אור החמה על ספר הזהר ג:תז

כתב ולשון. אותיות קדושות שהם רומזות בצורתם הסודות לשון מלת לשון הקודש הרומזות בספירות בסוד הכינויים הבל המה מעשה תעתועים שהם אותיות הסכמיות בלתי רומזות דבר רק גילוי הדברים בין אדם לחבירו ולא שיהיה בהם ייחס דבר מה שאין כן אותיות תוה"ק שהם האותיות המורות על מציאות הספירות היכלות לרוחניות ההוא במציאות צורתם כדפי' בסוד י' וא"ו וכיוצא נמצא רוחניות החכמה ממש נמשך ושופע באות היו"ד ומציאות רוחניות הת"ת ממש נמשך ושופע באות וא"ו מטעם שהאות היא מתייחסת ורומזת בצורתא לנשמתא ויתייחס האות לרוחניות המתלבש בו בייחס הנשמה אל הגוף וממש כמו שכל ספירה וספירה בעלה בעולם התחתון הויה מתגלית ומתשלשלית מעילה לעלול למטה כן הוא ענין האותיות שכל הוי"ה מהויו"ת הדקות הנרמזות בספירות בסוד אמ"ש ג' אמות בג"ד כפר"ת שבע כפולות והוי זח"ט לנ"ס עצ"ק י"ב פשוטות אותם ההויות נשתלשלו מעלה לעלול עד שקבעו אותיות אלה בסוד כת"ב לשו"ן ל"ב שהם מעשה דבור מחשבה ובהיות האדם מניע אותיות אלה בסוד דבור ומחשבה ואם תורה שבכתב ג"כ מעשה יתנענעו ההויות הדקות ההם שהם ממש אחוזות באותיות בסוד עילה ועלול והיינו ישראל שיש להם כתב ולשון דהיינו דבור ומעשה מבינים הסודות אבל אומות העולם הבל המה מעשה תעתועים כי הבל פיהם וכן מעשיהם הבל תעתועים בקליפות כענין שהם משתחוים להבל וריק וכו'.

מי האי נקודה וכו' לא מפרש מלת מי עד לבסוף אמנם נפרש הבחי' הקודמת למי והכי קאמר האי נקודה עילאה דהיינו חכמה הוא ראש לאצילות כדי ליכנס בנקודה כי נאצל ראשון אינו נק' אפילו נקודה ולא ראש כי תחלת הראשית היא חכמה אמנם גזעא שהיא הבינה ושבילא שהוא הת"ת אינו מתגלה אבל הוא בטמירו דהיינו מציאותם הנעלם בחכמה והעלמה בחכמה הוא בטמירו עד שלא יתייחס בהם מלת מ"י דהיינו שאלה אלא לא קיימא לשאלה לבד מחכמה אמנם מציאותה ודאי הוא בעמקי החכמה:

משעתא דשארי לאתבנאה הנקודה נעשית בנין דהיינו מציאות ה' שהיא היכל ליו"ד כנודע והיינו ולמעבד היכלא ברעותיה בכח הרצון שהוא הכתר בנה החכמה היכל שהוא הבינה ואז הוא גילוי ההויות ומה שלא היה עומד בשאלה נתגלה ונק' מ"י דהיינו דקיימא לשאלה והיינו גזע אמנם שבילא עדיין נעלם. שארי לאתבנאה דיוקנא דיליה ממש דהיינו מציאות הת"ת אפיק נוקבא דיליה שהוא המלכות ולא שנאצל הת"ת מכל וכל ואח"כ נאצל המלכות אלא שארי לאתבנאה בתחלת הבנין מיד מתחיל להתגלות המלכות בצדו בסוד דו פרצופין:

בדיוקנא דאימיה ה' תתאה בה' עילאה. מאן מי. כלומר עד עתה פירשנו סדר האצילות כולו מאן מ"י באיזה בחינה הוי האצילות כשנק' מ"י. ופירש ואמר דא רישא וגזעא ושבילא דהיינו בהיות האצילות חכמה ובינה ות"ת נכללים יחד וכאיזה כלל כשהיא י' שהוא חכמה ואתפשט לאתבנאה בפשיטו בחד היכלא שהיא הבינה לתרין סטרין באני שמאציל המלכות ועמה הת"ת והיינו שמ"י היא הבינה עם החכמה דהיינו רישא וגזעא לבד והכוונה ממש במציאות הבינה בהיות שלשתם יחד שיקראו מי שהיא תחלת האצילות דהיינו עדיין בצורת י' שהוא עוקץ כאשר יתבאר ואתפשט לאתבנאה כי י' שבה' מתפשט אל הימין ואל השמאל דהיינו ת"ת ומלכות כזו# י- ועדיין בצורת ה"א שבבינה הימינא וז"ש ואתפשט לאתבנאה בפשיטו דחד היכלא שהוא מציאות הבינה לתרין סטרין באני כדפי' לימין ולשמאל שהוא דל"ת של ה' של הבינה ואע"ג דאפיק לישראל שהאצילות הת"ת באות ו' שהוא חצי הדלת של ה' עכ"ז אוף הכי אפיק לנוקבא דיליה בצדו עם היות שאינו נרמז באות וא"ו:

בד"א וימין וכו' תרי קראי הא' וימן דהיינו הכין השני משלוח מנות דהיינו לשון מנה מתנה וז"ש יהיב ליה נבזבזא רב ויקירא ואפיק ליה כחדא מיניה היינו הכנה בההוא פשיטו דאתפשט הענין דהשתא במציאות עצם הבינה קיימינן ובצורת ה' שבה כדפי' לעיל דהיינו שהבינה תחלת י' והיינו עוקץ ד' של ה' שבבינה ואח"כ אפיק ליה וכו' בההוא פשיטו דאתפשט דהיינו י' של דלת שבהא מתפשט לימין ולשמאל כגוונא דא # והיינו אפיק תרווייהו כחדא כגוונא דא ד דהיינו פשיט להכא ולהכא ברא וברתא שהם שני התפשטות שיש באות ד':

ומספר את רובע ישראל וכו' היינו שיש באות ה' וא"ו זעירא שהוא היסוד המתייחד עמהם ורביעית ד' הוא אות ו' זעירא שבתוכו. וראיה לזה מן המספר שאות ד' עולה ארבעה ועם ו' זעירא עולה חמשה נמצא אות וא"ו קטנה עולה א' כיון שיש בין ד' לה' א' וד' הוא ארבעה וה' חמשה:

פתח ר' אלעזר ואמר ה' בוקר תשמע וכו' דא בוקר דאתער וכו' כלומר בשעה שבוקר דאברהם מתעורר בעולם אז השמע קולי ואין לפרש בוקר שהוא חסד תשמע קולי דא"כ מאי ה' בוקר שם זה הוא מיותר אלא הכוונה ה' בשעה שבוקר מתעורר בעולם תשמע קולי ותשמע קולי לא אהדר לבוקר אלא לה' וזהו שדקדק באומרו דא בוקר דאברהם דאתער בעלמא וז"ש תשמע קולי כלומר ודאי אז תשמע וז"ש דהא כד אתי וכו'. אסירי מלכא. החולים אינון דתייבין בעלי תשובה.

חד ממנא נפיק לא יתרחק היות מיכאל שר החסד כל זיני אסוותא וכל מיני חלאים. רפאל שר המלכות ואי לא חשיב ליה כלומר אם אותה התפלה מקובלת להיותה כראוי יאות ואי לאו שאותה התפלה אינה הוגנת להיותה כראוי להיותה מקובלת למעלה חשיב ליה דאיהו מארי דתיובתא שכיון שהוא מתפלל ונכנע ממעשיו מחשב אותו עם בעלי תשובה ונותן לו מאוצר הבינה שנאמר בה וחנותי את אשר אחון:

בההוא שעתא אהדר לעיל לעידן צפרא ומה שהאריך בענין זה הקודם הוא דקשיא ליה דאיהו קאמר דקודשא בריך הוא שולח רפואה לכל תינח לטובים. לרעים אמאי. לכך הוצרך להאריך בכל זה. צפרים נשמות הצדיקים. אילת השחר מלכות. ואמר מה רב טובך וגו' הכוונה שהיא משכרת נפשות הצדיקים בעדונם. וכדין ההוא ממנא אחר שמעדנים הצדיקים בג"ע יוצא המלאך הזה לפעול בעולם הזה.

וכל אינון מקטרגן וכו' היינו שכל החלאים הם מהקליפות ועל כל חולי וחולי יש מלאך ממונה והא אסוותא וכו' עם שהיא נפעלת למטה ע"י המלאך ולא כתיב ה' בוקר תשמע וגו' הוקשה לו דלמאי דמפרש לקמיה דתרי בוקר הוו יוסף ואברהם א"כ נימא בוקר תשמע דהוי בוקר דיוסף לזה אמר ולא כתיב משום דכל הני אסוותא הוי מסטרא דחסד בוקר דיוסף יסוד: