אור החמה על ספר הזהר ג:שלח

עטרת זהב גדולה לקמן מפרש דאיקרי מלאך ה' ונודע שהוא המלכות והא קשיא שהרי המלכות הוא הלבוש בעצמו אלא הענין כמו שפירשו בתיקונים כי מלכות למטה מהיסוד וזה טפל לצדיק ודאי הדום רגליו ולכך ממנה נעשה לבוש לצדיקים שהם במדרגת היסוד בענין שהיא המלכות לבוש ליסוד בהיותה למטה ממנו והוא מתעלם בתוכה כנודע ויש לה בחי' אחרת שהוא עולה להיותה עטרת בראש הצדיק שהיא בחינתה למעלה מהיסוד רביעית לשלשה אבות וכמו שהוא נק' אז עטרה בראש הצדיק כן מרוחניות בחי' זו נעשה עטרה לצדיקים והיינו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ובחי' זו היא קימה ועמידה למלכות ולהכי קאמר ומלאך ה' עומד לגבי העטרה כדמפרש ואזיל:

כגוונא דיצה"ט ויצה"ר הענין כי הגוף החומרי [בכ"י הנענש] עניינו מצד יצה"ר ומה שנמשך הגוף אחריו בתאוות גשמיות ובגוף הדק הרוחני עניינו מצד יצה"ט ומה שנמשך הגוף אחריו במעשה התורה והמצות ואי אפשר להם להיות כאחד:

א"ל אע"ג דחברייא ידעין דמילין וכו' מה תועלתא וכו' כי בשלמא בהיותו בגוף בעולם הזה יש לו תועלת להשטינו ולהחטיאו כדפי' בזוהר במשל הזונה בפ' תרומה אמנם אחר המיתה מה תועלת ימשך לו כי מאי דהוה הוה וכבר אפיק נשמתיה ונתעסק בהריגתו א"כ אין תועלת נמשך לו מכאן ואילך ותירץ כי הוא רודף שיתארך עונשו ולא יתלבש בגוף הזך המעותד לנשמה אחר כלות הגוף ובהיות הגוף נידון ברמה ותולעה הרוח ערטילאי מלבושיו וז"ש בגין דלא יתלבש וכו' לבושא דיליה הגוף שהוא החומר דכתיב ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם והיינו החומר עורו של נחש והבשר והחומר שאדם מתלבש בו הוא ממש מענין הנחש העכור (ונחיה) [בכ"י ונדחה[ במיתת האדם שהרוח פושט לבוש זה ולובש לבוש זך ונקי טהור ובעוד שהאדם נידון ברמה וגוש עפר מתעכב לבישתו הטהור כדפי' לעיל ולכך עומד על ימינו לשטנו לעכב לבושו כדי שיתארך עונשו:

דאי יתלבש בההוא לבוש יקר וכו' הוכרח שיתכלה הגוף בעפר במהרה והיינו חלק הנחש ועבידתא דיליה דיתבטל ויתעבר מעלמא.

פקדא רוחא. להיות נענש הרוח עם הגוף כדפי' דאנן פקדין מתחלת הלילה עד חצות כדפי' לעיל פקדונא לנפשא וכו' כבר פי' בההוא עובדא דסבא כי הם ג' מדרגות נפש רוח נשמה נפש משכנה בקבר ולא בקבר ממש אלא במציאת העשיה בעולם העשיה ברוחניות הנאחז בקבר הגשמי ושם משכן הנפש והיינו סוד חצר מות דקאמר במס' ברכות ואל הנפש אשר שם פוקד הרוח שבג"ע תחתון כי הנשמה משכנה בג"ע עליון כדפי' שם בארוכה גו גרמי שעם היותה ג"כ מהחומר הם מזדככים שם בעפר והם נכללים בגוף העתיד להיות אחר התחיה כדפי' בזוהר פ' פינחס ומטעם זה נאחזת הנפש בקבר עם העצמות הן אמת המאמר הזה מבהיל לכאורה עיני המעיין מפני שיש בו לדקדק כמה דקדוקים. א' אומרו רוחא ונשמתא ונפש אינו מזכיר כלל. ב' אומרו רוחא מעם רוחא דקודשא מורה שהוא למטה ונשמתא מגו אילנא דחיי הוא מהת"ת כנודע וזה הפך ההקדמה המפורסמת שהנשמה מהבינה ורוח מת"ת ונפש ממלכות. ג' אומרו גרמי ושייפין וכו' הנה דבריו כפולים פעמים הרבה כי גרמי היינו שייפין והיינו סטרא דלהון והיינו תיקונייהו וכו' והם ד' דברים ואינם אלא א'. ד' הרי יש איברים רמוזים במקום גבוה כגון הלב והלשון והברית שהם איברים שאין בהם עצם וכן העינים והאזנים שעיקרם למעלה ולפי דבריו הם מבשר החיצונים. ה' אומרו לבתר מתחברן שמייא וארעא ונו' מה נשאר להם שהרי הבשר והגידים ומהשקרם עור עליהם כבר נאמר אשא ומיא ועפרא למה אצטריכו ואנה הם דקאמר לבתר מתחברן ועוד שכל עצמם של עצמות ובשר וגידים ואיברים הם מד' יסודות אש ואויר מים ועפר ומה גם אומרו לאגנא על כל אלין וכו' שמורה שהוא דבר נוסף על העור ואפשר היה לפרש שהוא השער שבראש ושאר השערות שהם מגינים על האדם לשמירת הראש וכיוצא אמנם זה דוחק דקאמר לאגנא על כל אילין ולחפיא על כולא ואין [בכ"י ענין] השער אלא במקום פרטי. ועוד אמר ויהבי אשא וכו' לא אתיישבא שמורה שהוא ענין בשמא וארעא מה שאינו בשאר הדברים לכן נפרש כי רוחא מעם רוחא דקודשא דקאמר היינו הרוח הבא מהת"ת והוא רוח ודאי. ונק' רוחא דקודשא מפני שהוא מהחכמה הנק' קדש ונשמתא לא קאמר מאילנא דחיי אלא מגו אילנא דחייא דהיינו מפנימיות עץ החיים ונודע שהת"ת נק' עץ והוא בעל החיים מהבינה שהיא ארץ החיים ופנימית עץ החיים היינו מקום שורש הת"ת שהוא הבינה: