אור החמה על ספר הזהר ג:תו

עמי זכור נא מה יעץ וגו' כמה דהוי דכתיב ארמי וגו' לא החשיב מעשה בלק לכלום כמו שהחשיב מעשה לבן דכתיב ארמי אובד אבי ולא צוה שנאמר בלק אובד אותנו. דיוקנא וציורא וכו' הענין כי הת"ת הוא נאצל מכח החכמה במעי הבינה והנה מציאות החכמה באצילות יו"ד מורה על העלם ואחדות העולמות במציאותה והנה הת"ת צורתו באותיות וא"ו והנה ראש הוא"ו יו"ד והיינו ציורא ודיוקנא דאבוי אתרשים ביה כלומר במציאותו נרשם ונצטייר מציאת בחי' החכמה ואמר ציורא ודיוקנא שהיא כפל לרמוז אל שתי בחינות אשר לחכמה הא' בחי' עצמותה הב' בחי' מציאות כתר ובינה המתלוה אל מציאותה והיינו אות י' דאית ביה תלת קשרין דהיינו קוץ למעלה וקוץ למטה וגיו באמצעותא והנרמז אליה הוא גיו באמצעיתא לבד והנה מה שנרמז אליה הוא דיוקן שלו ומה שנרמז אל הכתר ובינה הוא ציורא דיליה ושתי המציאיות הם נכללים בת"ת והיינו שאמר ציורא ודיוקנא דאבוי אתרשים ביה דהיינו שראש הוא"ו יו"ד בג' קשרים ומצד החכמה אין לו כי אם מציאות י' אמנם מה שמתפשט יותר על צורת י' הוא מפאת הבינה וז"ש ומההוא זמנא דהוה במעהא דאימא דהיינו אחר שנזרע מהחכמה אל תוכיות הבינה ושם מתעכב בבישולו והיינו אומרו ומההוא זמנא והיינו עכוב זמן עיבור אל האצילות בעמקי (הקליפות) הבינ' מסטרא דילה מה שמצייר הבינה בת"ת היינו משך גוף הוא"ו אתמתח כענין שהבי כלול מציאות האב בראש הוא"ו ובחי' הא"ם במשך גוף הוא"ו וז"ש אושיט פסיעה לבר יתיר שאין הכוונ' שמה שהיה נכלל באות י' נעשה ע"י הגילוי וא"ו אלא נוסף דבר יתיר דבר מיותר מצד בחינת האם על מציאות האב והכוונה על ביאור הכתוב כי מראש צורים אראנו דהיינו דיוקנא וציורא דאבוי כי החכמה ראש צורים ראשון ותחלה ליצורים ודאי ומשם אראנו דהיינו גילוי מציאותו ועל ענין הנוסף על אות יו"ד אמר ומגבעות אשורנו ומלת אשורנו הוא לשון פסיעה כענין תמוך אשורי וכיוצא והכוונ' ומגבעות שהיא הבינה כדמפרש ואזיל משם אשורנו ואוסיף בו פסיעה א'.

במתיבתא עילאה וכו' הענין כי גבעות הוא בשני מקומות במלכות ובבינה שני ההי"ן הם שני גבעות ותרי מתיבתא הם ממש שתי גבעות מתיבתא עילא' גבעה עילא' ומתיבתא דרקיעא גבעה תתאה והנה הת"ת אוחז בשתי הגבעות וניתן בין שתיהן מבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו מקצה השמים ועד קצה השמים ובזולת בחי' אמצעית אשר לו בין שתי ההי"ן הוא עולה ונכנס ממש ומתעלם בתוך הבינה והיינו סוד וישכב עמה בלילה הוא כדפי' בזוהר פ' ויצא וכן יורד ונכנס בתוך המלכות והיינו ויצא מאוהל לאה ויבא אל אוהל רחל ויש בין זו לזו הרבה כי בהיותו עולה אל הבינה מתעלם בתוכה עד שאינו ניכר ולפיכך היא גבעת חסר שאם היותו בתוכה מתעלם נקרא ואינו נכתב לרוב העלם ובהיותו למטה מאיר בתוך המלכות ניכר ונראה והיינו גבעות מלא שאות וא"ו נדגש שם ולפיכך במתיבתא עילא' שהיא ישיבת הנשמות השואבות רוח מנועם ה' דהיינו בינה אמר גבעת חסר שכן ראוי אליהם לפי בחינתם ובמתיבתא דרקיעא שהם שואבים מאור השכינ' לבד הם אומרים גבעות מלא ומלת ומגבעית אשלים לתרין סטרין להורות על דבקות והעלם הת"ת בבינה וז"ש חד דהא האי גבעות וכו' ולהורות ג"כ על ייחודו עם המלכות וז"ש וחד דהא גבעות דלתתא וכו' והכיונה דקשיא ליה דקרא בגאולה העתידה קא עסיק וא"כ מאי כי מראש צורים אראנו וגו' ופירש ואמר כי ענין זה צורך לגאולה העתידה וז"ש אצטריך לזמנא דאתי כד ייתי מלכא משיחא. לנטלא ליה גבעה עילאה דהיינו בינה להעלות אלי' הת"ת ולהעלימו בתוכה לא שידבק בה וינק ממנה אלא ממש להעלימו בתוך העלמה וז"ש ולאעלאה ליה גו גדפהא דהיינו בשש כנפיה הנעלמים שהם שש קצוות נעלמים בתוכה וטעם ענין זה הוא לב' סבות הא' בגין לאתקפא ליה דהיינו להחזיקו משפלות הגלות ועוד ב' להוסיף לו על האור הקודם קודם הגלות וז"ש ונאוקמא בחיין עילאין דהיינו אור החכמה כי ענין זה צריך עתה מחדש לחדש העולם בסוד אור הלבנה כאור החמה ואז בשני חידושים אלו יתעורר בתחתונים מאת הבינה התעוררותה דהיינו יפוק בההוא יומא משיחא דדוד מעולם הנשמות מזויין בזיוני הבינ' כדכתיב ונחה עליו רוח ה' אספרה דברי המשיח בדברי הת"ת שהוא מזויין מהבינה ואמר אספרה ואבשרה אל חוק דהיינו המלכות שהוא ברית ועם היותו ביסוד ג"כ לא קשה מידי כי המלכות והיסוד ענין א' כדמסיק ומה אומר להם ה' שהוא עתה בבינה אמר לי בני אתה והכניסני אל מקום חדר הורתי ממש מקום שהיה שם בתחלה בעת הורתו כדי לילדו מחדש בתוספות חיים וחוזק כדפי' וז"ש אני היום ילדתיך ההוא יומא ממש וכו' כמה חיין מצד החכמה כמה עטרין מצד הכתר כמה ברכאן מצד הבינה כי החיים בחכמה כדכתיב והחכמה תחיה בעליה והעטרה מצד הכתר דכתר היינו עטרה הברכה בבינה ואפשר לפרש עטרה בבינ' דמתמן נק' כתר ברכה וברכה מצד הכתר דתמן ברוך ראש ומקור כל ברכות:

וההוא חקלא. כלומר כיון שהת"ת הוא מסתלק כדאמרן נשאר' המלכות לבדה בלי חברת דודה ואין לה ייחוד אלא עם היסוד וזה שאמר אתכליל ביה וכו' ואין חוזק ואומץ משיח בן יוסף מלמעלה שאם כן היה לו חיים אמנם תמן יתתקף ולא באתר אחרא עם היות שהיסוד יונק מלמעלה פעמים אחרות:

גבעה תתאה מלכות דלית ליה חיין היינו מדילה כדפי' בתיקונים ועתה שהיא לבדה אין לה מגרמה חיין להחזיק משיחא מגבעות שלים באת וא"ו להראות שהחיות המלכות ושלמותה מהת"ת וא"ו לבדד ישכון בייחודא וכו' מלת לבדד מורה על האחדות שאם הם רבים לא יצדק מלת לבדד ומורה על בלתי מתערב אליו זולתו וז"ש ביחוד בלי ערבוביא והיינו סוד הייחוד שהוא לקשר המדרגות הקדושות ולהבדיל משם הבלתי קדושים:

כל יחודא שלים וכו' ענין זה בלתי מובן על מתכונתו מפני שחסר תחלתו אמנם הכוונה כי ה' אלהינו ה' חכמה בינה ת"ת אחד מלכות [בכ"י אור החמה הג"ה ה' חכמ' אלהינו בינה ה' ת"ת אחד מלכות] מיוחדת בשש קצוות וכבר פירשתי לעיל מראש צורים איהו חכמה ולכך רזא דיליה הת"ת דעליה עסקינן עד השתא מראש צורים איהו כי משם ראש תחלת אצילותו ואתייחד הת"ת בצאתו מחכמה בגזעא שהיא הבינה ושבילא אפשר שהוא נתיב לא ידעו עיט שהוא שבי"ל הכולל ל"ב שבילים והוא הוא מציאת הת"ת ה' דא רישא עילאה היינו החכמה בשיתוף הכתר ולא הכתר לבד אלא הכתר שבו נכללים ג' ראשונות וז"ש אוירא דסלקא כי אויר הוא כתר אוירא דכיא ודאי ונק' אויר בסוד או"ר בינה יו"ד חכמה נקודה בהיכליה אויר ועולה יחודם אל סוד הכתר שהוא מתעטר עליהם אלהינו היינו הבינה שהוא גזע ושורש לת"ת שהוא הנק' משיח בן דוד כדפי' לעיל וזה חוטר וא"ו ודאי היוצא מגזע ישי כי יש"י הוא יש י' דהיינו חכמה גזע דיליה היינו הבינה ה"א דא שבילא הכי גרסינן בכל הספרים וכמדומה לי דגרסינן ה' דא שבילא והיינו ה' תניינא והוא משך הת"ת למטה שהוא השביל למעלה וז"ש דא שבילא דלתתא דהיינו וא"ו דקאמר לעיל. רישא חכמה גופא בינה שבילא ת"ת: