אור החמה על ספר הזהר ג:תכח

לקיימא הנני וגומר. שלא הוצרך למות ולכלות הגוף בעפר ואח"כ ללבוש הבגדים האחרים כדפי' בזוהר שאין הרוח מתלבש עד שמתעכל הבשר. אילין יומין עשרת ימי תשובה וד' ימים שבין יום הכפורים לסכות וז' ימי החג ויום שמיני חג העצרת שהם ודאי מורים על הסוד. עד לא קאימנא ביה לא עמדתי על עיקר טעמו של דבר ל"א איני זוכר אותו. דרועא חדא. הגבורה דבי' תליא ישועה היא המלכות נק' ישועה גבורה תתאה דאתי מגבורה עילאה ביה תליא כוקמא כנודע שהוא הנקמה. בי' תליא פורקנא כדקיימא לן בתיקונים שהגאולה תחלתה מן השמאל וסופה בימין ולהכי קאמר ביה תליא ולא הויא וכן ישועה ביה תליא ולא הויא כי עיקר ישועה בימין דהיינו כוס ישועות אשא כדפי' בריש פרשת בראשית וכן הנקמה בה תליא. אמנם הויא לתתא חרב נוקמת נקם ברית. ויונקת דין הנקמה מהגבורה. ולמה למיקם וכו' כלומר כיון שעיקר הישועה מן הימין אם כן למה תחלתה מן השמאל ותירץ לאקמא לה כי תחלת קימתה אינה מן הימין שאין הימין מקים המלכות מפני ששמאל הי' תחת לראשה דהיינו שמקימה ואח"כ ימין מחבקת ולכך חשף וכו' עם היות עיקר גאולה מימין. וכד האי איתער גבור' במלכות כמה דחילא, שהם שתי גבורות יחד. עד דינח. כלומר עד שיתהפך הגבורה מדיניה להיותה מסכמת אל הייחוד והיינו בהיות נשפע להן השפע מהבינה ואז הדין נמתק ונייחא דינא ומכפר דינא מצד הבינה לבתר אתי ימינא לחבקא היינו מערבית דרומית שהמלכו' נדבקת בחסד מפני שנמתק דינא ונתהפך דין וחמימות אל הזווג. כדין חדוותא שפע התשובה שריא בעלמא אפילו בתחתונים. וכל אנפין נהירין. כל העולמות פני הספירות ופני הכסא ופניהחיות וענין פנים הכוונה בחינת ההשגחה לתחתונים. אזדווגת בגופא בת"ת כי אחר החיבוק בשתי זרועות הוא הייחוד. כולא איקרי אחד. כל עשר ספירות דהיינו אח"ד א"ח ט' ספירות ד' הנקבה וכן אחד י"ג ששה קצוות זכרים וששה קצוות נקבות ובחי' י"ג הוא אחד מייחדם עד ת"ת ומלכות סתם הם אחד כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ואמר אחד בלא פרודא. שהענין מלת אחד יצדק גם כן על הנפרדים המרובים יחד כגון הן עם אחד ולזה אמר אחד ולא כאחד הצודק על הנפרדים אלא אחד המייחדם שאין ביניהם פירוד כאלו מתחלתם מעולם היו אחד:

כדין הוא שלימו דכולא כי בעוד שאין השכינה מיוחדת עם הקב"ה אין שלימות כלל בכל הנמצאים דכתיב הן אראלם צעקו חוצה וכתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד ואז כל הנמצאים החסרים נשלמים כנודע ואפילו הספירות אינם שלימות בעוד שאין השכינה מיוחדת עם הת"ת כדפי' בתיקוני' וחדוותא דכולא שהבינ' מתפשטת באורה בתחתונים ומפני שבזמנים החולפים הנז' בלי ספק שימצא גם השמחה והייחוד לזה אמר ואחד ודאי מה דלא אשתכח הכי בשאר זמנים כלומר עם היות שיש לה כ"כ בזה.

לבתר אתיאת וכו' יום ראשון של ראש השנה גבורה. שני מלכות ועולה מדרגה אחר מדרגה יום ראשון של ראש השנה גבורה שני מלכות. שלישי התחילו לעלות ביסוד רביעי הוא עולה להוד חמישי עולה לנצח ששי עולה לת"ת שביעי עולה לגבורה שמיני עולה לחסד תשיעי הוא מלכות שם קרוב לבינה וצריך לעשות טהרות לייחדא עם הבינה בצד הגבורה דהיינו גבורה למטה ממלכות תחת לראשי וז"ש בעיין בני היכלא בתשעה לירחא שבו הזמנה לעלות להתייחד (להרויח) עם הבינה דהיינו ביום הכפורים שנקשרת אימא תתאה בעילאה כדפי' בזוהר פרשת אמור ואפשר לפרש סדר הימים. ראשון גבורה. שני מלכות שלישי עולה מלכות במלכות שבגבורה רביעי עולה ליסוד שבה חמישי עולה להוד שבה בששי עולה לנצח שבה בשביעי עולה בת"ת שבה בשמיני עולה בגבורה שבה בתשיעי אנו מכינים אותה שם לקושרה על הגבורה בבינה כדפי'. והנה עושים לה הכנות שלש ראשונות דהיינו רעותא כתר הנק' רצון חדוותא בינה הנק' שמחה ולמטבל בנהרא. דהיינו מימי החכמה בסוד הדעת הנק' נהר דהיינו רישא דמטרוניתא כי הראש הוא כללות שלש ראשונות:

וכדין ישראל בתעניתא על חובייהו. מפני שהוא עת רצון לכפרה כי הדין מצד המלכות ובה פגם העונות. והדין בגבורה. ועתה שהבינה שהיא תשובה מאירה בשתיהן הדין מהבטל מהגבור' והפגם שבמלכות נתקן וז"ש דהא אימא עילאה אנהירת אנפהא למטרוניתא ורצון נמצא. והטעם כיון דשמאלא שהוא גבורה מקבלא ליה בהאי יומא רישא דמטרוניתא על שמאלא שהמלכות עולה על הגבורה ונדבקת בבינה אם כן ג' ספירות אלו מיוחדות הדין נמתק כדפי':

ביומא קדמאה דחג וכו' הוא חסד דהרי כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' ופי' בזוהר פרשת אמור דהיינו יומא קדמאה חסד וד' ימים שבין יום הכפורים עד יום הראשון דסכות אפשר שהם הם רישא דמטרוניתא שבין שתי הזרועות דהיינו ד' אותיות אדנ"י הם ד' אותיות הוי"ה דהיינו גוף שבין שתי הזרועות כי שני גופים גוף הנקבה וגוף הזכר בין שתי הזרועות והיינו ד' ימים הוי"ה וד' לילות אדנ"י והם ז' ימים כנגד חג"ת ונהי"ם שבחסד דגבורה הם ממטה למעלה דחסד הם ממעלה למטה ובכל הימים תיקוני החסד וז"ש וכדין כל חדוה כי הבינה משפעת בימין ובשמאל ובהיות יום הכפורים מהשמאל והמלכות בזרוע שמאל היא קצת חדוה בינה משפעת בשמאל לבד אמנם עתה שנשתתף החסד הוא כל חדוה הבינה משפעת בימין ובשמאל וכל אנפין נהירין כדפי לעיל. וחדותא דמים חסד. צלילן שלא בתערובות דין. דהיינו יין על מדבחא. במלכות. בכל זינין דחדווא. כגון שמחת בית השואבה בכמה מיני שיר ומיני זמר ובזמן אחד יש מיני שמחה מותרים כגון של מצוה או ברית או חתן והשאר של רשות אסורים. אמנם בשמחת בית השואבה כל מיני זמר מותרים מפני שאין בימין חיצוני כלל מה שבשאר זמנים פנימיים מותרים חיצונים אסורים. וז"ש בכל זינין דחדווא דהא ימינא גרים וכו':

דהא כדין חדוותא לאשתעשעא. כלומר השמחה אינה שמחת זיווג אלא חדות שעשוע מלכא במטרוניתא חיבוק ונישוק וגיפוף ואין כן בשום זמן אפילו בפסח עם היות שהוא דרועא ימינא ולכך אין שמחה לאשתעשעא אלא עתה. חדוה דאורייתא. יום שמחת תורה דהיינו ת"ת במלכות, וא"ת ולמה אינו אלא יום אחד. כבר הקשו זה בזוהר פ' אמור לגבי יום שבועות ותירץ ע"ש.

זווגא דכלא יותר כולל הספירות והפנימיות בכלל כל העשר כדפי' לעיל. יומא דישראל כי בימים הקודמים מקריבים שבעים פרים לתת להם חלק מהשמחה אמנם בחג זה אין להם חלק כלל כדפי' בזוהר ובמדרש פ' אמור:

על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט א"ר יהודה וכו' אשגח לה ואסתכל וכו' הכוונה כשרוצה לעשות איזה פועל עושה אותו בעופרת או בטיט פעם ושתים ואח"כ בונה אותה ועכ"ז צריך להוסיף או לגרוע הרי שהוא צריך ב' דברים הא' לעשות מעשה אחר שלא יהיה תמידי שהוא על הטיט או על העופרת והב' אח"כ כשעושה אותה מכסף מוסיף וגורע עליו. אבל הקב"ה אינו כן אלא אפיק עבידתיה מתוהו פי' ממציאות שלא היה אלא עשה מעשה במציאות חומר א' אח"כ עושה אותו במציאות חומר זה אלא מתחלה בנאו במציאות חומר זה ומן האפס המוחלט המציאו ולא הוצרך אח"כ להוסיף ולגרוע ממנו וז"ש כי כל אשר עשה ה' אלקים הוא יהיה לעולם. ואינו כאומן שעושה מה שלא יהיה כדי להמציא המציאות שיהיה. וגם אין צורך להוסיף או לגרוע אלא עליו אין להוסיף וכו'. וירא אלקים את כל אשר עשה מציאות ראשון והנה טוב מאד. שלא הוצרך להוסיף ולגרוע וא"ת מה אשר יעשה אשר עשה מבעי ליה לזה אמר תו כל אשר יעשה לתיקונא וכו' כלומר גם מה שפועל עתה הקב"ה במציאות העולם ותיקונו דרך זה לו שבמציאות ראשון הוא עושה ואין צריך להוסיף ולגרוע. ולהכי נקיט קרא יעשה מפני שיצדק גם כן על מה שעושה תמיד (לחיבוק) [בכ"י לתיקון] העולם וא"ת אם צריך לעשות לתיקונו אם כן הרי הצורך להוסיף וי"ל דתיקון זה הוא תיקון שהוצרך למזון הבריות או למה שקלקלו הבריות. וכיוצא מן הדברים שהוא צורך שעה. ואי כתיב מה שהיה לא יוצדק מלת יעשה אפילו על הדברים המתחדשים.

אתר עילאה הכוונה על הבינה ולא על כל מציאותה רק על בחינתה המשפעת למטה.

דנגיד. היינו המשך מציאות השפע מחכמה דרך שורשי הספירות המושרשות בתוכה. ונפיק ממציאותה להשפיע למט'. ואדליק. היינו ממש הגעת השפע בשאר הנאצלי'. כולהו ששה קצוות ומפני שהיה אפשר שכולם בכלל יקבלו. ולא שתהיה בה בחינת ששה קצוות פרטיים לזה אמר לכל עיבר משפיע בהם במציאותם פרטי בכל קצה וקצה בבחי' עצמו בדרום החסד כמדתו. בצפון גבורה כמדתו במזרח ת"ת כמדתו. וכן בכולם. והם עתה ד' חלוקות. הא' נגיד והב' נפיק. הג' אדליק. הד' לכל עיבר. כשתדקדק בהם. ואיקרי עוה"ב. כי בחי' זו היא בחי' הבינה במעכבה למטה והיינו עולם שהיא בינה הבא שהוא בא על הספירות ומתקנם. ומיניה נפיק. היינו בחי' הת"ת בסוד הדעת שהוא מציאות א' כולל ו' קצוות והיינו בחי' חד אילנא. והנה למעלה שאמרנו בחי' הספירות כל אחד במציאותם הי' משפיעם בחיות הבינה ממש והיינו דנקט אדליק בוצינין קרא לספירות בוצינין דהיינו נרות שאורם אש יקרא לשפעם דלקה מפני שהוא מן השמאל עתה שבחי' אילן הוא כללותם ומציאותם קרובה לבינה קרא לשפעם מים דהיינו מעמקי החכמה. וז"ש נפיק חד אילנא לאשתקיא ולאתתקנא הענין שלאילן ישוקה בב' פנים הא' להעמיד נופו ופריו ועליו לקיומו. והב' השקאה יתירה לתקנתו וז"ש לאשתקיא ולאתקנא. ומפני ששנה בחי' הת"ת הנז' על בחי שש קצוות בכמה ענינים הא' דנקט בספירו' בוצינין ובהאי אילנא תיקונא ובספי' אדליק ובאילן השקא' לזה אמר והאי אילנא דהיינו בחי' סוד הדעת עילאה ויקירא הוא עליון דהיינו סבה ויקירא דהיינו דקות על כל שאר אילנין דהיינו ששה נטיעות במקומם ממש ועוד רצה במאמרו עילאה ויקירא דהיינו שהדעת דבק בין חכמה ובינה והיינו עילאה מצד הבינה ויקירא מצד החכמה או ירצה כי שש קצוות נפרדות ר"ל בבחי' ו' קצוות אין להם עלייה אלא עד הבינה אבל בחכמה וכתר אינם בבחי' זו שאין ימין ושמאל למעלה שהכל ימין כדפי' באדרא. אמנם הדעת שהיא בחי' כללות ו' קצוות בבחינה שלה רחמים הוא עילאה בכתר ויקירא בחכמה שבכל המקומות האלו עולה ומתמצא כנודע לכך הוא אילן שותה מים עמוקים וא"ת אם כן ימצא שאין יניקתה מבחי' הבינה הנק' עולם הבא לז"א שאינו כן אלא וההוא עולם הבא כלומר אותה הבחינה שאמרנו דנגיד ונפיק דהיינו שתי חלוקות מהד' הנזכרות לעיל לא השתים האחרות שהם אדליק לכל עיבר דלא שייך באילן כדפי' אלא ההוא עולם הבא בשתי בחינות שהם נגיד ונפיק אתקין ליה לההוא אילנא תדיר והיינו כדפי' בזוהר בפסוק ושמים לא זכו בעיניו לכך אתקין ליה תדיר שלעולם נראה לבינה שצריך תיקון והיא מתקנת וענין תיקון זה דקאמרן השתא היינו הכנת קבלת השפע שאין ספירה מקבלת מלמעלה מספירה שעליה עד שיתוקן בשפע אחר קודם כדפי' בפיקודין בפקודא לברכא. אמנם אחר שמתקן אותו כדי שתקבל שפע עליון אשקי ליה שפע הראוי למציאות קיומו ואח"כ אתקין ליה בעבידתיה דהיינו סוד יפיו כאשר נבאר והנה בסוד תיקון זה אמר אתקין ליה בעבידתיה, הכוונה כי מציאות ששה קצוות נעלמים בכתר וחכמה ובינה שהם סוד הדעת כדפי' באדרא והנה תיקון הדעת היא בעבידתיה כלומר במעשהו ממש דהיינו שרשיו ומציאותו הנעלם בפנימיות הספירות העליונות כדפי' והנה תיקון זה אין דבר נוסף על בחינותיו שהרי יש לו שש קצוות נכללות בכללות גדול. אמנם היא דקות וזוהר נוסף באותן הבחינות מתנוצץ בו, וז"ש בעבידתיה במציאותו ובמעשהו הוא תיקון זה בלי תוספות ובלי מגרעת עליו ועל בחינותיו רק שיתנוצץ ויאיר יותר. אמנם אח"כ מעטר ליה בעטרין. כלומר זהו תיקון נוסף על ששה קצוות שבו. דהיינו שמעטר אותו בעטרין דהיינו דבר נוסף מתעטר על ראשו, ואולם עטרות אלו הם סוד י"ה שבו כי סוד הדעת הוא סוד וא"ו שבשם כנודע. כי וא"ו סוד שית סטרין. אמנם י"ה שבו הוא תרין עטרין דירית מאבא ואימא שהם ממש מתעטרות על ראשו והם סוד בחי' חסד וגבור' הנעלמי' בסוד החכמה והבינה והם דקות ומאירות בבחי' הדעת הנעלם והם מתעטרות על ראש הדעת כענין החכמה והבינה ממש והנה אימא נטלית תרין עטרין אילין ומתעטרין ליה וענין זה מוכרח באדרא ובכמה מקומות. ואפשר היה לפרש עיטור זה העיטור הנז' בפ' בלק אמנם לא נראה בעיני מפני שהעיטור הזה אינו תמידי בו אלא לעתות היחוד והשתא לאו בייחודא עסקינן אלא במציאות הת"ת בעצמו והעיטור הנזכר לעולם עם הת"ת דהיינו סוד י"ה שעם הת"ת שהוא אות וא"ו ועוד לישנא דעטרין לשון רבים מורה על תרין עטרין דירית מאבא ואימא כדפי'. דאי להאיך הוה ליה למימר עיטורא. ההוא אילנא תליא וכו' המלכות אמונה והיא במקומה תליא בת"ת ובעלותה למעלה המלכות אינה עולה אלא לת"ת וז"ש וביה שריא מכל שאר אילנין כלומר עם היות שעלה בכל הספירות כגון בפסח הזווג לימין ובסכות הזווג לשמאל עם כל זה לעולם הבטתה (לעולם) בת"ת בסוד הדעת. והענין בפסח במצי' הת"ת שבימין. בסכות במציאות הת"ת שבשמאל וע"ד זה ולעולם בת"ת וז"ש וביה שריא מכל שאר אילנין שהם ו' קצוות לעולם הבטתה אליו יותר מכולם. קיומא דכלא ביה ר"ל קיום כל שאר הנמצאים כולם שהם למטה ממנה כל אשר יעשה הת"ת בסוד הדעת יעשה אתקן בכל עת ועת האלקים בינה הוא יהא לעולם כדפי' לעיל לא פסק מבועוי מיניה לעלם ולעלם. וכו' ודאי הוא הוי וכו'. היינו סוד הי"ה והו"ה ויהי"ה שבג' מלות אלו כלולים ג' שמות בן ד' שהם סוד שם בן י"ב ונקודם מלך מלך ימלוך והם סוד יהו"ה יהו"ה יהו"ה וסודם היה והוה ויהיה. וכשתדקדק תמצא שהם י"ב אותיות ששה ההי"ן ג' יודי"ן ג' ווי"ן דאלהים דא גבורה וכו' דלאידך פירושא דפריש ר' יהודה האלהים היא המלכות שהיא היה אדריכל * יעוי' ביאיר נתיב ערך אדריכל. המעתיק ועל הרוב גבורה ממש שממנה בריאת העולם בדין אמנם עתה האלהים יהיה הבינה שהיא עולם הבא כדפי' לעיל וז"ש האלהים סתם אם לא יאמר הגבור וכיוצא דא גבורה מאין סוף ומאין חקר דהיינו המלכות שאין בה השגה והיינו אין חקר לתבונתו והכריח היותו בבינה ממלת האלהים בה"א הידיעה דהיינו בינה שכל תיבה שיש לה ה"א בסופה היא המלכות. כגון ארצה הרה וכיוצא וכל תיבה שיש לה בראשה היא הבינה וע"ד יעשה שאם היה הכוונה בגבורה או במלכות לא שייך יעשה תדיר שאין לך מדה למטה שיצדק בה תדיר אלא בינה משום דאיהי נהרא דלא פסקין מימוי לעלמין עשה שייראו אתקין ליה כלומר מלת עשה אהדר למציאות כוללתו כל קצוות בשעת אצילותו ומלת יעשה אהדר למציאותו יניקתו מנהרא דלא פסקין וכו' כענין שעשה ויעשה לעילא ותתא בגין דייראו שלא תהיה היראה נחלקת למקומות רבים שהרי היא אחדות שלמה שאין בכל שש קצוות אלא הוא וז"ש ולא יחלפון וכו' שאין שני. בקדמיתא יעשה ולבתר עשה כלומר אם כדבריך היה ראוי שיאמר קודם עשה דהיינו מציאותו בשעת אצילותו ואח"כ יעשה דהיינו מציאותו אח"כ בתיקונו. אמנם קרא נקט תחלה יעשה ואח"כ עשה אלא ודאי שהם דברים חלוקים אם כן מאי בין האי להאי אלא יעשה תדיר וכו'. ובהא לא פליגנא עלך אמנם עשה דקאמר לבתר היינו אילנא אחרא לתתא ומפני כך אחרו והיא המלכות. וידחל למיעל וכו' היינו והאלהים עשה שייראו מלפניו והכוונה שאם הי' המלכות מתתקנת כענין הת"ת היתה רחמים ולא היה מקום יראה בעולם. ועוד היתה שוה אל הת"ת ולא היתה פתח כניסה לכך עשה מקודם ולא יעשה כדי שתהי' פתח כניסה להשכיל. וז"ש ומאן דייעול באילנא יעול ברשו שהרי כאן רשות ליכנס או ירצה כיון שהוא דין יצטרך ליקח רשות שישתדל לטהר עצמו כדין וכשורה וז"ש וידחל למיעל וכו' ונמצאת עתה היא פתח השער והיא שומרת הפתח. שומר ישראל. המלכות שומר לת"ת הנקרא ישראל והשתא קשיא ליה סוף סוף המלכות אינה יונקת יעשה הוה ליה למימר עם היות שאין תיקונה כתיקון הת"ת לזה אמר שאצילותה מהבינ' לכך אמר והאלהים שהוא הבינה עשה. אמנם יניקתה היא מהת"ת לכך לא כתיב יעשה. וז"ש ודא אילנא תתאה אשתקייא וכו'. מאי טעמא עשה קרא גופיה יהיב טעמא וקאמר והאלהים עשה למלכות אמנם לא יעשה והטעם שייראו מלפניו שתהיה דין ולא רחמים. אתה ת"ת תומך ומשפיע למלכות שהיא גורלי והיא עצמ' נק' גורל כדמפרש ואזיל. אמנם עתה יש לדעת קרא דיעש' למחכ' לו האיך יתפרש ויאמר עין לא ראתה אלהים דהיינו בינה זולתך יעשה משפיע ומתקן לת"ת למחכה לו לת"ת עצמו והיינו דאסיקנא הכא זכאה חולקיהון וכו' ומזווגם מחכמה דהיינו עדן עילאה שאין משיג אותה אלא הבינה והיינו עין לא ראתה העדן עילאה אלהים זולתך אלא הבינה והוא משפיע השפע לת"ת כדמסיק. והא אתמר עלייהו יעשה שהוא הת"ת למחכה לו דהיינו אותם העוסקים בה.

קול דאחיד להאי רקיע ת"ת האחוז עם המלכות. ואשתתף בהדיה כלומר ששניהם מתייחדים לבשר אחד ונקיט לישנא דמשתתף בהדיה מפני שאין הייחוד מלכות בת"ת למעלה שאם כן לא שייך לישנא דרקיע אשר על ראשם אלא ת"ת יורד ומשתתף עמה למטה במקומה והוא רקיע על ראשם והוא קול מעל לרקיע. ואפשר היה לפרש קול יסוד דאיהי נמי איקרי קול אלא שהראשון נראה יותר. ודא הוא זכר עשה וכו', הת"ת זכר לנפלאות שבבינ' שבה הם נ' פלאות ולהכי קרייה קרא קול כענין זכר כי זכירת הפה והקול ענין א' וכמו שהוא זכר הנפלאות בת"ת מהבינה כן קול הוא ת"ת דנפק מבינה והוצרך לזה משום דקשיא ליה כי מן הראוי כשנכנס שם בת"ת זכר ובמלכות נקבה יקנה להם שה שיצדק בשניהם בשוה כגון צבי צביה חתן וכלה אמנם קול ורקיע אין להם יחס כלל לזה אמר כי נקרא כאן הת"ת קול לרמוז אל בחינתה למטה על החיות וז"ש וההוא רקיעא קאים על הגבורה גבורה תתאה דאתי מגבורה עילאה. להבדיל בין מים דאצילות למים עולם הבריאה ועולם דיציר'. וא"ת אמאי קאמרת שנברא להבדיל לבד הרי הוא עיקר הפעולה בעליונים ובתחתונים לזה אמר דהא אוקמוה דז' רקיעים הם שהם מחסד עד המלכות ודא מלכות שהיא וילון שהוא מלכות רקיע אחרון וילון פי' להבדיל בין מים למים אינו משמש כלום כלומר אין לו פעול' ידוע' כענין החסד שפועלת חסד והגבורה גבורה וכן כל המדות אמנם מלכות הוא מראה מקבלת כל הגוונים פועלת כל הפעולות ואין לה פעול' ידועה מעצמה אלא כפי הנשפע לה מהספירות העליונות וז"ש אלא מה דיהבין ליה ומסכני בה מתאחדן מן הטעם הנז' שהיא מסכנא ואינה משמשת אלא שהיא שם מבדלת בין מים דאצילות למים דעולמות התחתונים מקבלת מן האצילות ומשפעת לכל התחתונים ודא הוא רזא דכתיב ואני בעוני הכינותי כסף קרי לגרמיה עני והוא מכין כסף וזהב כ"כ אלא ודאי הכוונה במדת דוד שהיא מדת העניות כדפי' ודא מכניס שחרית וכו' קשיא ליה את אמרת שאינה פועלת כלום ואנן תנינין מכניס שחרית ומוציא ערבית הרי שיש לה פעולה מעצמה לזה תירץ שפירושו דהא בליליא אפיק לנוקבייהו כלומר כחות נוקביים מוציאם בלילה אבל אין להם שליטה אלא אדרב' הם ממתינים לשפע החסד שנשפע ביום בבוקר כדכתיב בבוקר חסדך נמצא שאותה פעול' אינ' פעולת שליטה. וקול ת"ת מיני' אתזן האי רקיעא שפע הנשפע לעלכות בכל לא שפע ייחוד שהוא עולה למעל' כדפי' אלא אתזן שהת"ת יוריד לה מזונ' בשעתא דהאי קול אתער להשפיע' כולהו אוכלוסין עולמות הנפרדים לא נטלין אינם שואגים לטרפם. למיקם בדוכתייהו מקבילים פניהם לנגד בחינת קבלתם כגון מיכאל לנגד חסד גבריאל לנגד גבורה וכן כל השאר ומקרבי חילייהו מחנות מחנה מיכאל כולו נקשר לדרום מחנה גבריאל כולו נקשר לצפון דהיינו סוד ייחודם וכללותם בסבתם כגון כל המלאכי חסד במיכאל מלאכי רחמים באוריאל לקוות השפעתם לההוא טיבו היינו השפע הנשפע לה נקרא טוב ירושלם וע"ד איהו כלומר מטעם זה הוא בחינת השפע' זי. קול ורקיע ולא קול ודיבור או שמים ורקיע לכלול בחינת טיבו מהבינ' למלכות להשפיע החיילים והמחנות וענין מקרבי חילייהו וכו' רמז הכתוב באמרו בעמדם תרפינ' כנפיה' שאינם משוררות כלל אלא שותקות. ת"ח רקיע אשר וכו' הכי גרסינן ת"ח וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר וכו' ומפרש כמרא' אבן ספיר דא אבן ישראל היינו בחי' המלכות המתייחדת עם הת"ת ובה אחיזת ישראל שהיא מעול' מאחיזת המלאכים. וז"ש אבן ישראל אבן המתייחדת עם הת"ת הנק' ישראל וסוד שתי בחינות למלכות הוא סוד וגללו את האבן מעל פי הבאר כי באר מלכות אבן מלכות זו בחינ' למעלה מזו. משם רועה אבן ישראל אם כן ראוי שעל פיה יהיה חלוק הארץ כיון שיש' אחוזים בה והיא רואה מקום הראוי לכל שבט ושבט שיהי' נגדיי לאבן העליונה כענין המלאכים שכל א' וא' נגדיי נגד בחינתו כדפי' כן ישראל כל שבט ושבט נגדיי לנגד בחי' מקורו.

ר' יצחק ור' יהודה הוו אזלי מאושא ללוד וכו'. מהימנותא האצילות שבו עיקר האמונה בשיתוף מאצילם. צדק מלכות מבקשי ה' אע"ג שהוא שם בן ד' הוא בשכינה וכמוהו רבים. בה בלחודאה כגון אדם הראשון וכן רבים. צור חוצבתם כחות שהם מהת"ת הנק' צור ישראל. מקבת בור הבינה ואפשר צור הוא הבינה כאומרו ואין צור כאלהינו אל מקבת הת"ת שהיא מקבת הבור מלכות זכר נא מי הוא נקי אבד אם אפי' על החייבים הקב"ה מרחם בסוד הקשת כדמסיק ור' יהודה בעי לפרושי קשת יסוד ומייתי ראיה מדברכינן זוכר הברית וז"ש בגין דאיהו ברית קיימא קדישא דהיינו יסוד וא"ת מה ייחסו בענין זה לזה אמר דשוי קב"ה בארעא כי הארץ היא מלכות ובהיות הברית בה לא ייתי עלה מי טופנא שהוא הקליפה וא"ת אם כן היה צריך שלעולם יהיה הקשת בעולם לזה אמר שאינו אלא: