אור החמה על ספר הזהר ג:ת

בני שפחתי החיצונים בנים לשפחה החיצונית ודאי מלאכי חבלה. צווח מלכא וכו' והיינו ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לא בא אל השער כמו שבא אל בלעם דכתיב ויבא אלהים שקם המלך לפתח השער כדי שלא יכנס המצורע אל ההיכל דהיינו שלא נסתלק בלעם בתוך מדרגת הקדושה ח"ו כדי שלא יכנס טמא בטהרה אמנם נמשכה השגחתו כל מדרגות הקדושה זו אחר זו עד הגיע עד פתח שער היכל לבנת הספיר שהוא שם טהריאל המלאך הקדוש השומר הפתח וכנגד אותו הפתח נוקבא דתהומא רבא ששם עליית החיצונים ולא רצה הקב"ה שיכנס בלעם מטהריאל לפנים לכך ויבא אלהים עד מקום טהריא"ל שהוא השער ודבר אל המצורע וזה רצה באומרו ויבא אלהים אבל משרע"ה היתה השכינה קוראת אותו והוא נכנס מטהריאל מהיכל להיכל עד היכל הרצון ששם נבואתו ואין שכינ' באה אליו אלא הוא עולה אל האלהי"ם כנודע ודבר זה דרך משל א"ר אלעזר לכותי ונכתב ליודעים ח"ן:

ד"א מאוהל מועד. כי לדרך הנז' רצה באומרו מאוהל מועד שלא ירדה השכינה למטה אלא עלה משה למעלה והיינו מאוהל מועד ולא מהשער כמו שעשה בלעם ולדרך זה עתה מאוהל מועד רצה מהיכלה מתקנה ר"ל מקום מיועד ומתוקן לדבר עמו דהיינו השכינה בהיותה מקושטת בשאר הספי' שהוא בית מועד ספי' כלם וכן רצה באומרו מאוהל מועד כפשוטו מהיכלא קדישא משא"כ לבלעם שהיה מדבר עמו במקום טמא בביתו ממש אמנם למשה לא היה בא אל ביתו אלא משה בא לאוהל מועד היכלא קדישא והיה מדבר עמו במקום קדוש:

עוד רצה באומרו מאוהל מועד על מקום שאין כניסה שם לשום א' מן הנבראים זולת אהרן פעם אחת בשנה ומשה אינו בבל יבא ודאי וז"ש מאוהל מועד דכתיב בי' ואל יבא בכל עת כ"ש שאר הנבראים וז"ש מהיכלא יקירא דעילאין ותתאין כלומר כל הנפרדים מפני שזה סוד היכל קדש הקדשים הנעלם שאין מי שיכנס בו אלא מיכאל הכהן הגדול לעת הצורך.

ר' פנחס הוה אתי למיחמי ברתא אימיה דר' אלעזר וכו' מיומין דעלמא הוא רצה לומר שום זמן בזמנם היום או אתמול או תמול שלשום והם חשבו ששאל על ימי עולם ושנים קדמוניות והשיבו כמו שהשיבו.

קל דחמרא דא שמא בקול עצמו הכירו או שמא שָׂכוּר לאחר היה ולא ידע ר' פנחס בנס. ולא ידע ביה בר קב"ה שאח"כ בא חתול ואכל הנחש ואין מכיר בנס כלל: