל אחרים ואותן האחרים עושין עצת הדבר ההוא במעשה וכן הבינ' יועצת ושאר ספי' תתאין עושין המעשה ולכן נקר' יועץ א"ל דאברהם גבור דיצחק כמ"ש האל הגדול והגבור כי האל הגדול כולא חד אל שהוא גדול. והגבור הוא יצחק. אבי עד דא ת"ת. וידעת כי פי' עד הוא סיום תכלית המקומות כמו עד עולם וירדוף עד דן. והכוונה כי הוא תכלית הקצוות כולם החסד והגבור' וזהו אבי עד ובהאי גופא ביה אתכללו נצח והוד ענפים חסד ודין הכלולים בת"ת ובמלת עד אתכללו. ושר שלום הוא היסוד הנק' שלום ומה שאמר שלמא דמטרוני' הכוונה לכלול את המ' בזה כי לאיש היחידי לא נאמר שהוא בשלום רק בהיותו עם שותפות איש אחר וכן היסוד נק' שלום להיותו בשלים עם המ' בחבורא חדא והנה המ' כלולה ביסוד כאומ' שר שלום. א"כ כפי המשך סדר הספי' בפסוק זה ידענו כי אל גבור הם ב' ספי' ולא אחת לבדה:

אר"ש כתיב זה קרבן וגומר זאת וזה מ' ויסוד וז"א דאיהו שלמא דביתא. וביאר איך נרמזים שניהם כי כאן אמר זה קרבן שהיא היסוד ושם נאמר בזאת יבא אהרן הרי חבור שניהם ע"י אהרן כמ"ש זה קרבן אהרן בזאת יבא אהרן. והק' כי הלא הוא אמר כי חייבי עלמא גרמי לאסתלקא מלכא מכנסת ישראל ואז כ"י אזלא בגלותא כביכול ואתדחיא לבר וא"כ ע"י אהרן מחזיר את המ' למעלה אצל הת"ת ואם כן הל"ל זאת קרבן כי הוא מקריב את זאת היא המ' אשר שולחה חוצ' בעונותינו וביאר כי הלא הכהן נרמז בחסד שהוא למעלה מכל ו' קצוות דת"ת ומתחיל ממדתו מלמעלה למטה וממשיך זווג הת"ת אצל המ' שילך לקרבה אליו וכמה שידעת כי הת"ת סוד הוא"ו מסתלק ומתעלה למעלה למעלה דבההוא זמנא אתמר ביה ועמוק עמוק מי ימצאנו ובעת הקרבן היה ממשיכו הכהן ומורידו לתתא אצל המ' וזהו זה קרבן ומקריב זה שהוא יסוד בת"ת אצל המ':

ור' חייא ור' יוסי וגומר הק' ר' חייא כי הלא הדבר מסור בידינו כי לעולם ציון הוא דכורא יסוד אמנם הכא ראינו הכתוב קראו נוקבא כמ"ש כי בחר ה' בציון והדר אמר זאת מנוחתי ולא אמר זה שהוא היסוד הנז' כי לכן סמך פסוק זה כאן. ותירץ ר' יוסי דהכי הוא האמת דציון דכורא הוי והכי שמיע ליה מר"ש במ"ש חברייא כלהו אבל התירוץ הוא כי כאשר אית זווגא לעילא דכר עם נוקבא כדין כלא אקרי נקבה כי אז היסוד נעלם. והנה בעת הזווג כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו כמ"ש יברכך ה' מציון ברוך ה' מציון ואז לרמוז כי אין בה פרישותא מציון וגם כי עיקר הברכות הם במ' לכן הכל נק' על שמה ונקרא היסוד ג"כ בלשון נקבה כאומרו וע"ד אוה למושב לו כתיב פי' כי להיות שזה הפסוק איירי בעת הזווג כאשר ביארנו. והנה ראיה על זה הוא דקרא קאמר אוה למושב לו וזה הוא בודאי סוד הזווג כי המ' נק' אז מושב לו וכסא לת"ת ועלה קאמר אוה למושב לו. והנה קאי הך מושב אציון הנז' וקאי אמלכות המחובר אל ציון ונקר' מושב של הת"ת ולכן רצה לבאר היכן נז' המ' במלת ציון כי היכי דתהוי קאי עלה מלת מושב ולז"א וכתיב כי בחר ה' בציון דייקא פי' שהיל"ל לציון אך או' בציון ר"ל כי בחר ה' במלכות אשר בה שרוי ציון ר"ל בההוא דציון שריא בגויה ואיהו שריא בגוה ושריא ביה וז"א בההוא דאיהו בגויה וגומר ר"ל בההיא מ' אשר איהו ר"ל ציון הנז' איהו בגויה של המ' ושריא ביה א"כ או' בציון ר"ל בההוא דציון שריא ביה והיא המ' ועלה קאמר אוה למושב לו. א"כ הרי עתה דכלא חד והכל אמת דבין קרא ליה נוקבא או דכורא הכל א' משום דבדרגא חד קיימין בחבור א' ולכן כשקוראו נקבה הוא כנגד המ' הכלולה בו וכשקוראו זכר הוא כנגד היסוד עצמו. והביא ר'יוסי עצמו ראיה אל דבריו מפ' ולציון יאמר וגומר כי מאי האי דקאמר איש ואיש יולד בה אלא הכי פי' כי איש ואיש רמז אל הדין ואל הרחמים וכד מזדווגי כחדא כדין נק' ציון וז"א ולציון ר"ל ענין ציון תדע מהו פירושו דע כי הוא כאשר איש ואיש יולד בה כי כשדינא ורחמי הם יסוד ומ' מזדווגי כחדא אז ציון אקרי. וזה יאמר לעתיד ב"ה שיזדווגו כחדא ואז יאמר על האי שמא דציון כי איש ואיש יולד בה וביאר כי כן הוא האמת כי הלא ציון בירושל' אשתמודע ואשתכח והם יסוד ומ' דחד בחד תליא. עכ"ל.

גליון. אלו"ף עולה בגי' אלי"ם. עכ"ל: