אור החמה על ספר הזהר ג:תטז

ובלעם קרא לון ומשקר ובפ' וירא פי' בדרך אחר אר"ש וא"כ איך עלה בדעתכם שבלעם ישיג במדרגות קדושות ומה אם אפילו ישראל מפני ששכינ' ביניהם כתיב כל הרחקות אלו מקסם ונחש וכו' כ"ש ששכינ' יתגל' בהם:

ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וגו' מאי בעי חרבא כי היפך הקליפ' מהפעול' הרעה ברחמיו הי' עוש' לא ע"י חרב שמור' הריגת נקם. לאענשא לי'. להורגו וענין החרב היא כח הדין הנוטל נשמ' מהגוף שמצד הדין הוא סם המות הממית והיינו סוד חרב מלאך המות דלאו דוקא חרב ממש כפשוטו כמו שחשבו המון העם ומה שאמר מלאך המות עבידנא להו שחיט' מפורעת הכוונ' שכשבא להגשים הכח ליטול ע"י הנשמ' מהגוף הי' בידו להגשימו בחרב ושוחט אלא שהוא מגשימו בדרך אחר שזורק מרה בתוך הגוף דהיינו כח הטומא' ונשמ' בורחת מהגוף.

על דאיהו הוה בעי. וכיון שחזר בו לדעת אחרת לא הרגו אתהדר מלאכא . שממש נכנס המלאך בדרך יוכל בלעם לדבר ע"י כדי שיברך ולא יקלל.

ובמה חטא. שהרי לא פעל לקלל אלא עד הגיע שם בלק: במקל דייקא דאיהו דינא ולשון ויך ירצ' על המשכת כח הדין בחוזק להכריח' אל הפעול' ההוא. כמה תקיפא שהי' מכריח הקליפות לפעול על כרחם ותיאובתא וכו' שאפילו בדרך רצה לקללם אלא שלא עלה בידו.

תיאובתא לאתייקרא להכבד בעיני בלק. ארח מישר דשדה לנגד הקדוש' מלכות נק' שדה ואתרקינת וכו' מכל כחות הטומא' שהמשיך לה בלעם. הדרך לאסטאה לה וכו' כלומר להטותה הדרך מן הדרך להיות' נוט' מדרך זו לדרך אחר בין מלאכא וכו' כלו' קודם שהכה אותה כמו שעשה לה בלעם שזרז אותה בכחות חיצונים ובין המלאך שהי' מיישר אותה אל הקדוש'. הוה אתינא בעאקו. שלא היתה יודעת מה תעש' ויך את האתון וכו' כלומר שהמשיכ' כדפי' לעיל: