אור החמה על ספר הזהר ג:שנח

כחושבן רמ"ח אבריך. הענין כי גוף האדם ותכונתו ברמ"ח איבריו יש לו ב' בחי' הא' בקדוש' שהוא רומז במקום גבוה בסוד רמ"ח בחינות עליונות שהם סוד תכונת האדם ויש בחוץ ג"כ בחי' חיצונה שהיא חר"ם שמתלבש באדם נמצא האדם מוכן לקבל ימין רמ"ח שהוא סוד רחם ושמאל סוד חר"ם והנה לפי מה שיפעול האדם כן יהיה השורה עליו אם יפעול יושר ישכון עליו רחם ואם יפעול להיפך הרי חרם מוכן להתלבש בו ולפיכך בהיות האדם בכעס ומזכיר ארור שבו חר"ם וכיוצא במלות שיש לו כח ושליטה הוא עצמו בחרם ולזה תיקון הדבר הזה הוא להעביר הדבר ההוא שהחרים והשליט הקל פ' עליו אל צד הקדושה שהוא רחם ובזה יתיקנו ב' דברים הא' האדם עצמו שחרם שהוא כעס שולט עליו הב' הבהמה שהחרים והשליט עלי' החיצוני וכל זמן שבהמה זו בחרם בקליפות האיש הזה הכועס בחרם ע"י קרבן זה שהקריב להם לכך צריך להסירה ולהצילה משם כנזכר ובזה יציל עצמו מן החיים זה כדמפרש ואזיל והענין כי הכעס שכעס הוא סמאל והפועל שקלל בארור וכיוצא הוא בת זוגיה וז"ש הרם מיניה ממש מגופו דאית ליה מכניס סם המות ומה שהגביר בעצמו הכעס היא חרם בעצמותו דהיינו הזכר ומה שפעל בכעס היינו שהחרים הדבר ההוא הוא בת זוגו דהיינו כוקבא דיליה קללה וכו' א"כ התיקון הוא בבחינת הקללה לצד הכהן ואז החרם שהוא הזכר רודף אחר נקבתו ומיד מתפרש מיניה ואין לומר שנשארה הקללה בכהן ח"ו לז"א כי הבהמ' הניתנית לכהן בה סוד קללה שהם קללות מצד דין המ' גבורה תתאה הנק' משנה תורה. וקב"ה ת"ת כרוך בכל אורייתא דהיינו מכל שאר ספרי תור' שהם שאר הספירות שכלם ברכה ורחמים ויש כח לת"ת מצד רחמיו המרובים לבטל דיני המלכות וקללותיה לרחמים ומה שהשפיעה בחיצונים נתבטל משורשם ע"י החסד והברכ' וז"ש שכיך אשא משמאלא דין המלכות בימינא דאיהו מיא בסוד ברכות החסד כנז' והב' קללה למטה בחיצונים מתבטל ונשרף בסוד ביעור חמץ ביטולם בשרשם וז"ש דאיהו אכיל ליה בנורא ושיצי וכו':

פקודא בתר דא להפריש תרומה גדולה וכו' איהו זר יומת וכו' כבר נודע במקום אחר מר"מ כי עיקר הכוונה בסוד הייחוד דק"ש הוא להבדיל משם הקליפות כולם ולקשר הספירות בסוד ד' דאחד ואז אין חיצונים שהם ערוה נקרבים שם וכן בסוד לעולם ועד לקשר סוד ההיכלות עם הכסא וסילוקם מעל החיצונים והיינו סוד וישאוהו במוט בשנים מ"ט אתוון בשנים בשית אתוון ושית אתוון ומ"ט אותיות הם מ"ט שערים שבבת שבע עילאה שחרית לבת שבע תתא' ערבית וכל ה' חמשים שערים והיינו שהמ' והבינה עצמם כל א' מלא' מט' ומשלימים המספר כענין שהם תרין ההי"ן כלולות ממאה והם תרומה להקב"ה בסוד הייחוד והזר סמא"ל אם ירצה לטעום מהתרומה דהיינו להיות נכלל בייחוד הנז' ח"ו שאין לו חלק ונחלה שם ולזה יומת ודאי. וקשיא ליה אמאי תרומה תרי ממאה נימא חד מחמשים דהכי הוי ותירץ דהיינו משום דת"ת אמה ודאי אמצעי בין שתיהן והוא מאה אמה מדה דתרוייהו כולל אלו ואלו נוטל לאלו משפיע לאלו ולכך לכלול אותו אמר תרי ממאה דהיינו ת"ת ו' אמה ו' טפחים כי כל ה' בג' טפחים בסוד ה ג' ווין ועוד כל ה' במילוי הוא ששה אמה בשלמות דהיינו בהפוך אתוון האם. ועוד והיה באכלכם וגו' הכוונה שצריך לסלק י' אצבעות בברכת המוציא לחם מן הארץ לרמוז אל עשר ספי' וזהו רום ידיהו נשא דהיינו עשר אצבעאן תרומה לה' שמילואו יו"ד ה"א הרי חמש אצבעות וא"ו ה"א ה' אצבעות והם י"ס כל א' כלולה מעשר הרי מאה והיינו שם מ"ה העולה מאה דהיינו י"ץ כדמפרש ואזיל:

לקבל מאה ברכאן וכו' כלומר כמו שהקב"ה מאכילו ברכת הארץ וכן יאכיל הוא להקב"ה מרה ברכות. לרמוז אל זה ירים עשר אצבעות בסוד מ"ה מאה כנזכר כי בשכר מאה הוא אוכל ומתהנה משפעו. ויקחו לי ממש לי למאכלי כנז'. וכמה תרומות אינון תרומה דק"ש כדאמרן ותרומה דעשר אצבעות ותרומ' דאורייתא כדמפרש ואזיל וצריך להיות תורה לשמה שלא יהנה ממנה האדם אלא כולא לגביה וז"ש אי תמרון דאכילנא מינה מזכות התורה שנהנתי ממנה א"א שהרי כתיב לחם לא אכל פי' שמה שנשפע בזכות ייחוד התורה מצד השפע הנשפע ממ' שהיא נק' לחם לא אכל ומים מצד השפע הנשפע מת"ת לא שתה והכרח היה כי עד עתה לא נתייחד קב"ה בשכינתי' מצד משרע"ה והיינו מורשה באירוסין היא לגביה עד שתהיה בסוד כלת משה. וכיון דמלכא לא אכל ולא נהנה מסוד ייחוד התור' א"א לעבד' דהיינו משרע"ה הגורם הייחוד ליהנות דהא לבתר דאמר הרימי וגו' דהיינו שתחל' יהיה הייחוד למעלה ויהנו הספירות ואח"כ יושפע למטה לתחתונים כאומר א"כ אכלו רעים וגומר:

פקודא בתר דא להפריש לוי תרומת מעשר מן המעשר. וכו' ודא שכינתא כי המעשר שיש' מפריש ללוי שתרומת מעשר נכללת בו הוא סוד המלכות היותה כלולה מעשר שמתעלת מת"ת שהוא ישראל ללוי שהיא גבורה והלוי נותן א' מעשר שנתן לו ישראל דהיינו בחינ' אחרונ' שבמלכות שהיא הנק' שכינ' וז"ש ודא שכינתא ויש הבדל בין תרומת מעשר לתרומה גדולה וז"ש מסטרא דדינא והיינו הבדל א' שהם נבדלים שזו ניתנת לכהן מיד הישראל וזו ניתנית מישראל בכלל המעשר ללוי דהיינו שזו מסטרא דימינא וזו מסטרא דשמאלא ואמר דאיהו חסד וכיון שהוא חסד הישראל אוחז בה בעצמה בלי מפסיק ובלי אמצעי בינו לבינ' לכך הוא מפריש מיד תרומה גדולה ונותנ' לכהן אמנם מצד השמאל איהו גבורה ומשם היא דין ויש פחד לישראל לאחוז בה שמא ישרף בדיניה לכך אוחז בה ע"י אמצעי דהיינו בהיותה משתתפת עם כל שאר הספירות כדי שתהי' מזוג' מדין וחסד ושאר כל המדות. תרומה גדול' סוד ענין ג' כי בסבת היות' חסד היא גדולה כי האורך והגדלות מצד החסד ולכך היא תרומה תרי ממא' אמנם מצד השמאל שבו סוד הקיצור והצרות היא א' ממא' דהיינו מעשר מן המעשר וז"ש תרומה גדולה ותרומת מעשר והיינו הסב' שזו לכהן וזו ללוי והלוי יגיעה לכהן לכלול השמאל בימין. פקודא בתר דא להפריש תודה וכו' מהרמ"ק זלה"ה:

דבגין כך. שישראל שומרים שבת זה שלא תתחלל בהכנס חיצוני טמא להיכלא ח"ו כדי שלא תסתלק ויעשה מקומה חלל כענין כי ה' אלהיך מתהלך בקרב וגו' ומפני שיש בזה בחינות רבות. בחי' שבת ממש והיא נפלאת אין למעלה ממנה שאז כל כח האצילות שהשכינ' מתגל' על ישראל ובחי' ישראל למט' ממנ' ובחינת שבת דחול למטה ממנה דהיינו סוד האצילות שהוא על ישראל אפילו בימי החול מפני קדושתם וקישוטים שהם בנים להקב"ה מצד נשמתן דאצילות וז"ש אפילו בשכחות דחול אלא דאיהי בהון סוגרת ומסוגרת כלומר אינה שבת ממש אלא דאיהו בהון וכו':

ובכל צלותא וכו' היינו סוד פי ה' יחנו ופי ה' יסעו ושמרו דהיינו שלש תפלות הם ג' אבות תפלת השחר בחסד מנחה גבור' ערבית ת"ת תפלות אבות תקנום והנה המלכות נק' תפלה שהוא לפעמים עולה לה' שבחסד ולפעמים עולה לה' שבגבורה וכו' וז"ש עולה לה' מפי ישראל מהיכל לבנת עד הגיע' לחג"ת וז"ש עד דמטא איהו למרכבתא וכו' בסוד האצילות דהיינו שמירת שבת דאמרן דאית להון לשלשתם י"ב אנפין דהיינו ג' שמות ידוד בחג"ת בענין שי"ב פנים שבאבות הם לקבל י"ב שבטים שהם י"ב פנם שבמלכות המאירים למעלה בסוד מ"ן. וכפום דאוליפת זכות על אילין מארי צלותא דהיינו לפי בחינ' הגוברת באותה שעה דהיינו בשחר מצד החסד ובמנח' מצד הגבור' ובערב מצד הת"ת וכן במצוה לעולם הייחוד כולל י"ס דהיינו ג' אבות ג' עשרונים [בכ"י אור החמה כאן חסר] ט' ושליש מלכות אמנם לפי הבחי' שהמצו' נעשית בה היא הגוברת. הכי יחנו על זכוון דילהון ברדת השפע למט' בסוד הימין והרי יסעו ממט' למעל' לגבייהו מצד השמאל כי כל עליי' משמאל וכל יריד' מימין. ואת משמרת ה' שמרו שכינ' מצד קו האמצעי על הי"ש וז"ש והכי נחתין שמורה שהיא שכינה לגבייהו והכל כפי הכוונ'. עוד דרך אחרת לענין על פי ה' יחנו ויסעו ושמרו בסוד הבחינות אם בחי' פי ה' מהאצילות או מצד מטטרו"ן עבד או מצד חיצוני כדמפרש ואזיל. וד' שומרין דיליה דהיינו מיכאל גבריאל וכו' שהם שרי חגת"ם ובהם יהיה סוד על פי ה' יחנו ויסעו ושמרו:

ומאן דעברין וכו' דהיינו מצד האצילות לרשעייא דהיינו ע"י סמאל וד' שריו שהם עון משחית אף וחמה להפרע ממעשיהם. פתחו מ"מ וכו' זכאה חולקך ר"מ. מהרמ"ק זלה"ה:

בהעתק של החכם כמהור"ר אברהם אזולאי זלה"ה לא כתב שום דבר מהרח"ו בזאת הפרשה ורעיא מהימנא תמצאהו בסוף פ' חוקת ע"ש:

קדישין אינון מדכתיב הנחמדים ועיקר החמדה הוא בדברים של קדושה. כדכתיב דניאל איש חמודות. עילאין אינון מדכתיב מזהב ומפז רב מורה על (עילאין) [עלויים] מתוקין דכתיב ומתוקים. והנה שלשה אלו שהם קדישין מורה שאין הבל פה האדם ועסקו נותן בהם (עבות) [בכ"י עכירות] כלל מפני קדושתם ולזה אפי' שיעסוק (בהם) [בכ"י בהם היום] אחר כמה אלף שנים הם בקדושתם כאלו היום ניתנו מסיני וכן אינם יורדים ממעלתם אלא קדישין אינון ובקדושתם הם עומדים כתחלת נתינתם שלא נתחללה קדושתם מפני בואם מאיש אל איש.

מתוקין אינון. כמו שהיו מתוקין לישראל בעת קבלתם כך באותו המתיקות הם עומדים (וז"ש) [בכ"י וז"ש ומתוקים] מדבש ונופת צופים וזה סבה מאן דאשתדל באורייתא דכתיב היום הזה נהיית' כדפרש"י בפ' כי תבא בכל יום ויום יהיו יהיו בעיניך כאלו באת היום בברית אף אנו נאמר בכל יום ויום הקב"ה מעלה עליך כאלו היום קבלת מהר סיני והיינו וזאת התורה זאת מורה תמיד באצבע אומר בזאת במציאות זאת שהוא עתה בכל דור ודור היא היא אשר שם משה לפני בני ישראל ודרך כלל הכוונה היא לומר שסוד המלכות היא התורה והיא נק' זאת כדמסיק. ואברית הם דברי תורה:

מילין דאוריית' דקאמר עלייהו קדישין. עילאין, מתוקין הם ג' עניינים הא' (קדישין.) [בכ"י קדישין שמורה] שעם היות שנתפשטו ד"ת אל התחתוני' עכ"ז הם קדושים שאינם מקבלים טומאה מצד התלבשות התחתון. הב' הם תחתונים משורשים למעלה ברומו של עולם והיינו אומרו (עילאין אינון) [בכ"י עילאין ואינון קדישין] הג' מתוקין אינון שלעולם מתיקותם וחביבותם אל הקב"ה היא השכינה המתוקה תמיד אל הת"ת והיינו וזאת התורה אשר שם משה בקדושתה ובעלייתה ובתיקונה של שכינה אז כך עתה אל בעלה ולזה הם ג' תיקוני שכינה הא' קדושה מן הימין מקדושת החכמה עילאין מקו האמצעי מתוקים מהגבור' הנמתקת והיינו הנחמדים מזהב דהיינו החכמ' ומה גם במלת חמדה ומפז רב מקו האמצעי ומתוקים מהשמאל כדפירש ומלת זאת התורה וכן זאת חקת התור' יורה מלת זאת על מציאותה הקיים העומד הבלתי משתנה. אמנם אומרו וזאת התורה או זאת חוקת כאן תוספת וא"ו וכאן תוספת התור' יורה זאת מלכות ת"ת ובהיות שתי מלות אלו יחד הוא לאחזאה כולא ביחודא חדא ולא שתהיה בחינת' מתייחדת באמצע דהיינו ביסוד אלא למעלה מלכות בת"ת וז"ש לכללא כ"י בקב"ה ולמה לא יהיה הענין היחוד סתם ע"י היסוד בבחינה אמצעית ולא בת"ת למעלה כדאמרת לזה תירץ ואמר לאשכחא כלא חד. כלומר אם היה בבחינה אמצעית היה מורה על שתי מדות מתייחדות. אמנם הם שתי מדות אבל עתה שהיא מלכות נכללת בת"ת מורה על אחדות גמורה וז"ש לאשכחא כלא חד וקרא דייק הכי דקאמר זאת התור' כלו' זאת מקומ' התור' משמע שזאת ממש היא התור' וז"ש ובגיני כך זאת התורה:

אמאי תוספת וא"ו כלומר אי אמרת בשלמא למאי דסליק אדעתין דייחודם ביסוד ניחא ו' דזאת דהיינו ו' זעירא הוא מייחד זאת יתירא אלא השתא דאמרת שייחודם בת"ת מאי ו' דזאת שאינה לרמוז בת"ת שהרי שם מלת תור' אלא אתמר כלומר כבר נאמרה כמה שפירש לאחזאה דכלא חד. כי גם ו' באה להורות על האחדות הגמור ולא על צד ייחוד שתי מדות וז"ש ובלא פרודא כי יחוד שתי מדות יש אחריו פירוד וזאת כלל ופרט כלל היא המלכות שבה כלל עליונים ותחתונים ת"ת פרט שבו הספי' בפרטות דהיינו ו' קצוות לא בכלל המלכות או להפך כלל הת"ת הכולל ו' קצוות פרט המלכות שבה הם בפרטות וראשון נ"ל עיקר וכן מוכרח בתיקונים וא"ת והרי אם אמר זאת התור' היה מורה הייחוד הנדרש א"כ מאי תוספת ו' וי"ל כי זאת התורה מורה מלכות בת"ת וזאת מורה ת"ת דהיינו ו' במלכות דהיינו זאת בענין שהייחוד בשתי בחי' וז"ש כלל ופרט כחדא שאין בכלל דהיינו מלכות אלא מה שבפרט דהיינו ת"ת ואין בפרט דהיינו ת"ת אלא מה שבכלל דהיינו מלכות שהכוונ' כחדא דכר ונוקבא זכר בנקבה נקבה בזכר דהיינו מלת וזאת התור' כדפי' וז"ש ובג"כ וזאת התורה. אבל זאת בלא תוספת ו' שמורה שאין הת"ת במלכות אז אין המלכות נקשרת עם הת"ת והיא מתגוללת בדיניה דהיינו חוקת התורה כי מלת זו מורה על גזרת הדין וזה שאמר דינא דאורייתא גזרה דאורייתא. בגיני כך וזאת התורה. כלומר כדי שיהיו חיים לכל העוסקים בה. זאת ה' בלחודוי. כאן בא לתרץ קושיא עצומה נופלת על דבריו דאיהו קאמר שמלת זאת מורה על סמא דמותא ואי אפשר שהרי זאת מורה על המלכות שהיא א"ת אורייתא כלילא מאלף ועד ת' ועוד נוסף ז' שהיא מורה על ז' הספירות וא"כ איך היא סמא דמותא בשתי בחי' אלו ולזה אמר שאין לתמוה על זה שהרי ה' ד' היתה וע"י היסוד נעשה ה' אם כן מורה בחינה יפה ועכ"ז המפריד אותה מהוא"ו גורם רעה לעצמו ועד"ז ממש היא מלת זאת וזאת: