אור החמה על ספר הזהר ג:שלז

ההיא קלא כלילא וכו' כי כיון שהוא מעצבון פרידת האדם בחלקיו דהיינו חבור הנפש עם הבשר והעצמות ימצא בפרידה זו דהיינו עצבות זה חלק נפש וחלק גוף כי שניהם נעצבים ומצטערים ואותו הצער הוא הקול הנדרש הנה בהתגלם אותו הקול ליודעים בכישוף יגלפו בו גוף אדם ממש דהיינו * אולי ציור. צער ד' יסודות והנפש ואין ספק שצער זה ומציאות זה הוא תחת ממשלת החיצונים מפני שהוא חלקם מכל עמלם בפרידת החלקים במיתה כדדריש לקמן בפסוק והכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו ואולי המשתמשים באוב יודעים שמות השרים הממונים על הדבר הזה ומשביעים אותם ומקטרים להם קטורת ידוע ועושים להם עבודות ידועות ואח"כ הם באים ומגשימים אותם החלקים הידועים שתחת ממשלתם וזה היה ענין שמואל שגם לו היה ענין מיתה ומרירותו וצערו ממונה מופקד וכן של משרע"ה והבעלת אוב העלה את שמואל שבאותה המחיצה הידועה והוא העלה עמו משרע"ה שבאותו המציאות שאמרנו כדדרשו רז"ל בפ' אלהים ראיתי עולים מן הארץ ומה שחשב שמואל שהיה זמן התחיה מפני שבעת התחיה עתיד הקב"ה לכלול בגוף ובנפש גם חלק זה שהוא חלק ייחודם יחד ולא יתרחק ממנו כי הוא ממש רוח חיוני שהוא דבקו' הנפש והגוף ובענין זה שוים כטובים וכרעים ואין ספק שיש מחיצות ידועות לכל א' וא' כפי עניינו ומטעם זה ידע שמואל מחיצתו של משרע"ה ששאל עליו והגיעהו שם והארכתי בזה להודיע ענין האוב מתוך דבריו אלו כדי שלא יעלה על דעת המעיינים שהיה לא הנפש וכ"ש רוח או נשמה שהם מופקדים במנוחתם תחת יד קונם ח"ו וגם לא היה הגוף שהוא בקבר אלא חלק זה כדפי' וכדפירש איהו באומרו ודא איהו אוב וכו':

חדוה אמאי סתימו וכו' מה שמחה הוא למת שיסתמו עיניו שמבשר אותו הקב"ה ויוסף ישית ידו על עיניך נראה שיש לו בזה שמח'. עיינין גוונין דהאי וכו' כדפי' בתיקונים שהם ג' גוונים הגוון הלבן הוא הים הגוון האחר הוא חוץ לארץ הגוון האחר הוא ארץ ישראל הגוון האחר הוא ירושלים נקודת בת עין בית המקדש א"כ הוא דמות כל העולם ממש חיזו ודיוקנא דהאי עלמא. הענין כי שכל האדם כולל הצורות הגשמיות מחשביות מצויירות ופתח כניסתם בו הוא העינים כי העינים יראו הצורה הגשמית וימסרוה דרך צינורות ידועות לשכל והנה ימצא ע"י היות העינים פתוחים השכל גשמי מסתכל בצורות הגשמיות ולכך מצוה לסגור העינים בעת התפלה לסלק דעתו מהצורות הגשמיות כלם לייחד המחשב' בצורות השכליות ועתה שזה מסתלק מסלקי' ממנו מה שהוא פתח כניסת הצורות דהיינו האחיז' שיש לאדם בעוה"ז והסוגר מור' שהוא ישאר אחריו זמן רב יורש החלק ההיא כדמפרש ואזיל:

יאות תיקונא כקדמאי וכו' שהרי מה שאמר לו הקב"ה ויוסף ישית וכו' מור' שהי' מנהגם כך וכן נהג יעקב עם יצחק וכן עשה יצחק לאברהם והם היו. יודעים חכמ' זו אלא שהקב"ה בשרו עתה שיהי' יוסף מקיים ענין זה עמו כמו שעשה הוא לאביו חיזו דילך אתאביד סוף סוף קשה לי כי לא על הגוף היה יעקב מתבשר ושמח וגם הקב"ה לא על הגוף ושמח' הגשמית היה מבשרו לכך נ"ל לדקדק עוד דבריו דקאמר חיזו דילך דהאי עלמא אתאביד וכו' כי הכוונ' כמה שפירשו רז"ל לועג לרש חרף עושהו כי החי נהנ' מענייני הגשמית לעבודת קונו ונשמתו שמח' בעבודת המצות הגשמיות ובהסתלק האדם בלי ספק יאבד מכאן והלא' תועלת הנמשך לנשמ' מעולם זה הגשמי וכאשר ישאר לו בן ראוי וכשר והגון עוסק בעוה"ז במצות מעטרים האב למעל' מאור מצות הבן וע"י נהנ' וזהו חיזו דילך מענייני המצות בהאי עלמא אתאביד הרי יוסף יורש אותו הענין וממצותיו נהנה יעקב שם והוא נהנ' נוסף על זה מה שמכאן והלא' יתקנון לך וכו' נמצא נוחל זה להבא:

מאי אתהני האי מית' וכו' כלומר כיון שסוף בנו יורש את עולמו מה לו אם יניח ידיו או לא יניח שפשט הכתוב מורה שתועלת מה נמשך ליעקב בהיות שיוסף ישית ידו וכו לכל המתי'. מאן דבעי למשאל וכו' כלומר מי שירצ' לשאול ואמר כי אדרבא אצטריך לפקחא והיה ראוי שיפתחו עיני המת כדי להראות שיש לו חלק בעוה"ז בגין לאחזא' דעדין אזדמן איהו לאתבא וכו' בתחיית המתים והנ' תירץ לחלק הקושיא הזאת לבד ואמר כי הם ג' עולמות עולם זה ועולם הנפשות ועולם התחי' והנה אין לזה עם זה יחס כלל אלא זה הפך זה וא"כ אין צורך להראות שעדיין יושב לעולם הזה שיש לו חלק בעוה"ז שיהיו עיניו פתוחות שאינו שאין עולם התחיה עולם זה ואל החלק הב' שאמר מה תועלת למיתה וכו' אמר כי אי אפשר שיהי' לו חלק בעולם הנשמות עד שלא יתפשט מעולם זה מכל וכל ואם עיניו פתוחות נראה כמו שעדיין יש לו חלק ומעכב חלקו האחר ואינו יורש חלק הנשמות לכך סוגרים עיניו שהרי הוא מסולק מחלק העוה"ז ומיד יכול לנחול חלקו בעולם ההוא ואל שני עניינים אלו רמז באומרו (לשני אמר) ודאי אי לא אסתים מיניה וכו' ואל הראשון אמר דא בהפוכא מעלמא וכו' עם מה שמפרש בענין התחי' כדמפרש ואזיל דכלא אתאביד בקדמיתא. וכו' ענין זה מפורש היטב בזוהר פ' פנחס מלכות דא רוח קודשא כלומר שנתלבש' בסוד רוח הקודש דהיינו רוחניות נמשך מהמלכות למט' והענין שהאויר הוא לבוש הנפש הדק' ולכך אוירין דהאי עלמא תתא' הם אוירין גסים ומחייבים אל הנפש לבוש גס ועב מחומר זה העכור ואין זה אל האדם לבד אלא גם המלאכים בבואם לאברהם נתלבשו באוירים דהאי עלמא והיו עבים וגסים קרוב לבני אדם עד הסתלקם וזהו סוד מראות המלאכים לאברהם כדפי' שם בארוכ' אמנם אוירין דג"ע הם אוירא דכיא דנשבא תמן שהוא סוד רוח הקודש דהיינו אוירא דארעא דישראל שהוא סוד המלכות ולכך הצדיקים מתלבשים לבושים דקים רוחניים ולכך אסתר שזכת' עצמה וכן מרדכי זכו שתשרה עליהם רוח הקודש הזך ונתלבשו בו והיינו ותלבש אסתר מלכות וכן ומרדכי יצא מלפני המלך וכו' וז"ש דא מלכות שמיא וכו' כענין שזכה אסתר לראות ממש חלק (עלמא) [בכ"י עולמה] בחייה ואם תאמר לפום מאי דמסיק לקמיה דלא אתלבש בהאי עד דנפיק האי א"כ כ"ש שאין ראוי שיתלבש בו בעוד היותו בחיים אם כן איך נתלבשו אסתר ומרדכי בחיים וי"ל כי ענין לבוש זה הוא שזככו חומרם זכוך רב עד שהחומר ההוא לא היה חומר אלא הוא היה הגוף טהור ונקי כענין חנוך ואליהו והוא היה גוף ולבוש אויר המלכות אמנם קשה שא"כ אחר מיתתם היה ראוי שיהיו ממש מתלבשים באותו הלבוש ולא ימותו ולא יכנסו לקבר ועוד קשה לי על ענין זה יעקב שחנטו אותו וגופו קיים לא יתלבש וכן מלכי בית דוד שהיו מחניטים אותם בבשמים א"כ אין נפשם מתלבשת לעולם כיון שאין גוף זה מתקרב [נ' שצ"ל מתרקב וכ"ה בכ"י] וכן הצדיקים שאין רקב שולט בבשרם כענין ר' אחאי בר יאשיה וכיוצא דקאמרו בגמ' כל מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מתרקבים דכתיב (וכרקב בעצמותיו) [ורקב עצמות] קנאה א"כ יצא שכרו בהפסדו שהרי לעולם אינם מתלבשים לבוש המלכות אלא ודאי כי כאשר הגוף ההוא אינו ראוי והגון מפני רוע מעללי הקנאה וכיוצא מהמעשים המכוערים שאז צריך לידון ולישפוט על רוע מפעליו זה בלי ספק אי אפשר להתלבש בקדושה העליונה הרוח עד ירצה מפעליו המכוערים וכמו שהגוף נידון (בכמה) [בכ"י ברמה] כדפירשו רז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי כן רוחו סובל צער זה שהוא ערום ומה גם אם עומד נידון בגיהנם והכי דייק לישניה לעיל דקאמר תרין עולמין דאתלבשו ביננא בתר דסבלי צערא על חובי וכו' הנה שהעיקר תלוי בריצוי מעלליו ועל כזה וכיוצא בו קאמר תרין גופין כחדא לא יכלי למיקם וכו' אמנם האיש אשר מעשיו הגונים וישרים (מתקרב) [בכ"י הגה מתרקב] בזריזות בג' ימים או בעשרה ימים או בשלשים הכל כפי ישרותו ואם הוא צדיק גמור (ועתה) [אולי וענה] גופו לרצון קונו כמרדכי ואסתר יזכה ללבושו אף בחיים וכ"ש שיזכו אחרים מיד אחר המות ולא יעכבם הגוף (הכלה) [בכ"י הבדלה] כלל ואין עכוב אלא במת שהגוף נידון בצער הרמה מפני עון אבל אם אין עון והגוף מתכלה והולך בלי צער כלל זה ודאי לא יעכבהו הגוף כלל ומטעם זה לא עכב לר' אלעזר בר ר"ש בן יוחאי כל אותם השנים שעמד בלא קבורה וגם לא עכב הגוף אותם החטטים ללבוש הרוח כיון שלא היה לעונש כלל ובעונש תלוי הדבר משום שאין ראוי שהגוף ענוש יענש והרוח תעלה למנוחה ויתלבש לבוש עדנים כיון ששניהם יחד חטאו אלא שהגוף נענש בעונש הרמה והרוח בעונש היותו ערום בלי לבוש: