אור החמה על ספר הזהר ג:שצד

כה תרעה וכו' עד עתה פירש הכתוב שהוא דברי השכינ' לקב"ה השתא מהדר לפרושי שהם ישראל לשכינ' והשתא פליג ופסיק מלת איכ"ה א"י כ"ה ומלת א"י הוא לשון יללה וכ"ה כמשמעו כה תרע' כה תרביץ כימים קדמונים אם לא תדעי לאתתקפא כלומר אם אין את יודעת בזכות מי להגין. תינוקות דבית רבן דאולפו וכו' בהבל פיהם של תינוקת של בית רבן יושפע עליה מלמעל' חוזק ואומץ ואם לא יספיק יהי' בזכות אותם שכבר מתו דמזבח כפר' הוו וז"ש ורעי את גדיותיך שהם שכבר מתו והקב"ה מלמד להם תור' וישיבתם על משכנות הרועים למעל' מישיבת מטטרו"ן שהיא ישיבת הרועים מנהיגי ישראל והתור' בהוראותם. ור' אלעזר פליג דלא בעי לפרושי עקבי הצאן הקטנים המתחילים דלא דייק עקבי הצאן אלא הכוונ' על תלמידי דבי רב שהם מחדשים בתור' והם עקבי הקדמונים שתקנו התור' והקדמותיה ובאותם ההקדמות הם מחדשים בתור' והוא כמשל הננס בכתף הענק וזה אומץ גדול לשכינ' חידושי התור':

ד"א אם לא תדעי לך למה אלא וכו' בכל אתר דישראל בגלותא וכו' בענין זה הם ב' בחינות הא' היות השכינ' בגלות והיא אינ' גול' ממש אלא לשמור ישראל והיינו גלו למצרים שכינ' וכו' הב' היות השכינ' ממש חשוב' בגלות וזה בגלות זה המר שהוא נפול' עמנו בגלות וכנגד שתים אלו כתוב בפסוק זה שני פעמים לך הא' שהיא עם ישראל בגלות כתיב אם לא תדעי לך וז"ש דבכל אתר דישראל בגלותא איהי עמהון בגלותא וע"ד כתיב לך דהיינו אם לא תדעי לך שמור' שאינם עמהם אלא לשמרם לבד ולא שהיא גול' ממש הב' שהיא גול' וחשוב' ומשוקעת בתוך עמקי הגלות וז"ש ובכל צרתם לו צר שהיא ממש בתוך הצר' והגלות כמו ישראל כתיב פעם אחרת לך וזהו צאי לך וז"ש ודא הוא לך. היפ' איהי דאמרת וכו' הוקש' לו אם היא בגלות האיך אמר היפ' בנשים ואדרבא היא עני' גול' וסור' לזה אמר כי מלת היפ' בנשים לא אהדר לזמן הגלות אלא משום דהשתא שעדיין אינ' בגלות איהי אמרת דאיהי מטבע' אוכמתא ולזה איהו אמר לגב' שפירתא זה דוקא בהיות' בבית בעל' דהיינו יפה את רעיתי שהיא רעי' לבעל' ד"א שאפשר שממש בגלות קאמר ועם היות שהיא גול' ואין יופי' עמה עכ"ז הכוונ' טוב' שהיא כשר' במדותי' עם בני' כדמפרש ואזיל:

ותפשו בו אביו ואמו. ומדרך האב לרחם כדקאמר וכן לאם לתת מאחרי אביו עם היות שהבן אינו הגון א"כ תמיהא הוי אשת אבא וכו' שראוי לאב לרחם כדפי' ומשה מרחיק וכו' וידע שפי' הפסוק על רעת ישראל ומה שעתיד הקב"ה לדונם.

שבוק מלה דא. ולא יהי' דינם של ישראל כד כיון שהם בניך ורחם עליהם.

כתוב וקבל אגרא. שכר תקבל על כתיבת ענשם כמו בלמידת זכותם.

דרוש קרא ותשכח שאין דינם של ישראל נידון ע"פ האב והאם אלא ע"פ ב"ד אחד כדמפרש ואזיל.

דא קב"ה דכתיב ה' איש מלחמ'. דהיינו היותו מתלבש בדין.

כפרה סוררה דהיינו שור מועד ופרה מועדת שנכנסו בקליפות מקום אשת זנונים כעגלים דכתיב וילכו כל העם לפני האחד עד דן כדפי' לעיל. נביא וחוז' הא' מצד הנצח דתמן ה' צבאות תפארת על נצח הב' בהוד והיינו אלהי' צבאות מלכות על הוד והיינו ויסרו אותו אביו ואמו ביד כל נביא וחוזה וחוזים נביאים מצד נצח והוד.

בדעתא חדא בהסכמ' חדא. כי אפילו האם כבר ראת' כי כלת' עליהם הרע' והסכימ' מדת רחמים עם מדת הדין והיינו בדעתא חדא ולא שמדת הדין דעת א' ומדת רחמים דעת אחרת ומברחת זו (את) לזו כדרכם אלא הסכימו שתי המדות יחד מרוב פורענותם והוציאו וכו' מפני שהם רחמנים לא רצו לדון דינם שסוף סוף אב ואם הוו אלא הביאו אותו אל זקני וכו':

זקני עירו דא קב"ה כלומר מה שלא אמר עירם מפני שהעיר מלכות דהיינו אמו דכתיב בקרא א"כ לא שייך עירם דא"כ הוי עיר אל האב והאם ואינו אלא עירו דקב"ה שהוא הת"ת. ואל שער מקומו ר"ל מקומו של המלכות כי הת"ת נק' מקום דהכי סליק הויה כנודע והוא מקומו של האם דהיינו האב עצמו א"כ לא שייך לומר מקימם זקני עירו וכו' השתא מהדר לפרושי זקני ושער:

יומין קדמאין יומין סבין דכולא כלומר הימים הראשונים הקדמונים מששת ימים שהם ששה קצוות והראשונים הזקנים שבהם הם חסד גבור' ששם הב"ד העליון כנודע וליכנס שם צריך להעלות דינם דרך היסוד דהיינו שער אל המקום שהוא הת"ת ושער הת"ת יסוד והוא הנק' מוסף שבת כי שבת ת"ת ומוסף יסוד דגוף וברית חשבין חד בשבת שהיסוד למעל' מנצח והוד ואז הוא שער אל הת"ת וא"ת נצח והוד למה אינם דנים אפשר מפני שהם היו במוסר דכתיב ויסרו אותו ביד נביא וחוזה כדפי' ואין ראוי שיהיו עתה בדין אלא בעדות והתרא':

אע"ג דכלא ידעין דינא. שהפגם בכל הספירות וכלם מהופכות אל הדין אפילו היסוד אינו בדינם אלא פתח כניסה אל הזקנים כדפי' מפני הקורבה כ"ש אב ואם עצמם שהם קרובים יותר: