אור החמה על ספר הזהר ג:לה

א"ר יהודה וכ"ש כהנא כהן גדול ביוהכ"פ כלא אשתכח בחידו מצד הבינה שהיא יום הכפורים. ימינא שארי מצד הכהן. שמאלאי אתכליל דהיינו סוד כהן ביום הכפורים שהכהן ימין ויום הכפורים שמאל קצת ואפשר שע"י הלויים בשיר קאמר. וכלא אתאחיד על ידי קו אמצעי דהיינו ישר' במעמדם ואתברכון כלהון כחדא אור שוה המשוה העולמות לכלם ברכה א' לכלם. קרבנא עליה פרו וידויו כאו' וכפר בעדו. והיינו טעמא דמנחת חינוך כהן:

א"ר יוסי וגומר תתאי לא יתברכון וגומר ישראל אינם מתכפרין על ידו עד שיתכפר א"כ האיך יתברכו העליונים:

ור' יהודה ולא והא כתיב מוכרחים אנו לומר כן מאו' וכפר בעדו מורה שיכול להתכפר ע"י עצמו. ור' יוסי הוה ס"ד כי וכפר אינו ממש שחטא אלא כפרה ותיקון בעלמא בלי עון ור' יהודה דייק ליה אמאי בעי לכפרה עליה בלי ספק הוא מפני שחטא. והנה לפי זה הדרא קושיא לדוכתיה אם תחתוני' אינ' מתברכי' ע"י עליונים לכ"ש. לזה בא ר' חייא לתרץ כ"ג חכמה כהן הדיוט נצח סגן חסד. אחרא מקרב פי' אם חטא כ"ג סגן או כהן הדיוט הוא מקרב קרבניה ולפי האמת זה הכהן א"א לו להעלות הקרבן אלא על מדתו דהיינו ההוא אתר דאתקשר ביה סגן בחסד: כהן הדיוט בנצח: ועכ"ז מכפר שאחר שכ"ג נתכפר לו לעלות אל החסד או אל הנצח אין פגם מעכב לו לעלות אל החכמה שהוא מקומו וז"ש בתר דכהנא רבא סליק לההוא אתר שהקריב הכהן הדיוט קרבנו לא מעכבין לסלקא לאתריה המדה העליונה והטעם מפני עזר המדות בעצמם בתיקון הפגם כדמפרש ואזיל מפני צורכם אליו להתברך ע"י כדרכו:

כגוונא דא המתפלל וגומר פי' שאין הקרבן ע"י עצמו אלא ע"י זולתו המתפלל וגו' וע"י אחר עם היות שהוא הדיוט שאינו שליח צבור מוציא ש"ץ ידי חובתו שהוא כמו כ"ג כמו שפי': לדכאה ליה להחזירו בתשובה וללמדו דרך היאך יתפלל תקיעתא סדרן וגומר. מתעטרא יצחק וגומר בבינה דמתמן מתערין דינים והוא רישא לאבהן שהוא נושא הדגל אדום מהדין וכלם נמשכים אחריו לדין ג"כ ולזה עם היות שנא' פשוטה רחמים עכ"ז הם תקיעות שופר שהן דין אלא שהם דין של רחמים כנזכר. פחדו בציון שנשפע הדין מהגבורה אל המ'. או ירצה פחדו ונתלבשו בפחד וגבורה בציון מקום ב"ד קיבוץ החיילים אל לשכת הגזית שהיא מ'. וחטאים היינו או' ויבא גם השטן בתוכם. ולהכרח הדין ביום הזה אמר בהאי יומא יצחק אתעקד דהיינו הגבורה הנקשרת ועוקד כלא עמו דהיינו כחות הדין נקשרים עמו מורה על תוקף הגבורה ודיניה אלא שהם נחלשי' בעקידה. ושרה מיללת שנאמר לה שחיטת בנה והיינו מ' שהיא תרועה מיללת בתוקף הדין הנשפע לו מלמעלה וקל שופרא ת"ת מבינה תקיף לחדא מצד הדין והיינו דכתיב ויהי קול השופר הולך וחזק מאד ופי' אילו של יצחק: מאן דאעבר בינייהו ואשתזיב פי' שדנים אותו ואינו מתחייב לא בגוף ולא בנפש. א"ר אבא בגין כך וגומר. אתעקד יצחק וגומר שלא זכה אל הגבורה אלא במעשה העקדה. ויעקד את יצחק בנו עקד וקשר אותו בגבורה והיינו וישם אותו על המזבח למעלה ממ'. ממעל לעצים נצח והוד ות"ת שהם עצים ודאי ועל העצים הוה משמע ת"ת על נצח והוד. וממעל לעצים דמשמע גבורה על דמעל:

א"ר אלעזר וגומר שגם החסד גובר על הכל והיינו סוד התקיעות כנזכר: בגין דאשתכלל ימינא שכלל גבורה עמו בסוד הנני בני כנזכר במקומו:

ר' אבא אמר שגם הת"ת ממתק הדין כדמפרש ואזיל. שופט לשון משפט שהיא בת"ת רחמים. אלדי"ם גבור' שופט ועובר דרך הת"ת ושם מתרבה האש ודינו במימי רחמיו באש גבורה ה' כח ההנהגה נשפט מצד הת"ת ברחמי' מזיגים בדין והיינו אתבסמותא דעלמא שכל ההנהגה נמשכת משם יהו"ד מזוג' במדות. דכיון דיערע. כאשר הבינה מושכת ההנהגה באש הגבורה ואיערע באתריה דיעקב מפני כי הת"ת מעבר לשפע הגבור' שהת"ת למטה מהגבורה אינה משתמשת דרך מעבר לבד אלא אחיד ביה שלא יפעול אלא בבחינת ההמזג'. כדין שכיך אשא שהי' דין הגבור' ואצטננו גומרין שהם כחות הדין הנדלקים מאש הגבורה והם מצטננו' מחוזק דין פעולתם אחר שהאש הנשפע אליהן אש נחה והם הם מארי דיללא ומארי דיבבא הנזכר בכמה דוכתי. מהרמ"ק זלה"ה: