אור החמה על ספר הזהר ג:שסז

עובדא דקשוט לגבייהו. כלומר כולם שקר וממש' (תחתונים) [בכ"י תעתועים] אמנם צריך שיעשה מעשה הראוי לאותו הכישוף מעשה אמיתי שלם שלא יחסיר או יעדיף על צורך מעשה ההגון לפעולה הנרצה אליו. מ"ט חד וכו' כלומר בלי ספק שאלו הנביאים שהכניסו עצמם בהורדת האש אין ספק שהיו יודעים פעולות בכישוף וכיוצא (שאל"כ לא שוטים) [בכ"י שאל"כ שוטים] היו שהיו מכניסים עצמם לדעת שהאבן והעץ יענום אלא שהי' להם ידיעה בכישוף וכוחות הטומא' להוריד אש ולזה קראו בשם הבעל פעולות והשבעות ידועות אם כן מ"ט נתבלבל עניינם שלא פעלו רצונם ותירץ שעם היות שדברים אחרים רבים היו פועלים בכוחות הטומאות עתה לאו רשו לההוא בעל בהאי להוריד אש מן השמים ומה גם עתה שהיה דרך נסיון. אנשי לון קב"ה. שכחו דרך השבעתם. עובדא כדקא יאות. כדמפרש בפ' במדבר שנקיות הגוף ועטיפת ציצית והנחת תפילין כסדרם ועניינם הוא דבר נוגע אל ענין התפל':

ולסדרא מילין כדקא יאות הוא סוד הקרבנות וזמירות ותפלה מעומד ותפל' מיושב כדמפרש התם ובכמ' דוכתי. לאמשכא מילין עילאין. שפע עליון ואפשר דקב"ה היינו בינ' מילין ע"י ת"ת ומלכות כדמפרש בכמ' דוכתי שבתפל' מיושב מושכים השכינ' ובתפל' מעומד מושכים הת"ת. אי הכי שאין הכל תלוי אלא כסדר עתה שאנו מסדרים עפ"י אנשי כנסת הגדול'. מאי חושבנא. מאי חשיבותם. דידעי עיקרא שיודעים ע"ד הסוד עיקר טעמו של דבר ומכוונים בו.

בתר כתפוי דקב"ה כענין וראית את אחורי שהיא המלכות ומשיכו דבתר כתפוי ירצ' לא עצם שפע המלכות אלא משיכו בעלמא שאינו עיקר אלא משיכו דבר מה. ואמר בתר כתפוי ולא אמר מבתר קב"ה כי אינם עולים אלא בסוד האחורים ולא בשלש ראשונות אלא מחסד ולמטה דהיינו ב' כתפים חסד וגבור' והטעם כי אלו עושים סדר העולם. עולם כמנהגו נוהג גם הקב"ה אינו נותן להם אלא כפי מנהג השגחת העולם שהוא מחסד ולמטה וגם משיכו דבתר כתפוי דהיינו בסוד (הנהגת) [בכ"י הנהגת העולם] ע"י השר מטטרו"ן כדדרשינן בזוהר פ' נח בפסוק שער החצר הפנימי,

דלא טס באוירא. כלומר אינו אוחז בסוד אויר דהיינו אור י' שהוא שלש ראשונות כדפי' בתיקונים ועם כל זה אין ראוי להבהיל אותו כי שגיחו איקרי. כלומר סוף סוף הוא השגחתו ית' משא"כ היודעים אלא מפקי ברכאן מאתר דמחשב' הרי שהם עולים עד ג' ראשונות כי מחשבה חכמ' אתר דמחשב' דבקות החכמ' בכתר ונפקי בכל גזעין ושרשים שהם לו' קצוות בחכמ' ובבינה באורח מישור מחכמ' לבינ' ומשרשים הנעלמי' שם לגזעין שבבינה עד שימצא שיתברכו העילאין הספי' ותתאין העולמות למט' מאצילות מה שאין כן אלו שאינם יודעים שאין העולמות מתברכים על ידם כל שכן הספירות מפני שאינם מושכים אלא ממה שנמסר ביד השר הנז' כדפי' ולא מוסיפין בו כלל.

ושמא קדישא עילא'. הוא שם בן ד' פנימיות לספירות קריב לגבייהו שוכן שכינתו עמהם. זמין לקבלייהו מתאוה לתפלתם. בשעתא דקראן ליה. לצורכם הוא זמין לו ונותן תאותם ושאלתם. בשעתא דאינון בעאקו. הוא לגבייהו להצילם אף אם הם לא יתפללו מפני שאינם עתות [בכ"י הפנאי] או שנגזרה גזרה ואין תפילה מועילה. ואפלטהו. היינו אומרו בשעתא דאינון בעאקו וכו', יקראני ואענהו. היינו אומרו בשעתא דקראן ליה וכו' אורך ימים אשביעהו ואראהו. היינו אוקיר לון וכו' השתא ברחמי וכו' כלומר פעמים ברחמים פעמים בדין הכל לפי הצורך ולפי זכות התחתונים. רחמי אשכח אתר. כלומר יש בה בחי' ראויה לקבל מצד הימין והימין מוצא בה אותה בחי' מתייחסת לשרות בה ולהשפיע בה כראוי. ואותם הפנים הוא מגלה כנגד הימין וכן יש בה בחי' הדין ואותם הפני' הוא מבינ' לקבל מן השמאלי וע"ד כנסת ישראל לא תימא וכו' כלומר אם היתה השכינה בה בחי' א' ובאותה הבחינה שהיא (מקבלת) [בכ"י מקבלת הדין היא מקבלת] הרחמים ובאותם המלאכים שהיא פועלת דין למטה היא פועלת רחמים כיון שמדתה (כן) [בכ"י דין] גבורה תתאה דאתי מגבור' עלא' היה ראוי שירא לביתה משלג דהיינו מהרחמים מפני שמתבטלת כחה וכח מלאכים שהם כלם מצד הדין אמנם לא תירא לביתה משלג מפני כי כל ביתה לבוש שנים בין בחי' הדין בין בחי' הרחמים אין זו (מבטלת) [בכ"י מבטלת זו] ואפשר אל הדין (היותה) [בכ"י היות] בה עם הרחמים מפני שיש לה בחי' לכל וכן המלאכים יש בה בחינ' לדין בחינ' לרחמים וז"ש לא שריא האי אלא בהאי שתיהם יחד חסד עם גבורה וגבורה עם חסד ואין א' דוחה חבירו מפני שיש בה בחינה לשתיהם והיינו אומרו לבוש שנים. מבחוץ ומבפנים חוור כענין החסד שהיא מתלבשת בגבור' כענין שעתה אם מקבלת דין יש בה בחינ' בלבוש ואם רחמים יש בה בחינה פנימה:

בגין דאינון אות ממש אינו מלשון אליו אלא מלשון אות ומלת אות יש וא"ו בין (ו') [בכ"י א'] לת' אבל לשון אליו אין וא"ו בין (ת') [בכ"י וא"ו] לאלף. דבעא לפרשא ההוא אות. ואע"ג דמבעיא לן במסכת מציעא פרק אלו מציאות אי סמנין דאורייתא או דרבנן היינו בסימנין שאינן מובהקין אבל מובהקים ודאי שהם מדאורייתא כדפי' רש"י ז"ל בפ' שנים אוחזין בסופו גבי נקב יש בצד אות פלוני. יליד בית דא עוג משמע דעוג דוקא ולא קשה דאתי האי כהאי דאמר עוג זה אליעזר ואמרי בפסוק וירק את חניכיו וכו' שמנה עשר ושלש מאות כמנין אליעזר:

אנא אקדימנא. שנימול קודם יצחק.

ודא שארי לקבלי'. זה שם מגמת פניו להתעורר [בכ"י להתגורר] עם ישראל:

ימינא בעיא להאי. לעקור זה אין מי יעמוד נגדו אלא החסד כיון שמצד החסד בא לו הזכות.

ימינא דילי מית. הוא אהרן איש החסד.

ימינא דסיהרא. של יהושע שהוא פני לבנה. אפילו לימינא לא אצטריך לא צריך לומר שאין לחוש לזכותו שמא הימין לא יוכל ח"ו לזכותו כדס"ד מעיקרא. אלא ודאי יוכל הימין ואפילו הימין לא אצטריך כדמסיק.

שמאלא דידך. לפי מה שפי' לעיל ששמאל משרע"ה נחשון בן עמינדב נמצא (שהי' ליפול) [בכ"י שהי' ראוי ליפול] בידו. אמנם (ר"ל פירושו) [בכ"י רז"ל פירשו] שנפל ביד משרע"ה ממש דכ"ש דגופא יכיל לקבליה דקריב לימיניה יתיר ולא רצה משה להכניסו בזה לנחשון.

אתחזי לאתעקרא. מאליו אפילו אם יעורר [בכ"י יתגורר] עם אחר כמותו כ"ש שמאלא דידך שיש זכות שוקל ומכריע וממהר מפלתו:

ובעא לשיצאה. כדפי' בההוא אבנא שרצה לזרוק על ישראל. לא גזר קיימי ואף אם ימול הגוי אם לא יתגייר אין לו זכות מילה:

הדרן עלך פרשת חוקת.

קעט ע"ב הרח"ו זלה"ה מפ' חוקת ר' יוסי פתח וכו'. התחיל לספר בשבחי התירה משום מה שעתיד לדרוש על וזאת התורה כי הכוונה חבור תורה שבכתב ושבע"פ ולאשתדלא בהכי, זה תכלית הכל. ואומר קדישין וכו' כנגד ג' פירושי התורה ממעלה למטה א' דרך הנסתר ע"ד הסוד ועליו אמר קדישין אינון ומדברם למעל' בקדושה עילאה והיינו הנחמדים מזהב שהוא ראש לכל הז' מתכות. והוא סוד הבינה ששם סתרי תורה. ושם נסתר ונעלם הת"ת הנק' תורה והיינו ומפז רב. ופי' רב נ"ל מעולה פי' הם נחמדים ומעולים יותר מהפז המעולה. וכנגד עיקרי התורה כמו הדינים והמצות אמר עילאין אינון ואינם כמו דיני אימות העולם שהם תתאין ונימוסין מסודרים מחכמיהם עפ"י השכל אלא הם דיני התורה עילאין מוסיפין קדושה בנפש וכנגד האודות שאינם גופי תורה אמר מתוקין אינון ומושכין את הלב כתרגומו של משיכו נגידו והיינו ומתוקים מדבש וכו':

מאן דאשתדל באורייתא וכו'. עתה ביאר פסוק וזאת התור'. והוא כי הכוונ' היא חבור התורה שבכתב ושבע"פ. והם כוללים כל אותם הג' דרכים הנז' ואמר כי בהיות כל אלו בחבור אחד. אז הרי הוא נחשב עליו כאלו אותו היום קבל התורה מסיני כיום אשר שם אותו משה לפני בני ישראל. וז"א וזאת וגומר כלומר כאשר הם בחיבור אחד הנק' וזאת התור' כדמסיק אז ודאי הוא עוסק באותה התור' אשר שם משה וגומר כמו שאז משה קבל התור' בכל דקדוקיה ופירושי' כן האיש הזה לומדה עתה ולזה נחשב עליו כמקבל' היום בהר סיני ולזה אמר מאן דאשתדל באוריי' להורות כי כוונתו להשתדל ולעשות השתדלות גדול לחבר הת"ת שבכתב עם המלכות שבע"פ דהיינו סוד תורה לשמה כנז' בפ' תולדות דף קמ"ב ע"א וכדי לבאר פ' וזאת התורה הביא פ' וזאת חקת וכו': מה בין האי להאי. שכאן נא' וזאת וכאן נאמר זאת וכאן נאמר חקת וכאן נאמר התורה. ותירץ כי ענין אומר וזאת התור' הענין לאחזא' כלא ביחודא' חד ת"ת ומלכות. וזהו וזאת התורה וחזר ושאל אמאי תוספות ו' ירצ' אחר שאמרתי כי וזאת היא מלכות והתורה הוא. הת"ת והיא לאכללא כ"י בהקב"ה א"כ למה אמר תו' וא"ו בלא תו' וא"ו אתכללא וכו' ותי' דהוא כללא יותר נאות ויותר מורה יחוד כאשר נרמזים במלה א' יותר מב' מלות ובג"כ וזאת התורה ודאי כלומר כאשר הם וזאת כנז' אז הם תור' ודאי כנז' פ' ויקרא דף ד' ע"ב כי תור היא תורה שבע"פ ותור' עיקר בת"ת והמלכות בכללו ביחוד עמו אמנם כשהמלכות הנק' תורה שבע"פ היא בלחודא' שנק' זאת אז אינה נק' תורה אלא חקת התורה סוד הדין הקש' כי אז אין בה רחמים אמנם היא חלק שהיה כלול בתור' ת"ת שהיא המזגת דין ורחמים ולתיקון זה הוא להביא הפרה האדומ' שהיא סוד מלכות הנק' תורה והיא אדומה מכח הדין והיו שורפין אותה להוציא ממנה כל הדינים הקשים הנאחזים בה והנשאר מן השרפה היו משימים אותה במים כי הוא היה הקדושה שהית' מעורבת עם הדינים הקשים והקליפות ולזה הית' חוזרת אל הרחמים והיו נותנים אותה אל מי החסד למתק' ואז הית' נטהרת ומטהרת בסוד טהרת הכהן ודי למבין וביאר ע"ד זה פסוק זאת אשר ללויים כי זאת היא מלכות מדת הלויים שהם סוד דין הגבור' ולזה לא אמר וזאת כי ו' סוד הרחמים אך הלוי הוא גבורה דין קשה והקשה לו מפסוק וזאת עשו להם שנאמר בו' וקאי [על] הלויים וביאר כי משם ראיה כי הלויים להיותם מן השמאל (מעומדים) [מעותדים] אל המיתה ולכך צריך שיאחזו ברחמים וימתיקו הגבורה ויחברו הת"ת עץ החיים במ' אשר המות ברגליה והיינו וזאת וכו' ובזה יחיו.

ר"ש וכו' דאוקמי עלך וכו' ר"ל מקויימין דבריו למעלה להיותם נכונים ואמתיים ואפשר כי הוא מוטעה וצ"ל דאוקמי מלך וכן מצינו בשיר השירים וא"ל ר"ש כי יתחילו החברים ואח"כ יאמר הוא. מהרח"ו זלה"ה:

קפ ע"א וזאת לפנים בישראל וגומר הקשה אם היה זה מנהג מזמן קדמון בהסכמת חכמי הדור איך בטל' שאין ב"ד אחר יכול לבטלו אלא א"כ היה גדול ממנו בחכמ' ובמנין וגם כן אם יש איזו טענ' חזקה לשיבטלנ' ואם היה מדין התורה תגדל הקושיא וביאר כי מדין תורה הית' ובסוד גדול כדמסיק אמנם לפי שבאותו הדור היו אנשים חסידים גמורים היה ראוי אל הדין ההוא אמנם עתה בטלו הדין ההוא לא ח"ו לבטל הדין מצד עצמו רק כי אין העולם כדאי להתנהג בו דוגמת האור הגנוז. ואמר הא אוקמוה ואמר אל תקרב הלום וכבר פירשו בו רז"ל והקשו בו כי מה ענין הנעל הזה ופי' בו ענין א' אשר עמו יתבאר פסוק וזאת לפנים בישראל וכו' והנה אעיר אזנך בסוד נפלא וממנו תבין כל האמור כאן והוא מה שפירשו רז"ל פ' וירא דף קי"ג ריש ע"ב על פסוק רגלי חסידיו ישמור כי האשה נק' רגל האיש והענין הוא כי המלכות הוא האחרונ' שבנאצלים נמצא היות רגלי הזכר נוגעים אל המלכות ואע"ג שהוא בגלות למטה רגליו הם מגיעות עדיה והיא מלבוש אל רגליו לבד לא לכל הגוף כאשר בעת הייחוד וזהו סוד והארץ הדום רגלי ובזה היא מתקשרת עמו ואין ביניהם פירוד כלל נמצא כי השכינה היא נעל הת"ת וגם השכינה יש לה נעלים והם סוד הקליפות בסוד רגליה יורדות מות כי שם נכנסים רגלי השכינ' וזהו סוד רחצתי את רגלי מטנוף ע"ז והקליפות שהם בימי הגלות להתייחד אליך איככה אטנפם אחרי הייחוד הזה. ואחזור להיות רגלי יורדות מות. ואעפ"י כי יש לה נעלים אחרים והם סוד מטטרו"ן וסנדלפו"ן אמנם הם נעלי השבת וי"ט. ונחזור לענין כי האשה נק' נעל לבעלה ופי' נעל לשון נעילה כי היא הפתח כנודע מפתחו לי שערי צדק והוא נועל דלת בפני כולם ולכך נק' נעל והנה רמז לו השי"ת איסור תשמיש עם אשתו אמנם ידבק עם השכינה ויעשיה לו נעל כי הוא נק' איש האלהים והיא נק' נעלו:

וההוא נעל אוקי ליה באתר אחרא. פי' כי הנעל הצריך למשה נתנו לו במקום אחר והוא סוד המלכות וזהו אעביר ליה מהאי עלמא וכו' וע"ד כל מאי דיהיב מיתא וכו' הענין כי כשהמת נועל ממנו הנעל בחלום מורה מיתה כי הוא מורה שינטל ממנו הנעל שהיא אשתו ונותן לו נעל אחר והם סוד הקליפות הנק' מותא כי הם נק' נעלים כנז' ומה שהורה על הנעל הזה ולא על נעל השכינה הוא כי להיות כי המת הוא שנטל המנעל זה מורה כי כוונתו לתת לו מעלמא דמותא כי לולא כן לא ניטל ממנו המנעל ע"י המת אמנם אין הכוונ' כי הוא [אצ"ל ימות] ושרוי בעלמא דמותא רק הכוונה כי ילך אל העולם אשר הוא אחיד במותא והוא סוד רגליה יורדות מות כנז' וז"א דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים וכו' וזהו סוד ומלכותו בכל משלה כי מתלבשת בקליפות לשלטא' בו לכלותם ולכלות האומות הנאחזים בהם והענין בהיותה קרוי בת נדיב בתו של אברהם מצד החסד המוותר אז יפו פעמי' בנעלים ההם כי אין פחד מן הקליפות מש"כ בהיותה כח הגבור' כי אז אם ח"ו תנעול פעמי' בנעלים תחריב העולם והקשה דאם כן האיך היו נוהגים בישראל לפנים לתת הנעל אל חבירו זה הוי סימנא בישא. לז"א כי אינו סימנא בישא רק כד מיתא נטיל ליה כי להיות המת שליח לענין זה יורה על המית' וכאשר ביארנו אמנם כאן אין חשש ובפרט כי הוא דין תור' וגזרת האל יתברך וז"א בגין לקיימא קיים קעביד בגזר' דלעילא ר"ל נשבע שבועה בגזרת האל שצוה לעשות כן כי פי' קיים שבוע' כמו שנבאר סוד הקנין שהוא שבוע' ממש ואמר כי גם נעל החליצה הוי כגוונא דא. ולכך אין חשש בו אם תקח האש' את מנעלו כיון שהיא חיה בחיים וצריך להגיה נעל דחליצה כגוונא דא ת"ח ההוא מיתא וכו'. עתה רצה לבאר סוד החליצה ואפשר גם כן עם זה לפרש הנז"ל דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים וכו' כי הכוונה כי כאשר האיש הזה הולך מהעוה"ז וניטלת מנעלו ממנו פי' כי הוא נטל מגופו שהגוף דמות נעל כנז' לקמן דבטשי מנעלא בארעא לאחזא' וכו' וכן פי' בתיקונים פי' של נעלך על החומר ואמר כי השכינ' כשהאיש הזה הולך מהעולם הזה הנה הוא נעשה נעל לה כי נעשית אשתו אמו כי חזר מעלמא דנוקבא ולא כל אדם זוכה לזה רק בעת שהוא רוצה לרחם עליו לתקנו על ידי גלגולו ואז נתקן ונעש' נעל לשכינ' וז"א מה יפו פעמיך בנעלים שהם אותם הנשמות שלא זכו לבנים ועשית עמהם נדיבות לתקנם בעפר אחר חדש כדי שלא יאבדו מן העולם וישארו נעלים ברגליך וזה בעת שאת' קרויה בת נדיב שאתה עושה נדיבות שאם לא כן הם נאבדים מן העולם ואינם זוכים להיות מנעלים ברגליך וז"א ת"ח ההוא מיתא וכו' וצריך להגיה ההוא בת נדיב לא כנישי או ההוא דאיקרי בת נדיב וכו והענין כי האשה של המת נק' נעל אצלו ועתה היא נעל אחיו וע"י אותו הנעל שלו אשר נותן אל אחיו חוזר אחיו להביאו אל העוה"ז בעפר אחר ונעשה בנו כנז' בפ' משפטים בסוד יהודה אתה ולכן בעת החליצה נוטלת האש' [הנעל] מעל רגליו כי הוא לא חפץ בנעל ההוא ולא רצה לייבם ואז יקשור חד נעל ברגליו לרמוז כי כפי הדין זכתה לו תורה אותו הנעל של אחיו שהוא אשתו כדי לזכות את אחיו ועתה שאינו רוצה בו לכן באה האשה וחולצת הנעל מרגלו להורות כי לא חפץ הוא לקחת הנעל ההוא ולכן חולצתו מעל רגליו והיה הדבר ע"י אשתו ולא ע"י עצמו הכוונה כי הך אתתא דמיתא נוטלתו לגבה להורות כי כמו שהיא בעוה"ז נוטלת את המנעל ההיא כך אשת חיל העליונה השכינה עטרת בעלה תטול את האיש ההוא ומקבלת אותו אצלה ונעשה נעל לרגליה בעלמא דנוקבא והיא עטרת:

דהא ההוא מיתא בין חייא אהדר פי' כי לעיל אמר כי כשהמת נוטל מנעלו מורה שנוטל רגלו מן העוה"ז ומוליכו עמו לעלמא דמותא בין המתים. ועתה הוא להפך כי בהאי עובדא אהדר בין חייא כי כשהיא חיה ונוטלת נעל המת מורה שנוטלת רגלו מן העולם שלו שהיא בין המתים ומביאו אצלה בין החיים וז"א והיא בהפוכא מההוא נעל וכו' אבל השתא האי נעל נטל חייא ממיתא להורות שמביאו לחיות בעוה"ז עמה:

ובעי נעל דההוא מיתא ולא אזיל ביה לחייא. לשון זה צ"ע ואפשר שצ"ל ובההוא נעל ההוא מיתא לא אזיל לחייא פי' כי היבום הוא לחזור להביא המת בחיים אמנם בחליצה הוא אדרבה שיתעכב שם בג"ע ולא יצטרך לבוא עוד לחיות פעם אחרת וז"א ובההוא נעל ר"ל בחליצה הנעשית עם אותו נעל ע"י אותו נעל אינו חוזר ההוא מיתא למיזל עוד לחיות פעם אחרת אמנם נשאר למעלה ואין צורך להתגלגל עוד פעם אחרת ואפשר עוד שצ"ל כך ובעי נעל דההוא מיתא לא אזיל ביה בחיו ור"ל וצריך שיהיה אותו הנעל מתנאי א' והוא שהמת ההוא לא הלך עם אותו הנעל ברגליו כשהיה חי כי אם הלך בו הוא פסול אמנם אם אחרים הלכו בו כשר.

ואתתא נטלה ליה לגבה וכו' נתבאר לעיל. ובעי לבטשא וכו' להורות כי גם השכינה עוש' כן בסוד הגוף שלו הנק' נעל אצל נשמתו הוא בטש (יחיה) [אולי יתיה] בארעא בקברו ונשתכך גופו בעפרו ואין לו צורך עוד למין עפר חדש כמו שגם נשמתו נשתככ' והשי"ת מבקש לו מנוח, האי בטשותא דההוא נעל וכו' ביאר גם כן ענין בטישת הנעל באופן נחמד והוא כי האיש הזה מן העפר והוא סוד השכינ' הנק' יסוד העפר והנה זה שנברא למטה מהעפר דהאי עלמא ולא זכה ליבנות בעפרא בקברא ונשמתו הולכת לאתכללא בנעל אחר שהוא עפר העליון דהוה מתמן בקדמיתא וצ"ל וכדין יתיב לעפריה:

ת"ח ע"ד מאן דבעי לקיימא קיים נטיל נעליה וכו' פה רמז מה שאמר לעיל כי כוונת נעל השכינה הוא זו ממש נעל הקנין והוא כי כבר נתבאר סוד הנעל שהוא בסוד מה יפו פעמיך וכו' ולכך היו נוהגים לפנים בישראל לקנות ע"י נעל א' והוא בסוד אנקוטי חפצא בידייהו דוגמת שים נא ידך תחת ירכי ואז היו מקבלים עליהם ענין קנין בת נדיב הנק' נעל והיו מקיימים בה ונשבעים בה ולא ישנו דבורם ולכך היו נוטלים קנין בנעל וז"א וזאת לפנים כלומר כי זאת שהיא השכינ' היתה לפנים ביש' מקויימת ביניהם בכל עסקם בקנין גמור על הגאול' ועל התמור' וכו' ואפשר לומר כי היו מקשרים זאת עם הוא"ו כנ"ל והם ת"ת ומלכות וזה בסוד ושלף איש נעלו דא שכינתא לרעהו דא מטטרו"ן וכו' וז"א מאי וזאת קיומא שלים בכלא וז"א לקיים כל דבר כל יסוד דבר מ' וכדין וזאת התעודה בישראל פי' תעודה מן התורה היתה זאת בישראל ולא הסכמ' ומנהג והטעם להיות קיומא עילא' ת"ת ומ' ולכן לא נהגו כן אלא בזמנא דהוו צנועין וחסידי' הראויים לזה אך עתה כסיאו מלה וכו' והענין כשהיו הראשונים צדיקים אז השכינ' במקומה והיתה נרמזת בנעל הוא מטטרו"ן אמנם כיון דאסגיאו חייבין בעלמא כסיאו מלה בכנפא דמלבושא והוא היות השכינ' מלובשת בחוץ כי בפנים אין אנו יכולים להשיג'. ואם אותו האיש עובר על הקנין ההוא הוא כמגלה כנף אביו הנרמזת באותו כנף שנטל בו הקנין ומור' ח"ו שיש בו ג"כ שינוי רשות וגילוי ערוה לחצונים:

קפ ע"ב זאת חקת התורה וגומר. הנה כל הנז"ל אצל הפסוק וזאת לפנים בישראל הובא פה מפני מה שביאר על ענין וזאת התורה וזאת לפנים וזאת חקת התור' וכו' והנה אמר כי המ' נק' זאת והיסוד נק' זה ואמנם אומר זאת דא את קיימא וכו' הוא הפך המוסכם בכל הזוהר כי זאת היא מלכות ואת קיימא הוא יסוד והיכי קאמר כי האי את קיימא עד לא אתפרע זאת וכד אתפרע איקרי זה. אמנם פקח עיני שכלך דע כי סוד האותיות הוא סוד מציאות בנין זכר ונקבה באיבריהם ולפעמים תהיה הנקב' בסוד אות יו"ד כנז' בשיר השירים בסוד שחור' אני דא את י' דלית לה נהירו מלגאו וכולה שחורה וזה נק' כך בעת שמתפשטת בכל חייליה ונעשית נקודה זעירא כנודע וצריך שתדע כי לפעמים נק' אות ת' וזה בהיותה למטה אצל הקליפות והחיצונים ולכן אות ת' סיום כל האלפא ביתא כי כשהמלכות בסוף המדרגות וחיצונים דבוקים בה אז נק' אות תי"ו והענין כי אות תי"ו הוא צורת רי"ש ונו"ן. והריש רמז אל המלכות כי היא רשה ודלה ועניה: וענין היותה אות רי"ש הענין כי אין לה שפע אלא בעת זווגא עם הת"ת אות ו' אשר אז נעשית ה' אבל בחיסרון ו' הת"ת נק' רי"ש כי היא חסרה מן השפע וזה להיות הקליפ' נרמזת באות נו"ן הנדבקת ונאחזת באות תי"ו והוא כמין רגל עקום והיא נחש עקימא דכריך על עקביה ונק' נו"ן לפי שהנחש הזה הוא ערום והוא מאנ' ומטע' את העולם ותחלה נהיר אנפין כנז' פ' ויצא דף קמ"ח ע"א בס"ת ופ' פקודי ואח"כ ממיתו כנודע ולכן נק' נו"ן דעביד אונא' והוא כצורת רגל עקום שהוא סוד חויא עקימא וזה הסוד נתבאר בשיר השירים בסוד השיתין ע"ש כי מלת שי"ת בהסיר רגל עקום אות נ' מינ' נשאר שיר וע"ש היטב: עוד צריך לדעת סוד גדול והוא כי צורת הד' וצורת הרי"ש הכל ענין עניות וחסרון אמנם יש מעט יתרון בהיות' בצורת דלת כי יש בה אותו קוץ שמאחורי הדל"ת שהוא סוד חד נקודה דיסוד הנק' אחד דנטיר לה בין הקליפות כנודע בסוד קוץ ד' דאחד אמנם בהיות' לגמרי בקליפות נק' רי"ש אמנם בעת הסתלק' מן הקליפות אז תחזור אותה הנקודה בצדה לנטרא ליה ואח"כ יחזור הת"ת שהוא סוד אות ו' כנז' להתייחד בה והנה עתה נבא אל הביאור כבר ביארנו כי אות ת' רומזת אל המלכות אשר החיצונים נאחזים בה ולכן אז במקום ו' של ת"ת שהיתה בתוכ' והיתה אז בצורת ה' עמה נכנסה נ' שהיא הקליפ' ונתרחק הת"ת שהוא אות א' א ו' עם ב' הזרועות והיינו סוד א"ת שבמלת זא"ת וזהו בעת דלא אתפרע האי את קיימא סוד משך הוא"ו לאזדווגא בהדה אך כד אתפרע לאזדווגא עמה אז בורחים הקליפות בסוד א"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ כנז' בשיר השירים כי אז נעשית ה' וסוד הת"ת שהיה כצורת אות א בעת היותו בלתי ייחוד כנז' נעש' בעת הייחוד בצורת ו' ויכנס במקום הו' שבריש ונעשית ה' הרי גילוי אות ו' במלכות ונפשט ונשלל מן אותם הזרועות שהם ב' יודי"ן שבאל"ף ונתפשט ונעשה אות ו' בלחודא'. וכן תמצא בריש פ' תצוה וזה נכון ואמנם טעם אות ז' שבמלת זא"ת וז"ה היא סוד בחינת המלכות בסוד הבינ' שבה הנק' עלמא דאתי דתמן צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם וכן הוא במלת זאת כנז' כי מה שהיה אל"ף ת"ת נעשה עתה להיות אות ה' וזה בהסיר אות הנו"ן רגל עקום מן אות תי"ו שהיא המלכות ואחר שהוסר' הערלה אז אתפרע אות י' דיסוד ומתחבר עם המלכות ונעש' אות ה' המורה על הזווג והחבור כנודע ורמז לזה מפ' לך לך צ"ו ע"א כי אות ה' המור' על פריה ורבי' והריון הבנים ולכן נתנ' לאברהם וז"ש ואת דא את קיימא וכו' ומנקבה עייל לדכר ואמר עוד שמור וזכור וכו' כאן חסר הסיום ואפשר שיאמר וע"ד זכור ושמור כד אתחברן איקרון זה והוא הנ"ל נמצא כפי' הנזכר כי מלת זאת היא בהיות' נאחזת בקליפות ולכן בענין האי פרה מאמר זאת כי היא בעת היותה בקליפות כנז' פ' פקודי רל"ז. ולכן צריך אל עשייתה אפר ולשרוף כל הטומאות הנאחזים בה ודי למבין. ומזה תבין כי המילה במ' הנק' זאת ופריע' ביסוד הנק' זה וז"א ומנקב' עייל לדכר כי תחלה מילה בנקבה ואח"כ נגלה אות יו"ד שהוא דכר והם זכור ושמור:

חקת התורה חק התורה מבעי ליה וכו' רצה לבאר עם הקודם תירוץ קושיא אחת כי הול"ל חק התור' כי כן נזכר תמיד חק ומשפט כי חק הוא המזון והשפע היורד מן השמים ת"ת תורה שבכתב והול"ל חק התור' ואמר כי בזה תירצו תירץ אחר דחד הות פי' כל החקים יצאו מן חדא והיא הנק' חקת פי' חקה ר"ל גזרת דינא וכל הדינים נק' חוקים על שמה אמנם ראש כל החוקים הוא חד גזרת דינא הנק' חוקת דוגמת אם הבנים שהיא נקבה גם כי הדין יקרא בשם נקבה ולכן נק' חוקת ואמר כאשר ביארנו לעיל וזהו פי' חקת עם ת' וכאשר נבאר בס"ד באומר ואתוון גליפן דר' אלעזר וכו' ואומר ונו"ן דא דאתמר וכו' צ"ל ונו"ן הא אתמר דנו"ן אמאי אקרי הכי וכו' והענין כי אחר אומר כי צורת אות ת' בהם ב' אותיות והם ד' ונו"ן ולכן ביאר עתה מהו רמז אותה הנו"ן שתחת הד' וז"א ונו"ן הא אתמר וכו' כלומר פי' כו ונת הנו"ן אשר תחת הדל"ת הא אתמר כלומר כבר פי' עניינ' דאות נו"ן אמאי אקרי הכי כלומר למה קראו לה זה השם נו"ן ולא שם אחר וביארו כי פי' נו"ן הוא מלשון אונא' והרמז אל הקליפ' הנק' מותא והיא נרמזת בנו"ן כפופ' כי הנקב' היא נכפפת לפני הזכר היא בישיבה והזכר בעמיד' הנז' בפ' תצוה והקליפ' הנקבה היא המפתה ולכן נק' נו"ן כי היא עבדת אונא' עם בני נשא כנז' בפ' ויצא ולכן נק' המלכות נ' כי היא בישיבה כנז' גם כי רגליה יורדות מות וכל הנפילות הם בסוד אות נו"ן והיא אשר הפילה את ישראל לארץ בעונותינו ודי למבין:

ועל הכי אקרי בדא נו"ן צריך להגיה ועל הכי איקרי בדל"ת נו"ן. ופי' כי לטענה זו אשר הקליפה נק' נו"ן לכן נק' אות ת' בצורת ד' נו"ן כנז' כי רומז אל נו"ן הקליפ' הנאחזת בהיות' נק' דלת ואפשר להגיה ועל הכי איקרי נו"ן והוא מבואר ואומר דאתמר מילייהו ת' כלא כחדא דל"ת נו"ן עם ההגהה הא' הנז' דהכי איקרי בד' נו"ן יאמר עתה כי הלא כיון שהנו"ן מורה על הקליפ' ולכן הם בחיבור א' כי אז אתמר מילייהו פי' נאמרו אותיותיו ת' כולא כחדא באות תי"ו כי בה כוללים יחד ב' אותיות ד' נו"ן ואומר דל"ת רי"ש ה"א ה"א פי' זהו ביאור למה שאמרנו כי בהסיר אות נו"ן מן הת' ישאר ד' לכן אמר כי בין הרי"ש ובין התי"ו הנה שניהם כאשר הוסר מהם סוד הקליפה אז מזדווגים עם אות הוא"ו ונעשים שניהם הא הא כנזכר לעיל ואומר רי"ש ודל"ת חד מלה. פי' כי הנה אמרנו כי כמו שאות הרי"ש בהתחברה עם הוא"ו נעשית ה"א כן אות דל"ת ג"כ נעשית ה"א והטעם הלא רי"ש ודל"ת תרוייהו הוו חד מלה והוא מה שביארנו כי הכל ענין אחד והיא המלכות רק כפי המציאות כך נקרא כנז"ל:

ובאתוון גליפן וכו' עד עתה ביאר סוד התי"ו של חוקת ועתה רצה לבאר כל מלת חוקת. נמצא חסר מהמעתיק. אשר לא עלה עליה עול לרמוז אליה כי מספר על ק' רזא דחלק מאה של האצילות שהוא דרגא בתרא' מכולהו כי הוא יותר דין מכולהו ושם הוא ענין הפרה אדומה לא בבחינותיה העליונות כי הוא יותר רחמים רק חלק מאה שבו כי הם עשר וכל א' כלולה מעשר הם ק' וזהו כוונת דוד שתקן ק' ברכאן שרצה להשלים חלק האחרון שבאצילות שכלם ישפיעו ברכאן לה. מ"ט משום דהיא דרגא דשלומי אמוני ישראל ר"ל שמשלמת מספר אמוני ישראל הם ק' מדרגות שבאצילות והוא בזמן שהת"ת אינו בייחוד עמה וז"א ועליה ולא עמה וצריך למחוק מלת אלא וכצ"ל ועליה לאו עמה כלומר אותו שעליה הוא ת"ת אינו עמה ביחוד ואפשר שאין צורך להגיה אלא. והכוונה הת"ת אינו עולה למעלה בדרך הייחוד אלא עמה כלומר ביחד כי אז נק' אחות וז"א ועליה לאו אלא עמה שאינה אז רק בתולת ישר' ואיש לא ידעה מהרח"ו זלה"ה:

גליון. הוקם על מ"ט וכו' פי' בגי' ע"ל ק'. והיא שלומי אמוני ישראל משלמת האמונה העליונה שהם עמה י' כלולות מעשר הם ק' וזהו לא עליה ע"ל אלא עמה שהוא משלמת הוקם ע"ל ק' ברכות שתקן משה על ענין עשיית העגל שהיו מתים ק' בכל יום, וזהו ויגף ה' את העם ע"ל העגל ונתבטל וחזרו ושכחום וחזר דוד והקימם וזהו הוקם ע"ל עכ"ל:

קפא ע"א צ"ל כמבועא דמקורא דמייא. והכוונה כי הוא ממשיל משל שדומה למבוע מקור המים הממלא קוזפא רבא ר"ל חפ רה גדולה ומתמן אתמשכן וכו' והוא משל נזכר בפ' בא אל פרעה בסופא. וענין אומר ומתמן אתמשכן וכן בנמשל בענין הספירות חזר לומר ומתמן ירמוז לאשר ידענו כי לפעמים אינו מועיל איזו ספיר' מן העשר רק למעבר לבד כי עובר בו השפע מן הראשונ' אל שתחתיה ולפעמים יתעכב השפע ההוא שם ואח"כ ירד אל שתחתיה ובזה תבין הרבה עניינים ובפרט ענין אומרם שלפעמים יונקת מלכות מן הבינה ולפעמים מת"ת ולפעמים מכתר והנהאיך נייחס קבלתה לשום א' מהמדרגות אחר שידענו היות כל מיני השפע באים מהכתר רק תבינהו כאשר כתבנו כי כאשר לא תועיל אותה הספירה רק למעבר יתכנה השפע אל הראשונ' וכאשר יתעכב שם בבינה או בת"ת וכיוצא יקרא על שם אותו המקום אשר נתעכב שם וזה דייק באומר ומתמן אתמשכן וכו' כלומר שאל נאמר אחרי שהכל בא מחכמה או מכתר א"כ איך נאמר שהז' נחלים נמשכין מהבינה לזה אמר אחר שנתערב הכל בבינה ונתערב ונעשה הכל חלק ממנה אח"כ נשפעים ממנה הז' נחלים וא"כ שפיר נוכל לומר דמתמן אתמשכן וזה תבין מן המשל כי אחרי אשר עבר שעה א' אשר נמשכו המים בחפירה אח"כ נמשכין ממנה הנחלים ושייך למימר דמתמן אתמשכן אמנם אם לא היה שם בית קבול בחפירה ההיא לקבל כל המים יחד מעורבין היינו אומרים כי הנחלים נמשכין מן המעיין אבל לפי שיתערבו יחד בחפירה ההוא ואח"כ יתפרדו הנחלים בין הנמשל בספירה והבן זה:

קפא ע"ב [אולי צ"ל גליון] גרסינן בקרן מערבית. ולא יתיר כלומר ולא מערבית דרומית עכ"ל:

קפב ע"א אילין אבהן דאינון רתיכא קדישא וכו' עניינו כי מלבד מה שיש בעצמים מציאת כל ספי' וספי' גם ניתוסף רוח קדישא מלעילא רזא דשם בן ד' ובדא הוו רתיכא קדישא לבינה ואלו הם ד' רוחי דאתחברן בהו או אפשר הכוונה כי השכינה אינה מתחברת עם ד' רוחות העליונים הם האבות והוא רוח הד' רק עד דרוכבת במרכבת ד' נשמות. ג' אבות ודוד. ואז גם היא הרומזת לדוד מתחברת עם ג' רוחי והם חסד גדולה ת"ת:

קפב ע"ב ושבח אני את המתים וכו' עיין פ' וישב קפ"ו ב' ומשם תבין פסוק. דעדן תתאה ולא יתיר וכו' ענין עדן עילאה ועדן תתאה וגן עילאה וגן תתאה נתבאר היטיב בפרשת ויקהל ר"י ע"ב:

קפג ע"ב ר' אבא אמר בכל אתר כתיב הוא וכו' עניינו כי הה"א במלכות והו' בת"ת והאלף בכתר. ולא אנחנו באלף כתיב וגומר ר"ל כי קרינן ולו בוא"ו אמנם עתה מפרש כי במה שכתב באלף הכוונה כי לאלף אנחנו ר"ל שיצאכו מסוד האלף הוא הכתר ואנחנו שלו של האלף וידעת כי צורת אות האלף וא"ו וה"א וכל העשר ספי' עכ"ל:

גליון בשעתא דיצחק מליא ליה וכו' הבאר עולה ר"ח כמנין יצחק עכ"ל שם:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם. פרשת חוקת מהרח"ו זלה"ה