אור החמה על ספר הזהר ג:שנג

יקבל עליה דינא דלעילא. כלומר יצדיק (שם) [בכ"י דין] שמים עליו.

הכה את איוב בדברים. לשון תמשוך לויתן בחכה. דהיינו צד אותו במצודתו ועם היות שנראה שהודה להקב"ה דוקא אליהו היה סבה וז"ש דאודי לבתר להקב"ה ועוד אפשר לשון אם יתמהמה חכה לו לשון קיווי וירצה שעם היות שלא הודה לו (זכה) [חכה] והמתין שע"י דבריו יוד'. אח"כ להקב"ה וז"ש דאודי לבתר וזה נר' יותר:

שלמא דכלא. מלשון לבב קא דריש כי אם יאמר אנשי לב יורה על טוב הכנת הלב השתא דקאמר אנשי לבב מירה שלמות בכל הדברים בחכמות הרבה ומפני שלמעלה אמר שלא ידעו לנחם את איוב אמר דידעי לאבחנא מילין דהיינו ב' דברים דבר והפכו שידעו להבחין דבריו עם היות שלא ידעו לנחם את איוב כי עם היות שלא ידעו להשמיע ידעו לשמוע.

ואל זועם. מלכות כדפי' לעיל ושדי מעול יסוד דא סמיך לקביל דא . כלומר יסוד סמוך למלכות ונגדיית לה. שהרי היסוד הוא רחמים ממתיק דין המלכות ע"י שפע שמקבל מכל הספירות ומשפיע בה:

אל שדי. מלכות ויסוד והיינו ממטה למעלה ויש שרוצים לפרש בענין אחר ואין להם ענין ועיקר הכוונה (משתי) [בכ"י שההנהגה משתי] מדות אלו אל שדי אל לזעום בדין שדי למתק דיניה ברחמים דהיינו עולם הנקבה ועולם הזכר והנה עתה כאשר האדם מתרעם מההנהגה נותן דופי ח"ו בשתי מדות אלו בנקבה שנדבקה אל הרשעים החיצונים לפעול הדין ואל הזכר שעשה עול כששתק אל דיניה ולא בטלם ולזה אמר חלילה לאל מרשע דהיינו שעם היות שאל זועם אין הרשע ממלא שם אלא חלילה חולין הם לשם אל והיינו שהיא חלל (שהם) [בכ"י מהם] שאינם נכנסים לה כלל. וכן שם שדי מעול והיינו שיש זכר ונקבה בחוץ והם עול רשע ושניהם חולין לשני שמות אלו כדפי':

אזיל בהאי עלמא כלומר שעוסק בהבלי העולם לאפיקי שאם עוסק בדרכי העבודה ובא לפניו חטא (שוב) [בכ"י שוגג] אין בכחו לברוא המשחית אמנם כד בר נש אזיל בהאי עלמא ועביד עבדתוי שעוסק בהבלי העולם בענין שמשכח ממנו העבודה וטועה שגגת זה עולה זדון ובורא המעשה הרע ההוא משחית שהמשחית הנברא מהמעשה הרע הוא עצמו נפרע ממנו ראה כמה מתוקים דבריו אלו למבין הנה שלח ברא הקב"ה העונשים כלל שלא ברא החיצונים כולם בשלוה עם האדם שהרי מי שלא עשה הפועל הרע ולא אצר וסגל מעשים רעים בהם באותם האוצרות אין לו פחד מהם ולא יאונה אליו רשע ועול והמסגל שם פועל אותו הפועל שסגל שם ישלם לו א"כ חלילה לאל מרשע אין הקב'ה משפיע ברשע ולא בעול דין לשלם לו (אלא אם) [בכ"י אלא חלליהם [הג"ה חללים] וריקנים מדינים מכל וכל אלא אם] האדם ממלא אותם מפועל רע אותו הפועל שאדם השפיע ישלם לו. ויוכיחנו על מעשיו הרעים ואין לו להתרעם אלא על עצמו שהוא גרם:

רוחו ונשמתו אליו יאסוף. הענין שבנפש נאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים נראה שאין מקום הנפש בצרור החיים שא"כ מה והיתה נפש אדוני אמנם שאר נפשות אינם תדיר בצרור החיים אלא לעתים כדפי' בפרשת ויחי שהרי מדור הנפש בעוה"ז בקבר (שאין המציאות) [בכ"י שאין אותו המציאות] צרור החיים ולזה ניחא שלא אמר הכתוב נפשו ורוחו ונשמתו אלא רוחו ונשמתו מפני שהם הנאספים תמיד בצרור החיים וז"ש רוחו ונשמתו אליו יאסוף תדע למה לא אמר נפש לא שתאמר שנפש השב תהיה דחויה ח"ו אלא מפני שהיא אסופה עליונה לאתצררא בצרורא דחיי ואין זה מושב הנפש. אמנם ממילא שמעינן ענין הנפש דהא קיימא לן דכל זמן שהנפש נדונת אין מנוחה לרוח ולנשמה כלל לזה אמר ומאחר שהשב מתבשר שרוחו ונשמתו יאסוף אל צרור החיים הרי הוא מתבשר שנפשו אינה נידונת וז"ש.

ולא שביק לנפשיה לאתדנא בדינא אחרא. ודקדק באמרו לאתדנא בדינא אחרא דדוקא בדין החיצונים אינה נידונית אמנם יש דין קדוש עליון שהיא נידונית שם כדמוכח בכמה דוכתי והיינו סוד למה הרגזתני לעלות וכו' ולהכי קאמר לאתדנא בדינ' אחרא דהיינו ב"ד חיצוני וז"ש ולא שביק מכלל שחייבת היא וירצה ולא שביק וכו' שאם שב בתשובה אינו נמסר ביד החיצונים אמנם פנימה בג"ע דנים אותו וזהו שאמרו בזוהר בההוא עובדא דינוקא וזמנין (דאתכסי תמן בצערה) [בכ"י דאתסי תמן בצערא] וענין זה הוא בענין התלבש הנפש והרוח בעולם הנשמות והרוחות ונוכל לפרש עוד אומרו בדינא אחרא נוסף על הדין שהוא דן עצמו וסגף עצמו בתשובותיו או היסורין שקבל עליו ואחר שנדון פעם אחת אינו נידון שניה כענין ועניתיך לא אענך עוד ואלו היה נדון שניה היה נשמה ורוח מתעכבים מליכנס בצרור החיים כדפי' לכך רוחו ונשמתו אליו יאסוף וממילא שמעינן ולא שביק כדפי'.

דינין טמירין סוד הגלגול.

לאתדנא בדיניה. כשנדקדק בדבריו תמצא בדבריו ד' דברים במלת כי פועל אדם ישלם לו הא' לאתדנא בדיניה. הב' ובאינון עובדין (דבר נש עתיד) [בכ"י בר נש דעביד] בהאי עלמא. הג' וסליק ליה לאתדנא בדיניה. הד' ויתאביד מעלמא ויש לדקדק מה כוונתו והאיך נכללו ד' דברים אלו כולם במלת כי פועל אדם ישלם לו והענין שהוא דרש כדדריש ת"ק כי פועל אדם ישלם לאתדנא בדיניה ממש נדון בדינוי לא פחות ולא יותר והוא דן לעצמו דיניה לא דין שמים כדפירש לעיל והיינו. כי פועל וכו' כפשוטו כדפירש. עוד דקדק מה שאמר הכתוב אף אמנם אל לא ירשיע ושדי לא יעות משפט כדפתח תחלה ואמר חלילה לאל וכו' ואמר עוד וכאורח איש ימציאנו. ירצה ובאינון עובדין דבר נש עביד בהאי עלמא ירצה שני עניינים. הא' שלא תאמר פועל א' או כלם בבת א' שאינו אלא שכל א' וא' בא לעצמו וגובה חלקו כפי מה שהוא (משאם) [בכ"י הג"ה [עשאם]] כסדרם הם באים וגובים וז"ש וכאורח איש באותו הסדר ימציאנו. וז"ש ובאינון עובדין דבר נש עביד בסדר העניינים בהאי עלמא כך הם מסודרים לבא עליו (לפני) [בכ"י כפי] היחס הידוע לפני בורא כל כסדר השנים משותף בסדר המעשים כאשר נבאר במקום אחר והיינו וכאורח כפי דרך שהאיש ארח בשניו במעשים וכפי סדרם ג"כ מתייחסים אלו עם אלו נכנסים זה אחר זה וגובין ואמר כי פועל אדם ישלם לו משמע לאדם והיינו שאינו מחזירו בגלגול לשלם לשני אלא ישלם לו ואמר עוד וכאורח איש ימציאנו ממציא אותו בעצמו שאינו חוזרו שוב אל העולם אלא ימציאנו שם עד ירצה מעשיו וז"ש ויתאביד מעלמא כיון שנתחייב להמצא שם ולא כאן (שנברא) [בכ"י שנכרת].

ויתאביד מעלמא בלא בני'. בעי לכוונא וכו' להביא רוחו ונשמתו של מת שם להתגלגל בגוף העושה לו שם אמנם הנפש אינה מתגלגלת כלל כדפי' בסבא והיינו דכתיב רוחו ונשמתו.

דלא יתאבידו מהאי עלמא. שאין לו השארות המין עם היות שאדם אם יש לו בנים זוכה במעשה בניו בתורתם ובמצותם ומעלמא אחרא נשמתו מעולם העליון. אל אלהי הרוחות וכו'. להתפלל שלא יכלה כלם וירחם עליהם כדרכו בסוד הגלגול שחשב מחשבה לבלתי ידח ממנו נדח. לאסתמרא מחובוי לשוב מהם בתשובה. ולנטרא עובדוי. שלא יחטא מכאן ואילך. בכל יומא ויומא. שוקלים מעשה אותו היום בעצמו אם רובו לזכות או לחובה ומצרפין אותו למעשה שאר הימים ושוקלים הכל יחד אם האדם רובו חייב או רובו זכאי והיינו בהיכל הזכות. ומשגיחין עליה. לדעת כמה כיון להכעיס בחטא זה או אם היה שוגג גמור או שוגג קרוב למזיד וכן ממש במעשה המצוה אם נתערב בה מחשבה אחרת פוגמת כגון לשום כבוד ואח"כ אכתיבו קמיה לפי מה שעלה אז מן הדין:

דהא כמה זמנין עלמא אתדין. ודנים כל העולם לפי נטיית רובו ואם נמצא רובו חייב רואין מי הוא הגורם שהכריע במעשיו העולם לכף חובה והדין מתעורר עליו אף אם עונו מועט כיון שהכריע כל העולם לכף חובה. סליק רוגזא החיצוני. (קרי) [בכ"י קמי] מלכא בהיכלות מבחוץ לתבוע הדין עליו ודינא אתער מהגבורה ושרשיה וז"ש חמת מלך דהיינו הגבורה המתעוררת מלאכי מות הם הכחות ההם החיצונים המתעוררים אותה ויונקים ממנה ועומדים לקיים גזרת מלך. סנטרא. שר הטבחים. לאשתעי בהדיה דברי שבח והודאה דהיינו ג' ראשונות. אתא סנטרא סמא"ל לתבוע הדין. אנפא דמלכא הספירות העליונות. חדאן שהמשיך להם השפע הצדיק והאירם מן הבינה שהיא נק' שמחה. בעי למלכא על עובדוי. היינו אמצעיות ששם אדם שואל צרכיו ואז הוא שואל חיים לכל בני העולם וכן ראוי לנהוג בכל תפלה בין על יחיד בין על רבים: