אור החמה על ספר הזהר ג:שסו

תנינן מגלת אסתר וכו' וכיון שכן לא בא הכתוב על סיפור הענין בלי הודעת דבר מה ילמוד ממנו לדורות. דאתחלש חילא דגופא. וחושים גשמיים בטלים והשכל גובר. הני לא איקרו הכי אין שמם מלכות במלכות ע"י הבינה על מדת המלכות ומפני שמלת מלכות בה יורה על כל פמליא של מעלה טובים ורעים. לז"א דוקא בחינתה הטובה דהיינו עילא' קדישא. ואם תאמר כיצד יהי' ענין זה לבני האדם הגשמיים. לז"א לבשה רוח הקודש דהיינו זכוך עצמה להיותה מרכבה למדה זו ומשגת בה. והשתא קשה לפירושו מאי טעמא זכתה להאי דלמאי דס"ד לבושי ארגוונא ניחא. וא"ת מאי קא מבעיא ליה וכי כמה נביאות עמדו לישראל ולא מבעיא לן הכי ועוד אומרו בגין דנטרא (אנא) [בכ"י מנא] לך הא דלמא משום שהיתה צדקת ומעשיה הגונים כמרים ואבגיל. וי"ל מדלא קא זכה להאי בהיותה בבית מרדכי וזכה בהיותה בבית אחשורש מבעיא לי' מאי טעמא זכה להאי דאי מפני צדקתה הי' ראוי שתשיג כך בהיותה בבית מרדכי שהיה ספק בידה לעבודת קונה ביותר ויותר ותירץ בגין דנטרא פומא וכו' מצד זה זכה בבית אחשורש.

ההוא מילא בישא עליה כלומר ממש הדבור רע נעשה הנחש או הנגע כענין שכר עבירה וכו' ועם משה (שבו דברו) [בכ"י נצו דברי] דברי ריבות שאינן בכתוב.

כל אפייא שוין. השוו כבוד שמים למשה ואהרן נמצא שחטאו נגד משה במה שלא נכתב ונגד ה' במה שנכתב.

ר' חייא פליג אדלעיל. שלא ע"י נשיכת הנחש היה המיתה אלא דבר אחר היה בפי הנחש דהיינו אש הממית.

באר בארה מדת המלכות לבתר מתכנשי וכו'. היינו אחר שקבלה השפע מן העליוני' ומכונס בתוכה הכל והיא נעשית ים גדול ברבוי מים אז הוא בארה מלא בה"א ונפתחת להשפיע לתחתונים כה"א שהיא פתוחה להשפיע ולזה כנה לה שם ימא ונחתי לתתאי. בשעתא דיצחק מליא ליה בעת קבלתה המים מן הגבורה ועדיין אינה מלאה נק' באר וקרא הכי קאמר ומשם בארה שהיא מקודם באר לבד. ועבד הלוי הוא שעבודתם לצד שמאל דהיינו יצחק חופר באר המים (בסיוע שהיא) [בכ"י בסיוע הבינה שהיא] נקראת הוא נמצא הוא והיא מיוחדים בכל אתר כתיב כלומר עם היות שבבאר יצדק האי דקאמר ת"ק לא יספיק מפני שענין הוא והיא הוא בכל אתר במקומות הרבה שלא יצדק ענין זה לכך צריך לבאר דרך אחר:

דכר ונוקבא כחדא. כענין שם בן ד' שכתוב ידו"ד וקרינן אדנ"י אוף הכא כתיב הוא דכר וקרינן היא נוקבא בסוד וה' בהיכל קדשו וז"ש דכר ונוקבא כחדא באותיותיו ג"כ דהיינו הו' כדמפרש ואזיל וכללא עילאה והענין כי עם היות שיתייחדו ת"ת ומלכות אין (ספק שתי) [בכ"י ספק שהם שתי] מדות אמנם הם מיוחדות נמצאו שתי בחינות בחי' זכר ובחי' נקבה ובחי' יחודם ומפני שמעלת הזכר עם הנקבה לכך בחי' כללותם וייחודם משובחת ועליונה מבחי' כל א' לעצמה ובמלת הוא באו שתי הבחינות הא' ה"ו והב' ה"א וז"ש אלף כללא דכולא הזכר והנקבה וקודם אמר דכר ונוקבא כחדא וכללא עילאה כי מציאות יחודם עליון יותר ואין ספק שהיא בכתר אלא שהכוונה שהכתר הוא מכתירם והם נכללים בו בייחוד גמור וז"ש אלף כללא דכולא דהא אלף בשלימו שריא ואין שלמות אלא בהיותם זכר ונקבה יחד דאינון לתתא מהמלאכים:

אינון אחידן בכללא עילאה. כי המלאכים יש בהם שתי בחינות הא' מלאכין דשכינתא הב' מלאכין דקב"ה והם כזכר בלא נקבה וכנקבה בלא הזכר. אמנם הנשמות אינם כך אלא עם היות משכנם בעולם השפל עניינם הם אחידן בכללא עילאה דהיינו סוד בחי' הת"ת והמלכות מיוחדות ומעלתם על המלאכים בשתים הא' היותם מהכלל יחד זכר ונקבה ועוד שבחינה זו מעולה וגבוה מבחי' כל א' וא' בפני עצמה וז"ש בכללא עילאה דכולא:

כללא דו"ה דכליל כולא. קשיא לי' דקרא קאמר דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו אם כדבריו הי' ראוי שיאמר ה' הוא האלהי"ם ולא אנחנו ומה הוא עשנו שהוא הפך ולא אנחנו דמשמע א' בלחודאה והכא קאמר הוא עשנו דמשמע ו"ה נמי. לז"א אם לא אמר הוא לא היינו יודעים מעלת האלף בסודה דהוה משמע אלף עשנו לזה אמר הוא עשנו ושמא תחשוב דמאי דאמרן הוא היינו ה' ביחוד ו' ח"ו אלא דוקא בהיותם במציאות אלף כענין [בכ"י שעתה] הא' בה מציאות יחודם מעצמם ומחדש דסלקי ו"ה לתמן להתייחד וז"ש כללא דו"ה דסלקי לתמן בזולת שהוא מעצמה דכליל כולא ו"ה אם היות שלא יעלו שם או להיפך היא מעצמה כללא דו"ה ועתה מחדש עולים שם כענין שהאלף דכליל כולא וענין בחינה זו לא יורה עליה אם לא יאמר קודם הו"א ואח"כ יודיענו שהכל בתוך אלף והיינו הוא עשנו ולא אנחנו כדפי':

רוח דמיא כענין משיב הרוח ומוריד הגשם אין אותו הרוח זכר עם היות מלת רוח בת"ת אלא רוח זה הוא במלכות ולא יקשה עליך היותה נק' רוח דהא אמרינן רוח הקודש והוא מלכות וז"ש ורוח דמיא הוא רוח הקודש:

דנשבא בקדמיתא כלומר קודם שיבואו לה מי גבורות גשמים (מן) [בכ"י מי] מהזכר הוא נושבת רוח זה כדי לעורר עליה השפע בסוד התעוררות תחתון ובסוד ואד יעלה מן הארץ:

כד"א הפיחי גני שהיא המלכות ומיד יזלו בשמיו יבא דודי לגנו זכר לגבי נקבה נזלין מייא למליא וכו' כמו [בכ"י כלומר] מהזכר לנקבה וענין אומרו למליא כלומר בשופע למלאת כל בחי' המלכות כדי שתשפיע היא לכל התחתוני' וכיון בזה כי עם היות שנראה גשמים באים לעולם בלי רוח אותם גשמים הם מועטים אמנם מי גשמים בורות שיחין ומערות אינם יורדים אלא שיקדים להם הרוח וז"ש למליא כולא דהיינו ריבוי מים אי אפשר אלא ע"י הרוח:

ועד דלא נשיב האי רוחא. שהיא המלכות. לא נזיל הני מיא. שהוא הת"ת ועם היות שיש רוח בלא מים ומים בלא רוח האי רוחא והני מיא לא שכיח. מאי קמשמע לן. כלומר מה בא ללמדנו ודאי דהכי הוא. משמע דבעי. כלומר בא ללמדנו שאינו נעשה ג"כ בכל ענייניו כיוצא בזה שהנה המחשבה הוא בזכר למעלה ודבור ומעשה במלכות למטה אם כן ראוי שכל עסקנו במצוה או בתפלה כדי שימשך אור מהנקבה אל הזכר ראוי שנעשת מעשה גשמי או דבור. וז"ש דבעי בכולא לאתערא מלה. בא' משני הדברים הרמוזים בזה בעובדא או במלה. והטעם כדי שלא יהיה הכל רוחני בלי לבוש בגלוי ובגשמי אלא לאתחזאה בחיזו בעובדא ואם יהרהר אדם כל ימיו ביחוד עליון לא ייחד אם לא ישתתף במחשב' ההוא דבור או מעשה. לא אזלין מיא. ת"ת בשפעו לגבי דההוא רוח מלכות בהתעוררותו. היא קרינן וענין זה יובן במה שנקשה עוד מה טעם בארה ובאר נוקבא בלחודא' באר' דהיינו ה"א וא"ת והא קיי"ל בצדק (צדק) [בכ"י צדק'] ליל ליל' עד לא קבילת עלה דכר אתקריאת ליל דהיינו ליל שמורים כד קבילת עלה דכר אתקריאת ליל' הוא הליל' הזה לה' א"כ אדרבא הוא להפך כי באר הוא קודם שקבל' הזכר באר' אחר שקבלה הזכר וי"ל כי ענין דרך זה יובן על ב' דרכים הא' כי לא יצדק ליל' כד קבילת דכורא ממש אלא הכוונ' שהה"א היא נקב' והאיך ע"י הזכר ממש יורה אות נקבה אלא שענין קבילת היא קבלת קישוטיה ממנו וקישוטיה ותכשוטי' הם ג' וויו דויסע ויבא ויט דהיינו ה"א כזו # ה והנ' כאשר קבל' קישוטי' עם היות שלא נכנס' לחופ' (נק') [בכ"י תקרא] בשם ה' דהיינו ג' גוונין שקשת סימנין דדכורא וקודם שקבל' סימנים אלו ולא נזכר עליה שם בעל כלל נק' ליל. או צדק. אמנם כאשר קבלה שם זכר בקישוטין תקרא בשם ה' סימנין דדכורא דהיינו צדקה ליל'. אמנם ענין זה יצדק בכינויים שבין היותם בה"א בין בלא ה"א מורים על הנקב' כגון ליל לילה צדק צדקה אמנם הכינויים שהם מורים בלא ה"א על הזכר כגון איל איל' באר בארה עופר עופרת צבי צביה אי אפשר שנפרש אותם על דרך זה אלא אדרב' נאמר כי הוא נק' איל' או באר' או צבי' כד נטילת סימנין דדכורא אמנם לא בא החתן אני' כלל אבל בבוא החתן לבית כלתו אין ראוי שתזכר האש' בבית במקום בעל' שהוא עיקר והיא טפל' לו ולכך באר בלי ספק שמורה שהוא באר מים חיים והאיך אפשר שנאמר שלא קבל' עליה הזכר אדרב' יותר הגון שנפרש שקיבל' והיא אינה עול' (בשם) [בכ"י בשם לפני] בעל' ובאר' הוא שקבל' קישוטי החתן אבל אינו (מייחד) [בכ"י מיוחד] עמה לכך היא בלחודא' סליק בשמא והדרך השני קצר והוא ה' יורה כד קבילת עלה דכורא ונסתלק' ממנ' והיא מלאה שפע דהיינו זכר שעשא' כלי דהיינו ה' סימנין דדכורא ומקומו ניכר בה דהיינו ה' שהיא פתוח' ודאי אשת איש בעולת בעל והיינו נער' אבל בבא הכינוי בלא ה"א שמור' על הסיתום כגון נער נער' באר באר' ליל ליל' יהי' לפי הכנת הענין אם הכינוי מור' דין כגון צדק ליל נאמר שלא קבל" זכר כלל ואם כינוי יפה המור' רחמים כגון באר וכיוצא נאמר שקבל' ועדיין לא נסתלק ממנה כדי שיור' פתיחת' להשפיע לתחתוני' שבעוד שהיא מקבלת אינ' משפעת וכיון שהכינוי רחמים ובא בלי ה"א אנו מוכרחים לומר שכבר הזכר עמה ואינ' עול' בשם לכבוד הזכר ועוד מעט בהסתלק הזכר ממנ' תשפיע לתחתונים ותקרא בשמ' בענין שבאר' וצדק' ולילה ונער' וצבי' וכל הכינויים האלו וכיוצא בהם בה"א יורו על בחי' א' שוה. אמנם בבא המל' בלי ה"א ישתנו אם טובים יורו על הזכר ונקב' אינה נזכרת ואם דין כגון ליל וצדק וכיוצא יורו על שעדיין לא קבל' הזכר כדפי' ושני דרכים אלו מצאתי לשניהם גילוי בדברי הרשב"י ע"ה בתיקונים ובזוהר לכך לא ירחיק המעיין אותם ולא ידחה א' מפני חבירו כלל אלא הכל לפי הענין ולפי הכינוי:

בגין דהאי באר וכו' כלומר דקדק הכתוב ואמר אשר אמר ה' דהיינו שם בן ד' ת"ת בגין דהאי באר דהיינו דכורא דקאמרן לא אעדי באר דהיינו שכינה מינייהו אלא היא מעצמה נסתלק' במיתת מרים לכך אמר ה' אסוף את העם ואתנה שאין רצוני שיסתלק הבאר שכינה מישראל:

ואי תימא היך יכלין. דקאמר אסוף את העם לשאבא כי אף אם יהיה רחב הרבה אי אפשר שכולם יוכלו לשאוב מים בדלי מן הבאר כאחד. תריסר נחלין י"ב לי"ב שבטים וא' לכהנים ולויים. ונביע ואתמלי. כלומר והאיך היו נחלים אלו שהיה נובע ומתמלא והיה (מפיק) [בכ"י מפיץ] מימיו חוצה לי"ג נחלים ונפיק לכל סטרין ג' למזרח וג' למערב וג' לדרום וג' לצפון לכל השבטים. סקו מימך שאם לא היה אלא שישאבו לא היה מים לכל בבת א' וז"ש לאנפקא מיין לכולא. מלא דקשוט הא אמרי כי חפרוה שרים קשה לו כי מי הם אלו השרים שחפרוה מורה שיר שבח שאינו אמת אלא כשבח שאומרים לכלה כלה נאה וחסוד' שאין אומרים כלה כמו שהיא לזה אמר שאינו כך שאי אפשר שאם לא היה אמת לא היה מועיל כדמפרש ואזיל ולא רצה לפרש כאן האיך הוא אמת. אבל במקום אחר מפרש לה כדקא יאות כפי הראוי לאותה פעולה שחסר א' מתנאים וכן בדבור אם חסר א' מתנאיו אין אותו הענין נגמר ואפילו בכל העניינים הוא כן כדמסיק: