אור החמה על ספר הזהר ג:תכה

ר' אלעזר פתח שמע בני מוסר אביך. וגו' אביך דא קודשא בריך הוא. הוא הת"ת שהוא אב לנשמות שכל הנשמות אתיין מזווגא דקב"ה ושכינתיה. מאי מוסר אביך כי שתי תורות הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם הקב"ה ושכינתיה. ואם כן היה ראוי שיאמר תורת אביך כמו שאמר תורת אמך ויהיה הכוונה על תורה שבכתב. אם כן מאי מוסר אביך. ופירש דא אורייתא דהיינו תורה שבכתב וא"כ למה קראה מוסר היינו מצד שיש בה כמה ויכוחין וכו' שהם בת"ת מצד הדין שבו. ראיה לזה אומרו מוסר ה' דהיינו ת"ת אל תמאס וכו'. ואם תאמר הרי ת"ת רחמים ואיך יש בה כל עניינים אלו שהם דין. לזה אמר דהיינו שרצה הקב"ה לזכות את ישראל במעלות ההם שהם זוכים מצד התורה. ולפיכך הרבה להם עונשים כדי שישמרו אותה. ויזכו למעלות ההם. וז"ש בגין דכל מאן דאשתדל וכו' והיינו קרא כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכו' וא"ת מה טעם למעל' זו לזה אמר דלית חידו להקב"ה היינו היות יונק מהבינה אלא מאן דאשתדל שהוא גורם קשר קוב"ה ושכינתיה והיותם יונקים מהבינה כ"ש בר נש דאתגבר וכו' דהיינו עם זווגא עילא' כדפירש בזוהר פ' ויקרא.

היושבת בגנים חברים. כלומר שכינה שהיא יושבת בג"ע. חברים שהם הצדיקים כולם הם מקשיבים. כנסת ישראל דאיהי בגלותא וכו'. הן אמת דבר זה קשה למאוד כי אמר שכנסת ישראל היא למטה בתחתונים. ומשריין עילאין צייתין ואיך אפשר ענין זה שתרד שכינה בלי מחנותיה. והרי כשראה יחזקאל שכינה עם ישראל בגלות ראה עמה ארבע חיות. וכן ראוי. כי איך אפשר שתרד שכינה שהיא סבת כל הנמצאים ממנה ולמטה ויהיה המסובבים ממנה עליהם. ולפרש משריין עילאין הספירות אין. ספק שהוא דוחק גדול לכן נראה לדקדק עוד שאם כן ששכינה בגלות אם כן נמצא שהם למעלה ט' ספירות לבד. מה נעשה במה שאמר הכתוב אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ופי' בתיקו' דעל שכינתא קא'. עוד [נדקדק] בשמועה זו פעם אומרו לקול תשבחתך בגלותא מורה שהכוונה על שבח שהשכינה עצמה משבחת תדיר. ואח"כ אומרו השמיעני קלא דאינון חברייא. לכן אומר כי בזוהר שיר השירים בפסוק והנה אופן אחד בארץ פירש דשכינתא אית בה ארבע פנים. הפן האחד בה מקבלת מהחסד. הפן הב' בה מקבלת מהגבורה. הפן הג' בה מקבלת מהת"ת והפן הד' עלה קאמר אופן אחד. כלומר היכן הוא הפן הא' ומשיב בארץ אצל החיות והכוונה שבפן הזה היא משגחת בתחתונים ומקבלת התעוררות מהם ומשפיעם. והנה הפן הזה היא מקבלת התעוררות ומשגחת בג' חלקי המציאות שהוא למטה מהספירות שהם בי"ע ואין ספק כי בבחינתה באצילות אין גלות ואין חסרון חלילה חלילה. ועל זה נאמר אני ה' הוא שמי כי ה' אחד ושמו אחד והוא ושמו אחד כדפירש בזוהר פרשת בראשית. וזה שאמר אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן דלא שליט בה חיצונים כלל אמנם בחינתה בתחתונים יש בה גלות. והטעם כי השגחתה בתחתונים והשפעתה בהם היא מצד התעוררות שהיא מקבלת מלמטה ועכשו שישראל [הם] נרדפי' ואינם מקריבי' עבודתם. ואין להם יכולת לעסוק בתורה כראוי מפני עול הגלות אין ספק שאין התעווררו' עולה בשלימות ואינה מקבלת שפע הראוי. והיינו גלות שכינה. ואולם ענין גלות שכינה היא כי ניצוץ אור בחינה זו שהוא אופן אחד בארץ כדפי' היא מתלבשת בבריאה. ומשם ביצירה. ומשם בעשיה. והנה עם ישראל הוא בחינת העשיה ודאי מפני שהם בעולם העשיה עולם השפל ובהיות ישראל בגלות אור זה גם כן עמהם. וכאשר נכנסו ישראל תחת רשות השרים גם אור זה הוא עמהם מתלבש בשרים ובקליפות. וזה נקרא גלות שכינה בשתי בחינות הא' מפני העדר העבודה כראוי למטה ואי אפשר להיות התעוררות העולה מן התחתונים שלם ונסגר שער השפע ולא נשפע. הב' היות ישראל בין העמים והשרים החיצונים שולטים עליהם ושכינה מתלבשת בכחות ההם. וממש אור העשיה הוא ממש בקליפות והיא משפעת אותו השפע המועט אשר לה לחיצונים מפני שישראל תחת ממשלתם והיינו שמני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי שאינה משפעת דרך הטהורים אלא דרך הכרמים שהם השרים כדפי' בזוהר פרשת בלק והנה השיר שהיא היתה משבחת תמיד אינו שירת הפה ח"ו דלא שייך תמן אלא היא שיר התעוררות העולה מן התחתונים רוחניות המעשה הכשר והיא מעלה למעלה. ואחר שבטלה העבודה ואין לה אותו התעוררות העיקר שהיה עולה מכהנים בעבודתם ולוים בשירם וישראל במעמדם היא אומרת נאלמתי דומיה החשיתי מטוב שאין לבחינת העשיה התעוררות כלל ולכל המרכבות שהם ניצוץ העליונות למטה ובהיות הענין כך אין התעוררות עולה מהמלאכים ולא מהכסא מפני שכל התעוררות העליונים תלוי בתחתונים כדפירשו רז"ל בפסוק בעמדם תרפינה כנפיהם כענין עמדו ולא ענו עוד כאשר ישראל עמדו מתפלתם ועסק תורתם כנפי החיות שהם משבחות תרפינה ואין להם כח כלל מפני שהתעוררות העליונים תלוי בתחתונים ואין בחינת שכינה שבבריאה ובחינתה שביצירה מעלה התעוררות אם לא יעלה מבחינת העשיה. ועתה שהיא בגלות כמעט הוא מעצמה בושה להראות מעט המעשה הכשר. וז"ש היושבת בגנים חברים דא כנסת ישראל דאיהי בגלותא עם ישר' ואזלא עמהון בעקתהון וזהו בגנים מכרם לכרם ומגן לגן בתוך גנות חיצונים וכרמים זרים חברים מקשיבים לקולך משריין עילאין שהם בחי' השכינה ביצירה עולם המלאכי' ובחינת השכינ' בבריא' עולם המרכבות והמרכבות עצמם שהם במקומ' וכן מלאכי' וחיות שבחינתה במקומם עם היות בחינתם בעשיה עם ישראל בגלות כולם הם מקשיבים לקולך דהיינו התעוררות העולה מעולם התחתון שאינם יכולים להעלות הם התעוררות אם לא יעלה התעוררות עולם התחתון עמו כולהו צייתין לקולך לקול תושבחתך ועם היות שאין עתה התעוררות כראוי עם כל זה אפילו המעט ההוא הם צריכים. וז"ש לקול תושבחתך בגלותא אפילו המעט ההוא שהוא בגלות השמיעיני ועניינו אינו שיר הפה ח"ו שהיא אומרת דלא שייך. אלא הכוונה כו"א הראיני את מראיך דהיינו מראה הרוחניות הנעשה מהמצות שהיא מתקשטת בהם. וזהו השמיעיני את קולך דהיינו השמיעיני קלא דאינון חברייא דמשתדלי באורייתא שעם היות שנחרב הבית ובטלה עבודה ואין בידך התעוררות הראוי עכ"ז לית תושבחתא קמאי כאינין דמשתדלי באורייתא ועסק תורת ישראל לי לעולה ולמנחה ולחטאת וכו':

ואתיין במטרוניתא כד נהיר יממא וכו'. הכוונה שלא יעסוק בתורה וקרוב ליום יישן וכיוצא אלא זכאן לאשתדלא באורייתא מכד פליג ליליא ועם אותו עסק התורה הם באים לתפלה באור היום כענין דאתיין במטרוניתא כד נהיר יממא לקבלא אנפי מלכא בסוד התפלה קריאת שמע וברכותיה אתקיף ואחסין. כלומר אם עושה אותו פעם ראשונה. אתקיף רצה לומר אוחז עתה מחדש. ואם נוהג אחר כך הדבר פעמים הרב' אחסין. ירצה. יורש אותה בעצם:

דשריא ביה חסד. היינו חוט של חסד שהת"ת מושך לשכינה אחר כך בסוד הזווג כיון שהוא נמצא עמה בזווג נוטל חלקו בכל בוקר ובוקר.

יסתמר גרמיה וכו'. [ק'] וכי מאן דזכי צריך להשמר מזה והשאר מותרים. וי"ל שכל ישראל זוכים ודאי בשכינה ולפיכך כולם מוזהרים וזהו ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. אמנם קשה וכי דבר זה בלבד הוזהרו ישראל והרי כמה דברים הם נזהרים. ויש לומר שעיקר דתליא בשכינתא ממש היא זו מפני שהמילה היא יסוד ובת אל נכר הוא לילית הרשעה. ואם מזדקק לה נמצא ממש מבדיל השכינ' ממקומה ומכניס הרשעה במקומה א"כ הוא פוגם במדתה. עוד יש לפרש אומרו יסתמר גרמי' שהכוונה שצריך עתה זהירות בזה שמסתמא יבא לידי המעשה מפני שכיון שהוא אחוז בה החצונים רודפים אחריו והטעם שהם מילין דאחידן לקבלא והם נגדיים לה רודפים אחריה ואחר הנאחז בה להכשילו.

וכל מאן דנטיר. כלומר שזכה שבא מעשה לידו ונשמר. וז"ש וכל מאן דנטיר אין מעלתו כקודם בא המעשה לידו שהוא אתתקף בשכינתא. עתה שכבר בא המעשה ונשמר. כביכול כ"י אחידא בי' דהיינו שהוא עלה למדרגת היסוד ונאחזת היא בו. כי עד עתה היה הוא למטה ממנה אוחז בה. ועתה ששמר אות הברית עלה למעלה ממנה והיא נאחזת בו ולזה אמר כביכול. שהוא דבר זר כמעט.

ונטרי ליה. מכל המקרים הנמשכים לו מהמעשה ההוא כדרך השכנה לשמור היסוד שהקליפות סביבה. והיא גדר לו ושמירה ודאי כעין פנחס ששמרה שכינה אותו מכמה מקרים במעשה ההוא:

והיא אקדימת ליה שלם. מפני שהיסוד עמה והוא מעלה בחינת יסוד שבא לו בסוד יוסף ובנימין. וכ"ש אי זכי מפני שהוא פועל יוצא לאחרים שעושה שאחרים יקיימו יתוספת מעלתו על הקודם הוא כי הוא מגין על אחרים כדמפרש ואזיל.

אמר ר"ש אתחזיין וכו'. והוא מדה כנגד מדה משמר אחרים ומגין על אחרים:

לאשלמא עובדא. היינו נדב ואביהוא שנתעברו בו. כדאיתא בזוהר ריש פ' אחרי מות והיינו בן אלעזר ובאמת בן אהרן כי נדב ואביהוא היו בו שהם בני אהרן. ואם תאמר בני אהרן הוה לי' למימר. ויש לומר במה שפי' בזוהר שם כי נדב ואביהוא לא היו נשואים ושניהם פלגא דגופא ונעשו אחד. אם כן בן אהרן לבד הוא:

דנטיל גלגולא דנשמתא. ר"ל שנשמתו היא נשמה שבאה פעם אחרת ולא הצליחה ועתה נתגלגלה בו ואינו זוכה להתתקן ביה אלא עושה כמעשיה הראשונים היינו מצא אבידה נשמה שהיתה אבודה וכחש בה היינו שהחטיא' יותר על חטאיה הקודמין.

טב ליה דלא איברי. כי מי שלא נתגלגל מעולם נוח לו שנברא מפני שלפחות גרם בבריאתו רדת הנשמה מאותו האוצר הנקרא גוף ששם הנשמות נתונות ואין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות וכו'. עם היות שיש בו פירוש אחר. אמנם הנשמה שכבר יצאה מן האוצר ובאה פעם שנית להיותה נתקנת ולא די לה שלא נתקנה אלא אדרבה קלקלה. זאת ודאי נוח לה שלא נברא. ואומר כאלו משקר בקושטא דמלכא. ירצה כי בזולת שכל מי שעושה עבירה ופוגם נשמתו פוגם למעלה באותה עבירה שעשה ובלי ספק גם זה כאחד מהם נוסף לו פגם אחד כולל בכל מפעליו המכוערים כי פגם בקושטא דמלכא. דהיינו מדת אמת שהיא הת"ת שבו סוד גלגול מלכות עם הת"ת וא"ו נעשה גלגול כדפי' בתיקונים. והנה במדת אמ"ת שפי' מלכות גלגל א' ת"ת וא"ו דהיינו אמ"ת היינו גלגול, וזה שקר בגלגול כי הגלגול הוא מחשב' שחשב הקב"ה במדה זו לתקן הנשמה שלא תאבד. וזה קלקל אותה הרי נוסף לו פגם על שאר בעלי עבירות כי שאר בעלי עבירות פוגמים פגם העבירה במקום רמיזתה סתם וזה פגם עוד שקלקל מחשבת הגלגול וכוונתו. וזהו הפגם שטב לי' דלא אברי כדפי' לעיל. ופגם מדת הגלגול:

וכי מאן וכו'. כלומר א"ת שצדיק גמור הוא מי שהוא שלם בכל ענייניו. ושאינו גמור הוא מי שהוא כשר במקצת זה אי אפשר. וכי מאן דלא שלם במילוי שהוא מקיים קצת ועובר על קצת אין ראוי שיקרא צדיק. לא נטיל גלגולין עקימא. ראה שדקדק שלא אמר דנטיל נשמתא חדתא דלאו הכי כי בגמרין אמרין צדיק בן צדיק והכוונה שהיא נשמה שהכשירה מעשי' בגלגול הקודם גם כן. וז"ש לא נטיל גלגולין עקימא אבל נטיל גלגול צדיק וישר ועתה בזה ראוי לדעת מאי קאמר ובאחסנתיה בני וכו' כי אדרבה כי כשהגלגול עקום אם זוכה זה הוא נוחל הנשמ' לעצמו שהרי הקודם לא זכה אם הוא צדיק שמא לא יזכה הוא ויהיה לקודם. אמנם הענין הוא שהם כענין גלגול זה הנרמז הנה ג' בחי'. הא' אותה שפירשו דהיינו שקלקל גם הוא בנשמ' זו ופגם שלו מרובה מן הקודם, הב' הוא שלא קלקל אמנם קיים מצות הרבה. והיינו אומרו חפר. ובנה. וחצב. ונטע. כאשר אבאר. אמנם לא סבל יסורין לתקן את אשר עיוות בימים קדמונים והטעם שראה הקב"ה שהי' קץ ביסורין והקל אותם מעליו או שהי' מבטל עבודתו וכיוצא. וזה שמא לא יהי' נחלתו שעדיין הוא צריכה להתגלגל שלישית ואז בפעם השלישית יסבול האיש ההוא יסורים קשים ויתקן וגם יקיים מצות והנה בלי ספק יזכה אל הנשמה יותר ממנו ונמצא לאחר נתן נחלתו. הג' הוא אותו שעבד כראוי וקיים מצותיו וסבל יסורים קשים על מעשיו הקדומים. שאז יהי' בטוח שלו תהי' הנשמה ירושת נחלה. ואולם ראוי עתה שנדקדק הצדיק בן צדיק מה יש לו בנשמה הכשרה. ולזה נאמר במה שפי' במקומות אחרים בזוהר. כי הנשמה ההיא תתנוצץ לניצוצוה לגופים ההם. כפי כושר מעשה האיש והנהגתו בה. כי מי שקשטה בריבוי מעשים יזכה לניצוץ רב. ומי שלא קשטה כל כך יזכה לניצוץ יותר קטן. ומי שהי' עיקר בכלם בה תהיה עיקר הנשמה והוא בסוד האצילות שהוא כמדליק נר מנר ואין הראשון חסר דבר. אף כאן עיקר האבוקה ביד מי שהכשיר יותר ושאר הגופים נרות נדלקות נאצלות מזו מאירות ממנה כלבנה (כאור) [מאור] החמה כמאציל בנאצל. ואולם ראוי שנדקדק אם זו הנשמה שנתגלה פעם ראשונה והרשיעה. ובשני' תקנה מכל וכל. אם יש. חלק לגוף הקודם בה. עוד שנית. אם הרשיעה בראשינה ובשניה לא הרשיעה ולא תיקנה הקלקול הקודם ואחר כך נתגלגלה שלישית מה תהי' עבודתו ודתו. אם יהי' ניצוץ נשמה לשני אם לאו. ולזה נאמר כי להיות הצדיק מתנוצץ לניצוצות הרבה אף אם יהי' בן צדיק שהטיב ובא לסבה ידועה פירשנו הענין בארוכה בההוא עובדא דסבא עם כל זה באחסנתיה באני בנין. כי לפחות יזכה שיתנוצץ הנשמה בו. וחלק מצותיו הנם לפניו ונהנה מהם ומה שבנה הוא בנין יפה. ביסוד יפה. אמנם מי שהוא צדיק שאינו גמור דבני בנין באחסנתיה אחרא שאין לו ניצוץ ממנה. אלא או יזכה לכולא או ישאר ריקם ממנה כאשר נבאר והטעם כמו שהמשיל המשל אח"כ כי מעשה המצות בהיות המצות באות לנשמה ונשמה פגומה חיצונית כל מצותיה אין להם יסוד שזה כמי שבונה על יסוד רעוע שצריך לסתור כל הבנין מתחלתו וז"ש ולא ידע אי אשתאר דיליה. כי שמא יסורים שהוא סובל הם מועטים ואינם מספיקים למה שחטא הוא בעצמו שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואין נשמתו נתקנת במה שפגם מכבר ויצטרך הוא להתגלגל פעם שלישית והאיש ההוא ייטיב מעשיו ולא יקלקל ויסבול יסורים קשים כגון ר' חנינא בן דוסא וכיוצא ונמצא כי לא לו הנשמה אלא לזה שהרויחה בשלישית. וא"ת מתנוצץ בנשמת הצדיק בן צדיק. אי אפשר כי מה שבונה על בנין רעוע אין בנינו בנין וצריך לסותרו ואם כן כיון שבהיות הנשמה פגומה פעל כל אותם המצות לא מצאו מקום בנשמה לשרות עלי' ולא נשלמה. וכיון שלא סבל עמה כמה מיני יסורין לטהר אותה קודם. כדי שיהיה ככותב על נייר חלק או כבונה על יסוד יפה. וז"ש ועוד שאפילו אם יזכה שיהיה כך לנשמה אם לאו. וסבל יסורים קשים יזכה לה. הרי מסטרא דיליה טב וכו' והרי הבנין צריך סתירה כדפי' ושמא לפעמים יהי' מתגלגל נשמה זו לעון אחד לבד ואחר תיקונו יהיה יותר ראויה לגוף הקודם וכיוצא. ונמצא שטרח לבטלה. ושמא שהוא פגם בה עון אחר כמוהו. ויצטרך להתגלגל פעם שלישית. והרי לא הרויח כלל. ועל כזה אמר ולא ידע אי אשתאר דיליה. ועל מציאות הקודם אמר ועוד וכו'. אף אם לא יפגום כיון שלא תיקן הפגם החלף וצריך להתגלגל הרי בנה בנין רעוע וא"ת מצות שעשה יהיו לבטלה ח"ו. י"ל כי יש לו חלק נפש חדשה כדמוכח בעובדא דסבא ע"ש ואין ספק שהנפש וחלק רוח שבו מתעדנת במצותיו אבל נשמה אין לו. ואפילו אותם המצות אינם מאירות באותו הנפש והרוח כאותם המצות העשויות כתקנם בנשמה טהורה. ואף לרשע שפגם הנשמ' אם עשה קצת מצות יש תיקון קצת ע"י תיקון הנשמה בשלישית או בשנית. ועניינים אלו אין כאן מקומם. והארכתי בההוא עובדא דסבא. ונדחה מפני שאינו מתקן הנשמה. ואחר שאין עיקר במעשיו בקלות נעקר למהר גלגולו ויוטיב הנשמה כדפי' לא יזכה לגדולה מצד מעשיו: