אור החמה על ספר הזהר ג:ס

קשרא דמהימנותא בסוד ייחוד ת"ת ומלכות וכהנא עילאה מכלא בסוד החכמה שמשם מיו"ד קשר האצילות י' בה' ו' בה'. אתקטר קטורתא שבימי אהרן כ"ג לא הקטיר קטרת אלא הוא מורה היות אליו יחס עם הקטרת מפני שהוא קשרא דמהימנותא סוד קשר הספי' ודא אתקרי מזבח הזהב ששמו יעיד על פנימיותו מה שאין כן הנחשת שהוא חוצה ודאי כדמסיק. ודא אתקרי מזבח הזהב ששמו יעיד על פנימיותו מפני שהיא קושרת באצילות ונקשרת ע"י הקטרת עם הזהב העליון שהיא הבינה וז"ש ומהכא מהמ' אתקטר קשרא דמהימנותא שהוא כל האצילות בחד קשורא שאין אחדות זה דומה לשאר המדרגות הנפרדות למטה מפני שאחדות האצילות הוא אחדותא כאחד ממש ע"י הא"ס השוכן בתוך אחדותם וז"ש קשרא דמהימנותא בחד קשורא ועם היות שבריא' ויציר' נקשרים בסוד האחדות בסוד בשכמל"ו עכ"ז אינם בבחינת אח"ד שהוא ממ' ולמעלה וחד מדבחא אחרא היא בחי' ידועה בעולם המלאכים בסוד ייחודם בסוד בשכמל"ו והכהן שם מיכא"ל שהוא סוד היכל אהבה הכולל בהיכלות כולם יחד להקרב ע"י מיכא"ל וז"ש קרבנא לקב"ה כדי לעלות רוח לאצילות למעלה וז"ש בדא קטרת שהוא הקשר כנזכר ובדא חלבים שהוא להעלות רוח והענין כי מיכא"ל מקריב נשמה דבריאה שהיא כגוף לנשמה דאצילות ולמעלה מקריבין נשמה דאצילות שהוא קטרת ודאי כל א' כפי בחינתו.

שמן וקטרת מבינה ישמח מהבינה לב למטה מ' מזבח הזהב ומשם נעשית זהב.

ואע"ג דאתבסמותא וגומר שגם המזבח החצון ממתיק הדין כפנימי והיה ראוי שגם החלבים יהיו משמחים. ותירץ ששמן וקטרת ישמח שהוא בחינת הדין ובחינת הרחמים ולזה הם שמן מחכמה וקטרת מבינה ישמח לב מ' בענין שהוא חדוותא דכלא ולא בעלי הדין לבד. והכרח מזבח הפנימי באצילות ואמר ודא מדבחא דאיהו פנימאה בתוך האצילות המתקרב בה הוא קטרת דקה מורה בדקות המזבח שהוא דק באצילות וזה שאמר בדקותא קשרא דמהימנותא. והכרח הדקות בה שהיא נקרא' קול דממה דקה המורה על הדקות וההעלם בגין דאיהי מדבחא וגו'. מזבח ה' מתייחד ונתקשר עם הת"ת. לפני ה' רחוק ממנו אבל משגיח בו:

ר' יוסי אמר מהכא משמעות דורשים איכא בינייהו ור' יוסי הכריח ענין זה במה שאמר הכתוב מזבחך תרי מורה על חלוק בחינתם וכן אמר מזבחותי:

ר' אבא אמר וגו' כאשר יעיין המשכיל בדבריו אלה האחרונים מורה דפליגא אדר' אבא ואדר' יוסי דלעיל דאינון סברי שהם תרי מזבחות ואיהו ס"ל דמזבח א' לחוד הוי ולהכי נ"ל דלא גרסי' ר' אבא וגומר אלא ר' חייא או ר' אחא ופליגי ולהכי קאמר ר' אחא אמר כתיב וגומר ומייתי ראי' ששתי מזבחות א' אלא דתלי אם יונקת מהגבורה ואז נקשרת בדין שם אדנ"י ע"ש הדין והיינו היות אש תמיד תוקד על המזבח או בבחינת המלכות בהיותה נקשרת ברחמים בבחינת שם יהו"ה שהיא אותה שבנה משה על שם הנס סוד היסוד הנק' נסי הרומז לייחוד למעלה והיינו סברת ר' חייא דמייתי מתני' לעיל כנזכר דמזבח החצון מ' מצד דיניה ועליה פליג ר' אבא ור' יוסי דאמרי דתרי מדבחן הוו מזבחיך תרי ולא חד כדפי' ר' חייא. ואהדר ר' חייא ואייתי ראיה ממזבח שבנה משה:

ור"ש הכריע ביניהם במלות קצרות בענין שיצדקו דברי ר' אבא ור' יוסי שהם תרי כדמוכחי קראי וז"ש ר"ש אמר תרי הוו אמנם במה שפירש ר' אבא שהמזבח הפנימי במ' והחצון לבד אינו אלא כדברי ר' חייא שהחצון היא המ' שבה שתי בחינות בחינת הדין ונקר' אדנ"י ובחינת רחמים ונק' יהו"ה הנק' ה' נסי אמנם הפנימי היא בבינה והחצון במ' וז"ש ופנימאה שהיא נגד הבינה ה' ראשונה של שם קיימא על ההוא דלבר שהיא נגד המ' ה' אחרונה של שם ומיניה אתזן ולזה תלוי בענין הבינה כפי נטייתה פעמים לדין פעמים לרחמים ועם היות זו פנימית וזו בחוץ אתקשרן דא בדא דהיינו סוד שתי ההין נקשרות ע"י הוא"ו ו' קצוות האמצעים:

זה קרבן וגומר ר' חזקיה פתח צדיק ה' וגומר לאסתכלא בדחלא דמאריהון לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו שהיראה סבה להרגיז יצה"ט על היצה"ר וללכת דרך ישרה בעבודת הבורא. ולא יסטון שיש ליזהר שלא לנטות מדרך היראה לצד חוץ אמנם לנטות לצד פנימה להרבות בכל יום סייגים וגדרים ועבודות זו היא העבודה השלימה שהדרך רחב והאדם נכנס בה בכל יום יותר פנימה אם יוסיף בעבודה דהא בכל יומא ויומא עתים ידועין ביום שהדין תלוי בעולם ממש ח"ו אם ימצא מקטרג יפעול ברגע.

בגין דעלמא על דינא אתבריא כענין ל"ב אלהי"ם דבעובדא דבראשית שסוף סוף הם שם אלי"ם סודם התעוררות הדינים בבינה. וקיימא קיום ההויות הוא בסוד השפע הנשפע להם דרך הוייתם וכסדר השתלשלותם ובריאתם בדין כנזכר כן סדר המשכת קיומם בדין. או יר' וקיימא עומד יר' שלעולם עומד בדין ודנין אותו שהשפע נשפע בדין בענין דרך כלל לעולם העול' עומד בדין להשפיעו כפי הראוי במעשיו. ולפי פגם העניינים כן יהיה הדין הנמשך פעמים בשבי פעמים בדבר ב"מ פעמים ברעב פירות פ' ברעב מעות הכל לפי ענייני הדין לפי הפגם ולפי רוב המעשה וז"ש וקיימא כנזכר:

והנה בעתים ההם בהגיע עת בני אדם ורגע פלוני לאיש פלוני כמה נאות הוא אם ימצא באותה שעה שהוא עוסק בתורה ויראת שמים שאז הדין מתבטל מאליו ומתמלא ה' רחמים עליו בהיותו כולו יפה וכיוצא ואם ח"ו באותו רגע עוסק בענין עבירה גזל ולשון הרע וכיוצא ח"ו יתחזק עליו הדין וז"ש בעי בר נש לאסתמרא וגומר דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי:

יתיב בביתיה יר' שאינו מעורר פעולה כלל דינא שריא עליה דהיינו הדין הכולל כנזכר בכל העולם אמנ' בהתפעל שום פעולה חדשה כמו לבנות בית או לישא אשה וכיוצא או לילך לדרך אז הדין יתחדש בו ויתעורר עליו בפרטות אם ראוי אם בלתי ראוי וז"ש נפיק מביתי' שהוא התעוררות מעשיו כנזכר נפק לאורחא שהוא מקום הסכנות ולזה צריך האדם כל מה שאפשר שלא יתעורר אם לא בעבודת בוראו.

דהא כדין דינא נפקא מיניה שמפני התעוררותו וצאתו למקום הסכנות נתעורר עליו דין יותר מדין ההשגחה הכוללת כנזכר:

צדק שהוא דין לפניו יהלך מפני שהוא גרם לעצמו ששם לדרך פעמיו כנזכר:

בג"כ בעי לאקדמא וגומר הענין שבקשת הרחמים בעת הראוי לרחמים יועיל אם יקדים בקשת הרחמי' לעת הרעה אז באותו העת יגזר עליו ששטף הדיני' החזקים אליו לא יגיעו שאז הוא התעוררות הרחמים * נ' דחסר כאן משא"כ אם לא יקדים בקשת הרחמים לא יגיעו הרחמים אליו כו'. אליו אלא בדוחק גדול ויעורר הדין עליו וזש"ה המשכיל בעת ההיא ידום כי עת רעה היא. והקדמת הרחמים בכל יום משום דהא כל יומא דינא וגומר ובהיותו מקדים רחמים וממתיק הדין עליו יותר ולא יתעורר עליו כי הקדים לכבותו והקדים רחמים כנזכר השתא אית למימר וגומר בשלמא כדקס"ד פי' ואל זועם זועם בכחות הדין שם ניחא דלעולם רחמים אמנם השתא דאמרן דינא שריא בעלמא הה"ד אל זועם א"כ זועם כמשמעו א"כ קשיא ואית למימר וגומר:

האל הגדול אל שהוא גדול חסד ומשום דאיכא למימר זועם במעט הדין שבחסד לזה הביא בתוספתא דקאמר ודא נהירו דחכמתא עילאה בענין שאין ראוי שיהיה בשם זה דין כלל:

שביק קרא וגומר פי' וא"ת דה"ק הקב"ה הנק' א"ל זועם בכל יום ע"י מדת הזעם לזה קשה שביק קרא כל אינון וגומר כיון שהי' יכול לומר ואלהים זועם דהיינו ממש שם אלי"ם גבורה אין ראוי שידבר בעקיפין כנזכר.

אי הכי וגומר פי' אם כדבריך כדפי' לא קיימין מילי פי' מעולם לא תוכל להכריח דבר בשם משמות הקדש כי א"ת שם אלי"ם גבורה כאו' כי אלהים שופט אני אפרש ג"כ כי שם הקב"ה הנקרא אלי"ם שופט במדת הדין ונמצא הורס הכל.

ועוד דכתיב אל גבור דהשתא קשו קראי אהדדי:

מהפכי וגומר פי' כיון שחסד כלולה מגבורה וגבורה מחסד אם הרשע יגביר הדין והגבורה נמצאת החסד שאינה פועלת בצד החסד שבה מצד רוע מעלליו ומסלק מקור החסד הנשפע לה ומגביר צד הגבורה והרי החסד יונקת מכמה שפע גבורה והרי שם אל שהוא חסד הוא גבור ושם אל ממש פועל הגבורה בהיות צד הגבורה שבו גוברת והענין כי השמות הם הם ממש הספי'.

א"ל ר' יהודה שפיר בההוא דכתיב אל גבור שאפשר לפרש אל הנעשה ע"י הרשעים גבור ומהפכין אותו לגבורה אבל אל זועם בכל יום א"א לפרש שע"י הרשעים שהם מהפכין אותו לדין זועם שא"כ אין בכל יום מתיישב כ"א ע"י רשעים הוא זה לא ימצא אלא בימים ידועים בעת הפוכם כנודע:

א"ל ודאי אל זועם וגו' יר' שאין מלת זועם שפועל בזעם בכל יום דקשיא כנז' אלא זועם פי' עומד בדין מצד הגבורה שבו ותלוי כפי מה שיהיה הטיית בני העולם אם זוכים חסד והזעם מתבטל ואם לאו הזעם גובר ומוציאה לפועל וז"ש וע"ד קיימא בדין ודן עלמא וגו' וזה הפי' כפי הדרך הקודם שפירש ר' חזקיה כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ר' חזקיה פתח וגו' לפי שבסוף זה המעשה פי' רשב"י פסוק זה קרבן אהרן וגו' לזה סמך כל המעש' הזה בכאן. וביאר פסוק צדיק ה' וגו' כי ביאורו שהקב"ה מבקש הצדק שהוא קו הדין והיושר לעולם בכל דרכיו ולכן כיון דאיה עובדין בישין בעלמא קאים תדיר עלמ' בדינא ולכך בעי בר נש לאסתמרא מחובוי. ואו' דעלמא על דינא אתברי וקיימא נודע ממה שלא נזכר בכל מעשה בראשית אלא שם אלי"ם. גם הענין על המ' הנק' דין הצדק שהיא המנהגת כל התחתונים. ואו' נפק לאורחא עאכו"כ הוא כי השטן מקטרג בשעת הסכנה ובדרכים וכמ"ש יעקב על בנימן לא ירד בני עמכם וקרהו אסון כי השטן וגו' וכן יוסף לאחיו אמר אל תרגזו בדרך. גם סוד הענין ממה שידעת כי האיש כשיושב בביתו עם אשתו הוא שלם והשכינה עמו: ובצאתו לדרך שהוא יחידי בלתי בת זוגו אז השכינה אתרחקת מיניה וקאי בדינא ולהכי בעי לאתפללא תפלת הדרך ולעסוקי באורייתא בדרך בגין דשכינתא תתחבר בהדיה וזהו צדק לפניו יהלך. וידעת כי צדק היא סוד דינא רפיא והקושיא היא פשוטה כי לעולם אל הוא סוד החסד הנק' נהירו דחכמתא פי' כי ידעת מן האדרא ומפ' ואתחנן דף רס"ב כי סוד החסד הוא אור המתפשט מן החכמה בעצמה אל הזרוע הימיני דז"א וזהו או' נהירו דחכמתא ולכן הוא מוכרח היותו רחמים גמורים וחסד פשוט בלתי דין כי אבא לעולם הוי חסד וא"כ לא מצא הכתוב במי לתלות זעם הדין אלא בשם הזה ואדרבה הל"ל ואלהים זועם בכל יום. וא"כ לא קיימי מילי דאיך פעם א' נוקים ליה שהוא חסד ופעם א' נקראהו דין וא"כ לא מתיישבן מילי וכן זו בפסוק אל גבור. ותי' כל ספי' כלולה בחברתה. וענין זה נתבאר ריש פ' וארא בענין הד' יסודות הכלולים זה בזה וכן בענין העקידה איך אתכלילו אשא במיא ומיא באשא וגו' והנה בהיות הרשעים בעולם אז אותו כח הדין הכולל בימין מתער ומתגבר על כח החסד אשר שם ובזה מהפכי רחמי שבו לדינא שבו וזהו ואל זועם אל גבור:

וא"ל ר' יהודה דבשלמא בקרא דאל גבור אתי שפיר משום דהתם הוה איירי על הדור ההוא של אחז המלך שהיו רשעים ולכן נק' אל גבור כלול בדין וגם שאמר שהוא אל והוא גבור דכלילא חדא בחבירתה. אך הכא דקאמר ואל זועם קשיא משום דלא קאמר דיש זמן שאל זועם רק שבכל יום ויום הוא דין והוא זועם א"כ זה יורה שאינו חסד רק דין כיון דתדיר לעולם הוא דין והוא זועם. וביאר להם רשב"י תחלה מ"ש חבריא והוא כי כבר ביארנו היות גם החסד כלול בדין והנה בכל יום ויום קאים הדבר ועומד תלוי כפי מעשה בני אדם לתתא ואי לא זכו דינא אתער ואי זכו רחמי אתגברו וז"א ואל זועם בכל יום כלו' בכל יומא ויומא הדבר שקול ועומד על שניהם על החסד ועל הדין וזהו אל זועם כי הוא אל שהוא חסד והוא ג"כ זועם שהוא דין ואם מטיבין מעשיהם אתער ואתגבר אל והוי חסד ואי לאו הוי גבורה כפי מעשה האדם כך יהיה הדבר וז"א ועל דא קיימא בכל יומא וגו' ועיין במה שכתבתי בפ' בראשית דף כ"א ע"ב ופ' וארא דף כ"ד ע"א בסוד מוחא דליבא עולה ויורד ע"ש. עכ"ל: