אור החמה על ספר הזהר ג:שסג

ר' שמעון אמר וכו' פליג שאין לפרש מה יתרון לאדם על יהושע ח"ו שהוא היה לעולם מייחד ולא נטיל סיהרא בלא שמשא אמנם מה יתרון נאמר על אדם קדמאה והנמשכים אחר חטאו שהם מפרידים אותה וז"ש מאן דנטיל סמא דמותא בלחודוי בלא ת"ת שהוא סם חיים תחת השמש ודאי ולא עם השמש.

הולך אל דרום. לעיל דרש ואל מקומו זורח הוא שם והשתא מסיים קרא ואזיל הולך ת"ת אל דרום דהיינו מימינו שהוא החסד וסובב אח"כ אל צפון דהיינו אש דת גבורה והכוונה בפסוק להורות דא כליל בדא ע"י הת"ת שהוא דת דהיינו התורה כולל מימינו אש דהיינו חסד גבורה והיינו השמש הולך אל דרום וסובב אל צפון כדפי':

הולך השמש מבעי ליה. עם היות שמלת רוח יצדק בת"ת יותר ממלכות עכ"ז כיון דפתח בשמש אמאי סיים ברוח. דאיקרי רוח הקודש המלכות ודאי נקראת כן והיינו כתובים שהם במלכות נאמרים ברוח הקודש וזה לראיה שיצדק מלת רוח גם כן במלכות ודא הוא הולך וסובב. הענין כי הת"ת באמצע וביה קאמר הולך מהאמצע אל הדרום וסובב מהדרום אל הצפון אמנם במלכות לא קאמר הכי אלא סובב סובב הולך הרוח שני (פעמים) [בכ"י פעמים סובב] שהכוונה הולך ממטה למעלה ואח"כ סובב פעם א' אל הימין וסובב פעם שנית מן הימין אל השמאל וקרא הכי קאמר סובב אחר (שהולך) [בכ"י שהולך והוה לי' כאלו אמר הולך סובב] וז"ש ודא הוא הולך וסובב לאילין תרין סטרין וכנגדם נקט סובב תרין זמנין והולך ראוי להיותו קודם סובב כדפי':

לאתחברא עם גופא בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו וכו' הרוח ההוא דאשתמודעא כלומר מלכות הנגלה שהוא הידיעה לא יצדק בת"ת וא"ת והרי מלת השמש שהוא ודאי בת"ת בא בה"א הידיעה לא קשיא השמש סתם אין הכוונה על גילוי אלא ההוא דאשתמודעא חולקא דישראל שהוא מאיר ונגלה אמנם בחינת רוח בת"ת אינו מאיר ונגלה ולא היה ראוי שיבא בה"א הידיעה אלא מפני שהוא במלכות. ועל סביבותיו. כלומר אחר שעל ידי שהוא סובב סובב ומקבל מימין [בכ"י ומשמאל] ומשם הוא נקשרת עם הת"ת ומשם הוא נעשה רגל (א') [בכ"י רביעי] במרכבה דהיינו סביבותיו אילין אבהן וכו' דהיינו היות ההנהגה ע"י שלשתם בשתוף המלכות וז"ש ועל סביבותיו שב הרוח להיותה עמה משותפת עמהם במרכבה. והיינו בחינתה למעלה ד' לג'אבות וע"ד רוח כתיב שהוא מורה דקות עוד שהוא שם הת"ת להורות שהוא למעלה אצל הת"ת מקומה הקדום קודם המיעוט בסוד אבן מאסו הבונים וגומר:

אי לאו דהא אתגליא וכו' ההקדמה נתבארה במקום אחר ועמה יובן פסוק זה טובה חכמה דהיא וכו' לא דריש השתא מלת טובה אלא מלת חכמה וקאמר דהיינו מלכות ונק' חכמה בהיותה כסא לת"ת שהוא חכמת התורה וענין טובה היינו היותה מתוקנת ומקושטת וז"ש מתקנא ליה ומפרש השתא כי היות חכמ' טובה ומתוקנת היא עם נחלה כלומר ע"י ישראל שהם מתקנים אותה וז"ש יאי ושפירא וכו'. דהא אחיד באילנא דחיי כלומר ע"י הקדושים אינה מיוחדת למעלה עם הת"ת אלא מתוקנת להיותה כסא תחת רגליו אמנם אותם שהם רואי השמש כלומר שהשגתם בת"ת כמשרע"ה אלו הם מאחזין אותה עם הת"ת ממש ולכך ויותר לרואי שמש והטעם לזה הוא דמאן דאחיד בה כלומר בת"ת אחיד בחיין דהאי עלמא (שהוא) [בכ"י שהוא מלכות] חיי העולם הזה ובחיין דעלמא דאתי שהוא החכמה חיי עולם הבא שהיא בינה דהיינו שהת"ת כולל כל שם בן ד' דהיינו י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת ה' מלכות ודא הוא דכתיב לראיה שהאוחז בת"ת אוחז בחכמה שהיא חיי עולם הבא כדפירש:

צדיקא דעלמא. יסוד ונקרא נחלא דאיהו נהורא דשמשא שהוא נחלה שיש למלכות מהת"ת או מלשון נחל ונהר של אור נמשך מהת"ת אל המלכות. דהא דרגין אילין. אפשר לפרש מלת נחלה שכיון שהם לעולם יתבין כחדא היסוד נחלה למלכות או אפשר לפרש מלת טובה שלעולם היא טובה ע"י והיינו דמסיק ודא היא שפירו וכו'. תוקפא דכלא. שהיסוד והמלכות יונקים ממנו והוא מתקן את שניהם והיינו שבחא דכלא. עוד רצה באמרו דכלא אפילו כל ו' קצוות שכלם מאירים מאור השמש בבחינתו בסוד הדעת וז"ש ודא הוא דעת שבחינתו מחכמה ובינה ששם שרשיו ומשם הוא אילנא דחיי שפי' עץ משורש בחכמה נטוע בבינה והוא חיים לכל הספירות. וזהו בחי' הת"ת שמשרע"ה מרכב' אליו וז"ש אילנא דחיי. גם בלא דעת. לפחות בחינתו ביסוד דהיינו טובה חכמה עם נחלה כדפי' אמנם היא לבדה בלא דעת כלל נפש שהיא מלכות לא טוב לא תקרא טובה. ובגין כך שמציאות הת"ת בסוד הדעת קאמר ויתרון דעת החכמה דהיינו חכמ' העליונ' מפני שמציאות שרשיו נשרשים שם וז"ש דמתמן בחכמה אשתרשא אילנא ואח"כ משם ע"י הבינה אתנטע להשפיע לכל סטרין שהם ו' קצוות וכן לכל אינון דאחידו ביה דהיינו רואי השמש והמלכות שהיא אחוזה שם ע"י. וע"ד שלמה. כלומר להיות המלכות לפעמים אחיזה בו בסוד הנז' לא אשתכח וכו' מפני ששם נגלה סוד הדעת. בדינא. ושמא תאמר כי מפני חפץ הדין דהיינו המלכות יצא הדבר משורת הצדק ח"ו אלא וקשוט דהיינו ת"ת ולא מפני פחד זולתו ח"ו ולית מאן דימחי בידיה כי בהיות הדין נפעל אין מונע ח"ו ולא שתאמר שנעשה למטה בספירות שיש בהם הדין אמנם הכתר שהוא רחמים פשוטים אינו מסכים ח"ו אלא וברעותיה שהוא הכתר הנק'רצון עבידכלא. והוצרך להקדים זה כי עם היות שיקש' שאין ראוי לשבח המתים כדמפרש ואזיל עם כל זה אינו מצד פעולת המיתה כי ודאי שהיה כדין או מפני שהעסק לקמיה בשכר והעונש: