אור החמה על ספר הזהר ג:שס

זאת היא המלכות. אמנם דא את קיימא כלומר היא בבחינה היותה עומדת בדאש הצדיק. והא אות ברית שהיא בחי' המלכות המתייחדת עם הת"ת בלתי נבדלת ממנו לעולם וז"ש דלא אתפרש דא מן דא. דא דאיקרי זה דהיינו הזכר הנקרא זה והנקבה זאת ואינם נבדלות זה וזאת לעולם ואפשר היות זה היסוד והתחילה הפרשה בזאת משום דמנוקבא עייל לדכר דהיינו [בכ"י התורה ופתח בנקבה וסיים בזכר והיינו] זאת חקת התורה וע"ד זכור ושמור כחד מתחברן כאלו הם אחדות גמור. חק תורה מבעי ליה כי זאת מלכות פתח הכניסה חק יסוד. תורה ת"ת אמנם חקת היא המלכות. ואחר שאמר זאת מאי חקת פעם שנית.

ה' ד' הות וכו' ותירץ כי חקת היא בחי' אחרת שאינה בחי' זאת כדמפרש ואזיל. או אפשר דקשיא ליה כי אחר שזאת היא אות קיימא כדאמרן א"כ חק הול"ל כאומרו וחק בשארו שם לזה אמר שהיא נק' זאת אות ברית ונק' חקת בתי"ו נוספת לרמוז אל בחי' ה' ד' כדמפרש ואזיל ה' היא המלכות ד' הות קודם הכנס היסוד בתוכה ועושה בה וא"ו זעירא ומה שהיא ד' נעש' ה' אבל ת' אינה דל"ת וא"ו. כי מה שבתוך הד' היא נ' וז"ש אבל ת' הוא ד' נ' ובזולת זה הוא מחובר כחדא מש"כ ה' שוא"ו שבתוכה היא לעצמ' בלתי מחוברת מורה היות ד' נ' ענין א' ועצם א' רומז במלכות הכל. ואם קשה לך שהם ב' פעמים המלכות ד' [בכ"י המלכות הם ד'] נ' לזה שאל אמאי איקרי הכי ותירץ כי ד' היא היותה דלה ועניה. ועוד ד' כניסת השער נ' היא לשון אונאה שהוא באנפין נהירין וחושב האדם שהוא ברחמים וברגע א' מתהפך לדין ופועלת ע"י החיצונים ואינו נרגש בה הדבר אפי' אחר פעולתה והיינו לא פעלתי און:

וע"ד נון הכי איקרי כלומר מדה זו וענין זה באות זה עם היות שאין שם זה ממש לה על ענין א' אלא הם ג' בחי' הא' נו"ן שהוא מורה על שתי בחי' פעמים רעה ומתעלמת ומראה טובה והיינו נו"ן נופלת לפעמים ד' אינה כך שהיא יותר טובה בנו"ן מפני שמורה ג' בחינות או שהיא דלה עד שהיא גורמת נפילה למטה מדלותה או שהיא דלת ופתח הכניסה או שהיא דלה ועולה למעלה כאומרו כי דליתני דלו עיני למרום והנה כאשר ישתתפו שתי בחינות יחד ד' נו"ן דהיינו ת' יורה על ת' תחיה או להפך מפני ששתי בחי' אלו יעלו וירדו אם (יהי' אות י') [בכ"י יהי' פני אות נ'] לטובה יהי' אות ד' עולה ואם יהי' אות נ' פועלת דין יהי' ד' לשון דלות ועוני והיינו גם כן דיש ב' בחינות או לשון ריש ועוני או לשון ראש דמלת ריש כי התי"ו אינה ממש דל"ת אבל היא ריש והיינו ה"א כי זה מורה על הדלת והעוני וזו מורה על הריש והמסכנו ואמנם הכל עולה ענין א':

פרה מלכות.

שור. גבורה.

סומקא כוורדא שיש לובן מעורב באדמימותא והיינו דינא רפיא כדמפרש ואזיל. כשושנה בין החוחים שהם הקליפות הפועלות גזרת דינא אדומה גזרת דינא . כלומר אחר שאמר פרה דהיינו דקבילת משמאלא מאי תו אומר אדומה ותירץ כי באה מלת אדומה לומר שהיא בחינת היותה גוזרת דיניה שהיא בחינה אחרת נוספת על היותה פרה מצד שור.

גבורה תתאה דא היא וכו' קשיא לי' כי אחר שאמר פרה אדומה מאי תו תמימה ודאי שהרי מלכות דינא רפיא וממילא משתמע לזה תירץ ואמר גבורה תתאה דא היא תמימה גבורה עילאה וכו' ואפשר היה שיעלה בדעתנו היות הפרה בגבורה עילאה כי לשון פרה ג"כ יורה עליה כמו שיורה מלת גבורה ומלת יד החזקה לזה הוצרך לפרש תמימה דהיינו דינא רפיא:

אשר אין בה מום. אין הכוונה שענין תמימה שמקודם גם כן אלא להורות כענין כולך יפה רעיתי ומום וגו' דהיינו שאין הקליפות אוחזות בה.

על כתיב שהוא הת"ת כד"א וכו'.

מ"ט בגין וכו' קשיא לי' כי למה יאמר אשר לא עלה עלי' עול אדרבא יותר טוב שיעלה עליה הת"ת ומתייחד עמו. ותירץ בגין דכתיב שלומי אמוני ישראל כלו' שהיא ממש עם הת"ת בין חסד וגבורה על נצח והוד שהם אמוני ישראל כי ישראל שהוא הת"ת אומן אותם והיא משלמת אותם וז"ש ועליה לאו אלא עמה דהיינו שתהי' המלכות בצד הת"ת זה מהימין וזה מהשמאל והיא בסוד שעדיין ת"ת לא נתייחד עמה שעדיין היא בתולה כי אחר שאיש ת"ת ידעה ותתייחד עמה תעלה הת"ת עליה אפילו בבחינה זו:

שושבינא דמטרוניתא. לייחדא (וכפרה) [בכ"י ובפרה] אין צריך ייחוד כדפירש לא אתי מסטרא דטהור וכו' כבר הארכתי בפ' נשא בענין קדוש וטהור כי קדוש הוא מהשמאל וטהור מהימין אמנם כאן קדוש מהימין בחכמה וכהן גדול אתי מסטרא דקדוש דהיינו חכמה ואם נפרש קדושה בשמאל היינו למטה וטהרה בימין למטה בחסד עצמו ובגבור' עצמה אבל למעל' בבינה וחכמ' קדוש' מימין וטהר' משמאל ולכך כהנים אתו מסטרא דטהור אמנם כהן גדול דאתי מחכמ' אתי מסטרא דקדוש'.

שבע פרות. א' אדומה ב' תמימה ג' אשר אין בה מום. ד' אשר לא עלה עליה עול. ה' ונתתם אותה אל אלעזר. ו' והוציא אותה ז' ושחט אותה לפניו שבע שרפות דכתיב ושרף את הפרה. א' את עורה. ב' ואת בשרה ג' ואת דמה. ד' על פרשה. ה' עץ ארז. ו' ואזוב. ז' ושני תולעת שבע הזיות. דכתיב והזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים. שבע כבוסים. היינו ז' כבוסים שז' טמאים עושים כאשר נבאר. שבע טמאים. א' האוהל. ב' ועל כל הכלים. ג' ועל הנפשות ד' ועל הנוגע בעצם. ה' או בחלל. ו' או במת. ז' או בקבר. שבע טהורים. היינו טהרתם מידי טומאתם. ולהם ז' כבוסים הנז"ל. שבעה כהנים. דכתיב משה ואהרן. ג' אל אלעזר הכהן. ד' ולקח אלעזר הכהן ה' ולקח הכהן עץ ארז ו' וכבס בגדיו הכהן. ז' וטמא הכהן עד הערב:

דהיא שבע שני שמטה. דהיינו שיש בה כללות ז' ספי' עליונות וסביב ז' בחי' אלו עולה שמטה א'. ולא שיהיו בחינות אלו נפרדות כל א' לעצמה אלא כלם מיוחדות עד שבחינת כללותם בה נק' בת שבע. דהיינו בת א' של שבע מדה של ז' מדות. וז"ש בת שבע איקרי לכך כל עובדוי בשבע לרמז אל בחי' זו הכוללת:

לדכאה ולא לקדשא. דהיינו לטהר הקליפות שהם מטמאות את האדם ולפיכך הוא מצד הגבור' דכתיב וכה תעשה להם לטהרם ולא לקדשא מימין להוסיף קדושה על קדושתו לפיכך הי' ראוי שלא יהי' בסגן אלא ע"י הלוים שהם מצד הטהרה מן השמאל אבל עם כל זה לא היה הכהן עושה בה פעולת הדין לא שוחט ולא שורף והכונ' שמותר הזר לשחוט ולשרוף ועכ"ז לא נעש' אלא ע"י הכהנים כנודע:

והא אלין אתאמרו. בפ' מצורע:

מסטרא דמסאב בקדמיתא. דהיינו בחי' הקליפו' האוחזות במלכות כדמסיק. ועתה ואסף וגו' דהיינו שהיא מסתלקת מהקלי' ונטהרת והיינו אומרם מי נדה הוא סוד אחיזת הקליפות למעלה והיא כלה שפירסה נדה לבעל' והיא נטהרת מהם והיינו אומרו מי נדה חטאת היא כלומר חטאת היא ממי נדה והיינו דמסיק רזא דמלה וכו' כד"א מלאה דם (ורישא) [בכ"י ורזא] דקרא חרב לה' חרב נוקמת. נקם ברית מלאה דם. היינו דם נדה. כיון דעבדי האי עובדא. משריפת הפרה.

ורמאן עלה. על הפרה שהיא המלכות עץ ארז שהוא הת"ת ואזוב שהוא היסוד שע"י ייחודם דיניה מתבטלים: