אור החמה על ספר הזהר ג:שעו

בקשתא היסוד. והחיצים סוד הטיפין דנפקין מיניה למלכות והעסק בו גדול בתיקונים בחרבא סוד הוי"ה י' רישא דחרבא ו' גופא דחרבא ה"ה תרין פיפיות דילה. בתיקו ברומחא סוד רמ"ח ו' והיינו סוד הת"ת עם רמ"ח מ"ע.

כאבנין דקרטא. סוד הזרקא הוא (קמא) [בכ"י קירטא] סגולתא אבנין דילה והעסק בה גדול בתיקונים ועל זה אמר ר' אלעזר אשתדלו בהו וכו' מאי תנופה אי בגין דאניף אין מלת תנופה מורה זה מפני כי עיקר תנופה היה להרים אותה למעלה וממלת תנופה לא נפקא לן מידי ומפני כי מלת תנופה אינו מורה לא להשפיל ולא להרים וז"ש מאי איכפת לן וכו' כי מלת תנופה אינו מוכיח לזה דבר (ואמר) [בכ"י ולומר] דאי הכי נמי שלא הי' צריך אלא סתם להניף אינו אלא ודאי אצטריך לעילא וענין זה אינו מוכרח ממלת תנופה אלא ממלת תרומה שהיא לשון הגבהה וז"ש והיינו תרומה ואע"ג שמלת תרומה דרשינן תרי ממאה ולא שייך מלת תרומה אלא בדבר המורם תרי ממאה עכ"ז היה לו לומר תרומה ע"ד השאלה להראות על הגבהה ולא תנופה שאינו מורה דבר:

ארמותא דהכי מתרגמינן. אם כן מלת תנופה ראוי שיורה ארמותא. דהיינו תנ"ו פ"ה כדמסיק. קדמאה לשאר נהמא דעלמא הכוונה כי ה' מיני דגן הם רומזים במדרגות המ' והבחי' הראשונה שבכלן היא הנרמזת בשיעורא וכדמסיק כי שיעורא לשון שיעור והכוונה הבחינה הנגבלת בשיעור וידיעה כשיעורא משא"כ בשאר בחינותיה שהם נעלמות:

ברתא דמתחטא. היינו בחי' עליונה שבמלכות כי ה' מיני דגן הם סוד ד' רגלי מרכבתא והחמישית היא נקודה אמצעית כזה # ואותה הבחי' האמצעית היא סוד ברתא דמלכא שאין אחיזה והשגה לקליפו' בה. והוא בחי' י' שבה והיא נקראת ברתא דמלכא בת מלך שהיא החכמה כללא דעשרים ותרין הכי סליק חט"ה בחשבון ונודע שבחינה האמצעית היא הכוללת האותיות שהם בה מהת"ת ולדרכא קשתא . עם היות שפי' לעיל דרך אחר לפי הנראה מסוגיא דשמעתין שמיני הקושיות והתירוצים היו מכנים בשם גירא רומחא חרבא מגינא.

בשבטין לא הוו אתיין אילין וכו'. להתיך לשונו אי אפשר מפני שחסר בו אמנם עיקר כוונתו כי הן אמת אותיות חט (ויורו) [בכ"י יורו] ודאי חט וחיצון בלי ספק אמנם השבטים מפני (שהרחם) [בכ"י טהרתם] לא היו בהם אותיות אלו אמנם המלכות לא יורה על היות בה קליפות ח"ו כי חטה ברתא דמלכא כדפי'. (ומן) [בכ"י ואין] החיצונים דבקים בה אמנם להורות שהם נכנעים תחתיה באו שם משא"כ בשבטים שאם יבואו אותיות אלו בהם לא יורה על כפיית הקליפות כי אין דבר זה מסור לבני אדם אמנם אמנם במלכות יורה ממש על ביטול הקליפות וכפייתם והיינו דקאמר נצח סטרא דטוב וכו' והנה אדם הראשון הפך קערה על פיה והגביר הקליפות עליה ונהפך סוד החטה כי בחטה מורה היותם הקליפות נכנעות תחת הקדושה והוא הגביר הקליפה. והנה יצדק אומרנו פרי שאכל אדה"ר חטה היה בפאה א' ולא יצדק בפאה אחרת כי מצד היות אמת שהגביר הקליפה בהיות' משותפת בבת מלך יצדק מלת חטה שבה אותיות חט המורות על הקליפה ובבחי' כי אותיות חטה יורו על הכנעת הקליפה לא יצדק שאם אמת שאכל חטה דהיינו שהגביר הקדושה על הקליפה זה תיקון ולא קלקול לכך חברייא קדמאי פרישו מלה דא כלומר סוד העון ושרו לה מרחוק דרך רמז חטה סתם ולא היה כוונתם ממש על סוד החטה דהיינו הדגן דלאו הכי כי אדרבא הדגן היא הפך חטא אדם הראשון והאחרונים היו טועים וחשבו ממש היוה החטא שלו בחטה ממש ולקחו הדבר כפשוטו וז"ש אתו בתראי ואמרו חטה ממש. וזה אינו כדפי' לכך הוצרך ישעיה לפרש הדבר על תכונתו. ואמר וממחתה ונמצא עתה כשהיא חטה באות ת' שהיא לשון הכנעה זה חטא אדם הראשון שאדרבה הגביר החיצון והכניע הקדושה ולכן אמר מחתה שהיא הקליפה לא תקרב אליך. אמנם חטה בט' יש בו שני דברים המורים הפך מחתה הא' שבא אות ט' דגושה בלי הרחבה בינה ובין הה"א כדי שלא יורה על החטא שאם היה הרחבה בינה ובין הה"א היה מורה חטאה וזה הפך חטה עוד שנית חילוף ת' של מחתה לט' ושנים אלו יורו על הנדרש וז"ש ועל דא נק' וכו' וחילופה בין ט' לת' וכו':