אור החמה על ספר הזהר ג:שמא

הכא פריש רב מתיבתא וכו' והוו אחדא ביה לדינא על עון המתבאר לקמיה. וא"ת לפי הנראה שהיה קטן א"כ לאו בר עונשין. ואין לומר שהיה בן י"ג ונידון ועכ"ז קארי ליה רביא שהי' נידון אפילו בעולם הנשמות כדמסיק לקמיה ואם כן למה נידון בב"ד של מעלה הא קיימא לן שאין עונשין אלא מבן עשרים. ולומר שהיה בן עשרים אי אפשר דהא קארי ליה ינוקא ורביא. ומטעם זה נראה שלא היה אפילו בן י"ג וי"ל כי היה קטן ואפילו לשנת י"ג לא הגיע אמנם מ"ש שנענש על עון ידוע הכוונה שנסתלק מן העולם כדי שלא יחטא יותר ומה שאנו אומרים שאין עונשים בב"ד עד יותר מי"ג היינו להענישו אחר סילוקו בגיהנם אמנם לסלקו מן העולם קודם שלא יחמיץ יותר אדרבה זו סבת סלוק כל הקטנים ומה שהיו אוחזים בו מארי דדינא היינו לעכב מנוחתו שאין זה עונש אלא מדה כנגד [מדה] שהיתה אותה נשמה ראויה להאיר בתורה יותר והוא נתרשל כדמסיק והיו בעלי הדין אוחזים בה לעכב מנוחתה לא להענישה בגיהנם וענין זה מוכרח שאם לא תאמר כן א"כ שוה הוא קטן שנסתלק בתורה עם אותו שקלקל כל ימיו אלא ודאי בשכר נשמתם נענשין ולא בגיהנם ועל דין גיהנם אמרנו שאין דין מעשרים וכו':

מייא דאינון מלרע וכו' והוא הפך המציאות שיעלה מן המלכות לבינה וא"ת שתרד הבינה למטה ליטלם קשה ומאי אצטריך לון לאינון וכו' ושלא לצורך לא תרד למטה וא"ת כי שמא לעתיד תחסר למעלה אדרבה היא להפך כי הבינה אתר דכל מבועין וכו' ואי אפשר שימצא השפע למטה אם לא ינתן מלמעלה כי כל מבועין כל מציאות מקורי השפע נפקי מיניה ולומר שיחסר בו אינו מפני דלית פסיקו וכו' ואדרבה למטה במלכות לא יש שהוא אתר נגיב וא"ת מי מכריחנו לפרש ים הקדמוני בינה נפרש ים הקדמוני כל שש הקצוות עד היסיד והשתא לית כ"כ דרגין בין מלכות לים הקדמוני לזה אמר [סוף סוף מאן חמא חפירה דבירא וכו' כי הבאר מלכות ומקורו יסוד. וא"ת נפרש ירושלים בחי' המלכות למעלה בהיותה בחיק בעלה וים הקדמוני בינה והשתא לא קשה דלא הוי אתר נגיב לז"א] יהי' מה שיהי' וכי ירושלים שהוא מלכות אף אם נאמר שהיא בחי' עליונה יהיב מיין אל הים הקדמוני וכו' בענין שאין דרך ליישב פסוק זה:

תלת עמודין. אפשר שהם צדיקים עמודי עולם: ואפשר שהם עמודים ממש תיקוני ג"ע כחות חיים נצחיים שהגן חי ממש והעד על זה כי מגלגל הלבנה ולמעלה אין דבר שלא יהי' חי נצחי משכיל. שבעה יומין עד ירצה עונשו. כדמסיק לקמיה:

ותתסחי לזכות גופו להסתלק. ולא ידיע מאן. כלומר לא יצדק מלת ההוא אלא על היום הנודע ואינו שלא נזכר בכתוב סימנו. יומא בתראה איהו. שהוא אחרון לכל הימים שכל הרוצה ליכנס נכנס בתחלה. ועתה יצדק מלת ההוא להיותו יום (הנוער) [אולי הנועד] ונודע לכל הבא אל הקודש.

אמאי איקרי ההוא. שהם שני הפכים הוא מורה העלם ההוא בה' הידיעה מורה גילוי וכיון שהוא במלכות ראוי שלא יקרא ההוא בהעלם:

דאחיד סופא בשירותא כדמפרש ואזיל הוא העלם ההוא בה' הידיעה מורה גילוי וכיון שהוא במלכות ראוי שלא יקרא ההוא בהעלם.

דאחידן גילוי מורה גילוי והעלם דהיינו שירותא וסיפא ושירותא בינה ונקראת שירותא דהיינו שירותא דקיימא בשאלתא דאיקרי מי כדכתיב בזוהר לקמן.

סופא היינו בחי' אחרונות שבמלכות ויום ההוא היינו בחי' עליונ' שבמלכות שהיא קושרת בחי' אחרונות שבה עם הבינה שהיא מתפשטת עד למטה כאשר יתבאר ומלכות עולה ונקשרת עמה ואמר דאחיד סופא בשרותא ולא אמר דאחיד שירותא בסופא מפני שסדר הענין הוא היות בחינת ההוא למעלה לקשר סוף הבחי' למעלה כדמסיק:

וכד יקום יומא דא וכו' דהיינו סילוקה למעלה לקשר התחתונים עם העליונים ואם היה אומר שרותא בסופא הוי משמע איפכא שמוריד הבינה למטה וא"כ הי' ראוי שתהא בחינ' ההוא למעלה ויורד למטה לקשר העליונים עם התחתונים ואם הדבר כן מאי קאמר בתר הכי יצאו מים חיים וכו' להכי פי' שקושר סופא בשרותא.

ה' הוא לאחזאה וכו'. כלומר ה' עם היות שהיא מדה אחרונה עכ"ז נקשרת בשירותא שהיא בינה והיינו הו"א שמורה היותה נעלמת וא"כ ה' מלכות הוי הוא וזהו פי' ההוא ובזה עתה ניחא מה דהוי קשה לימא ההוא בינה שהוא נקראת הוא והוא ה' ראשונה של שם אלא משום דאי הוה בבינה אמאי קאמר ההוא דהוי כפל לימא הוא לזה פי' כי אי אמרינן במלכות ניחא דקאמר ההוא להורות ה' דהוי סופא דכל דרגא הויא הוא דאיהו שירותא וכולא חד שירותא וסופא ובגין דאיהו סופא וכו' כלומר ומפני שהרמז במלה זו במלכות שהיא סוף הכל ה' אחרונ' של שם איתוסף ביה ה' שאם הכוונ' בבינ' בלא ה' נמי הוא הוי בבינ' כדפירש:

זמינא ירושלים וכו' כלומר בשלמא אי לא דרשינן ביום ההוא כלל ניחא דקאמר שביום הגאולה יהי' כן אמנם השתא דפרישית יום ההוא על המלכות אין מלה שיורה על הזמן. לזה אמר זמינא ירושלים וכו' ומלת יצאו מורה על הזמן העתיד.

לאפקא מיין. היינו מלת יצאו מים:

ולנבעא נביעו. הוא פי' חיים ורצה בזה כי לא יהי' לבד שיצאו המים ממה שנתן בה (ארץ) [בכ"י וקבץ] מהעליונות אלא שהיא מעצמה תהי' נובעת וזהו יצאו מים חיים לנבעא נביעו.

הכא אית לומר. בשלמא אי פרשינן יום ההוא בינה ניחא דקאמר קרא בכח והשפעת יום ההוא שהוא בינה יצאו מים חיים שהוא מלכות אלא לדידך מאי בין האי להאי:

ירושלים כל דרגין וכו' וכאשר תקרא המלכות ירושלים יורה על כללות הבחינות כולם.

אית דרגין וכו' בחינות שונות זו מגולה מזו וזו נעלמת מזו.

כבודה. מלשון כבוד מפני שהיא בחינת י' שאצילותה מן החכמ' שבה ל"ב נתיבות כמספר כבוד והיא משם כבודה ושאר הבחי' סביבה ועכ"ז סביב לנקוד' זו בחי' ה' שהוא סוד בת מלך שהיא חכמ' פנימה לאות ה' כזו. # הּ והיינו מלת ההוא שמורה ה' ומורה על י' תוך הה"א כדפי' לעיל.

ההוא יקרא ארץ. דהיינו מלכות ארץ ישראל.

וכד יקום יומא וכו' היינו סילוקה למטה מבחינותיה הנגלות והיא עולה להתייחד למעלה:

והאי נביעו מן הים וכו' הענין בסוד אור חוזר כי בהיות אור הבינ' מתגל' במלכות בריבוי יגדל האור בה [בכ"י עדי] תשוב ניצוץ אורה למקור האור דהיינו במלכות אור מתנוצץ עד הבינ' ממט' למעל' בענין שהם בה שתי בחינות הא' אור מתנוצץ למדרגות תחתונות להשפיעם ולהאירם והיינו חציים אל הים האחרון והוא סוד אור ישר ממעל' למט' לתחתונים הב' וחציים אל הים הקדמוני דהיינו אור מתנוצץ ממט' למעל' נקשר בסוד שש קצוות ממט' למעל' עד הבינ':

כגוונא דאימא בינה ברא בין דרועא היינו היות המלכות עולה (אל) [בכ"י ליתא תיבה זו] בין חסד וגבור' ומשם היא מסתלקת בתוכיות הבינ' בסוד אור מתנוצץ דהיינו מסגי' חלבא דיניק תוספת אור הרחמים בה ואתמליא פומיה ואתרבי ביה דהיינו סוד תוספות קדוש' שהאור הוא מתנוצץ בה ומתיילד אריק חלבא וכו' דהיינו אור העולה ומאיר בתוך הבינ' וזו חבה יתיר' אל הנאצלים היות התחתון מתנוצץ ומאיר בעליון בסוד קשרם נעוץ סופן בתחלתן.

ים האחרין דרגין בתראין כי מלת ים יותר כוללת מירושלם כי זה הים הגדול ורחב ידים וראה מה בין זו לזו כי ים כולל אפילו עד התחתונים שתחתיה מצולת ים כדפירש:

ארץ פרטי יותר ארץ ישראל פרטי יותר ירושלים פרטי יותר. העזרות פרטי יותר. ונקודה אמצעית היא נקודת ציון ועשר קדושות הם זו לפנים מזו פרשתים במקום אחר וכמה מדרגות בין ים לירושלם [ובין] ירושלים ליום ההוא כדפי'.

כמה חדוה וכו' מפני שיש תועלת לצדיקים כולם (במסתלקים) [בכ"י כשמסתלקים] הצדיקים שמחדשים חופתם לכבודו וכן הרשעים בגיהנם.

אבוה שבק הכין קודם מיתתו ועזב מנכסיו לתלמוד בנו ורזא סתימא וכו' ולא נתן לגלות עונו כיון שכבר קבל עונשו בהכרת ימיו.

דהוה מכסיף וכו' ג' עונות הלבנת פני רבו ברבים ועוד דלא חייש כדי להוסיף בתורתו ועוד כעס רבו עליו דחליש דעתיה דרביה.

בדינא תקיפא. לפי מה שפירש לעיל שאין גיהנם אלא אחר עשרים שנה או י"ג לפחות ירצה דינא תקיפא עכוב הכנסו בג"ע ודוחק הוא. ואפשר שיש דרך לייסר הצדיקים בזולת הגיהנם דהיינו פולסי דנורא כענין דמחיוה לאליהו ולגבריאל: