אור החמה על ספר הזהר ג:תקצד

וילבש צדקה הספי' משפיעות במלכות והיא נק' צדקה בגדי נקם בהיותה מתגוללת בדמי הדינים. אבהן חג"ת בנין נה"י והם תיקונין דאמר לעיל שקיו דנחלא שפע הבינה מאי לא לו אי אפשר לפרש לי הכתוב לפי דעתו אלא בדרך זה שחת לו למעלה דהיינו פגימא דלעילא לא בניו כלומר גם אינה במדרגת בנים שאינם מושפעים ממנו והיינו פגימותא דלתתא וזה בסבת מומם דהיינו בסבת הפגם שגרמו שמא עילאה לא מתברך היינו פגימותא דלעילא שהשם בעצמו אינו מושפע ואומ' בעלמא מורה שהוא בבחינת התחתונים מורה על פגימותא דלתתא ולא אמר שמא עילאה לא מברך לעלמא אלא מתברך להורות על הפגם העליון והענין כי הספי' נפגמות מה שהוא בבחינת התחתונים כנודע כי בערך עצמם אפי' המלכות אינה נפגמת וראיה שהרשעים גורמים הפגם הוא ממה דאר"ש כל זמנא וכו' ור' אבא אמר לא אצטריכנן להאי קרא דמקרא גופא נפיק דמסיק דור עקש וגומר. מלה בתיקוניה כלומר בקשר וייחוד הראוי. אמנם הרשעים גורמים פגם ופירוד במדרגות העליונו' והיינו דקאמר בתר הכי שחת וכו' כדדריש לעיל. א"ר יהודה וכו' פליג אדלעיל דקאמר דעבדין פגימותא לעילא ותתא לז"א שכל הפגם למטה לבד וז"ש הכתוב שחת אינו לו להקב"ה אלא לתחתונים וז"ש לגרמייהו עבדין וכו' ור' חייא פליג כדלעיל ואמר לו לא הא אוקימנא כי אדרבה פי' הכתוב שגורמים פגם למעלה ולמטה והכרח מן הפסוק אומר הלה' תגמלו זאת כלומר אתם גומלים רעה תחת טובה. ר' אלעזר לא דייק דשכינתא עמהון ממש בגלותא אלא דקב"ה לא בעי לשבקא לון דהיינו שלעולם השגחתו עליהם וז"ש קב"ה עמהון בגלותא לא שיהי' גלות להקב"ה ממש אלא שהוא עמם לעוזרם ודייק הכי מסופי' דקרא דקאמר לא מאסתים ולא געלתים ולפי דבריו קב"ה היינו ת"ת שלא יכחיש ר' אלעזר ששכינה בגלות אלא משמעות דורשין בלבד איכא בינייהו דמקרא דא לא נפקא לה שכינתא בגלות ור' אבא דריש דממש שכינה עמהם בגלות. גולה וסורה ודייק רישא דקרא דקאמר גם זאת שהיא שכינה היה בגלות עמהם בהיותם בארץ אויביהם וכדמפרש ואזיל והנה בגלות שכינה יש שתי בחי' הא' הוא הקול היינו דמפרש הכא ר' אבא שממש שכינה מנפשה אזלת דהיינו בגלות בבל כדקאמר שמעת מטרוניתא וכו' דהיינו שהשכינה מעצמה הלכה אמנם יש גלות שכינה בדרך אחרת שהיא ממש בגלות ולא שמעצמה הלכה עמנו אלא שגירשוה בעוונות וכן פי' בזוהר שהיא גלות זה שאנו בו עתה ולא רצה ר' אבא לפרש כן משום דקרא בדרך חבה אתמר דהיינו שהולכת שכינה משום חיבה דהיינו בהיותה הולכת עמנו מעצמה. מאן גרים דאנא שמענא וכו' שלא היו ראויים לגאולה אם לא מפני שכינה שהיתה עמהם כדפי' רז"ל משכו ידיכם מן הע"ז ושב ה' אלהיך שכינה שהיא עצמה שבה א"ר יהודה וכו' הלה' שהוא ת"ת תגמלו על כל הטובה שהוטיב אתכם שתהיה זאת בגלות דמלכא בלא מטרוניתא לאו מלכא וכו' ולעיל פי' ר' חייא על הפגם סתם והיינו דלא דייק זאת ולהכי הפגם שייך בכל המדות. אמנם השתא דייקא זאת דהיינו שכינתא והאי לא שייך אלא בגלות שכינה דאי בפגם מאי אריא זאת אפי' שאר הפי' נמי ומלת תגמלו לא שייך אלא הגומל רעה תחת טובה להכי פי' דא הוא גמול דעבד וכו' ה' זמירא מ' ה' רבתא בינה והיינו תרי עלמין דקא מפיק מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב הה"ד וגם אני שמעתי את נאקת בני ישר' וכו' אפשר הבין זה מריבוי הגם שר"ל אחרי ששמעתי נאקת המטרוניתא גרמה כי גם שמעתי את נאקת בני ישראל או אפשר שהבין זה מסוף הפסוק ואזכור את בריתי וז"א הה"ד ואזכור את וגומר והענין כי נודע דכד אתחבר יסוד ומלכות כדין נק' מ' ברית ואמר כי הנה ואזכור כבר את בריתי היא המלכות בסוד הזכירה שהוא היסוד ובזה גם שמעתי נאקת וגומר והטעם כי כבר ואזכור את בריתי שהיא המלכות ואומר ושב ה' אלהיך וגומר זה נתבאר פ' ויקרא דף כ"ב ע"א כי הל"ל והשיב אמנם אומ' ושב הוא כי הוא עצמו ישוב ועוד כתיב רצית את ארצך וגומר הענין רצית תחלה את שכינתך שהיא ארצך דרך החיים ואח"כ שבת שבות יעקב הם ישראל עכ"ל: