אור החמה על ספר הזהר ג:שכג

מאן דפסק וכו' מפרש לקמיה, מלקט עשבין, כשתזכור מעשה דלך לך דר' אבא בההוא כפר דקאמר ליה התם דעושבין דטורא סלקין ריחין. ומנהרין לון רזין דאורייתא לא נפלא כאן ליקוט העשבים שבג"ע. עאלו לגו חשוך. היינו שבכניסת האדם מעולם זה לעולם הנפשות שהוא זה שאנו בו עתה בביאורו בלי ספק יעבור דרך הקליפות שהם תוהו בוהו חושך ולכן כיון דעאל לגו חשוך לעבור אל מחיצת נוגה לו סביב לא יכולו למיסבל ומיתו שצריך טבע חזק וזכות גדול:

וההיא בריה קיימא וכו' שמא יחס יש לו בנשמה ובמעשים שעמד במחיצת בצלאל ובישיבתו ודבר נוסף היה לו על שאר החברים שזכה לפתוח ראשון לעולם ג' דברים סתומים ופעם זו אירע שאמר אלו וכדמפרש ואזיל ואולם צריך לדעת מה חידש בזה שאמר שהם דברים פשוטים ועוד למה אמר אותם בקצרה כל כך. ויש לומר כי אלו הם מארי מקרא לבד וכל דין מהדינים הם להם לחידוש ועוד היו יורדים מהישיב' של מעלה דהיינו מעולם הרוחות ושם עוסקים כל עניינים בקצרה ומביאים אותם למטה וכאן הם עוסקים אח"כ הצדיקים לפרש ומי שהוא זכאי יותר מסכים אל האמת והיינו דדרשו רז"ל ביהודה ואל עמו תביאנו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה שיהיה מסכים בגן עדן להלכ' ואם נפרש שבכל פעם היה אומר דברים אלו דוקא אפשר שהיה מכריז כך לייסרם שישמעו לדברי ראש ישיבה ולא יפנו לדברים אחרים וז"ש מאן דפסק וכו' כדמפרש ואזיל וכדי שלא יקצרו בהלכה אמר מאן דקצר דהוא הדין לכל דבר שבקדושה וכדי שלא יהרהרו אחר עניינים הנעלמים אמר מאן דקצר יתארך וכענין אלף של אחד הוא הדין לכל דבר נעלם כגון מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכיוצא והשתא ניחא דהוו אמר להו בקצרה שהכל יודעים שאין הכוונה רק להזהירם על הדבר והוצרך זה בישיבותו של בצלאל להיות דבריו נעלמים דעין לא ראתה:

תרין שמהן דשמע וכו' מהמפורסם היות ג' שמות אלו בג' אבות דהיינו חסד דין רחמים ועם היות שברוב המקומות מפרשים ה' אלהינו חכמה ובינה עיקר הכוונה מפני שהם שורש לחסד והדין ואם כן אמר תרין שמהן דשמע ישראל דאינון ה' ה' דהיינו חסד ורחמים שטבעם ענין א' בסוד מוליך לימין משה זרוע תפארתו. כי הת"ת מדריכו לעולם לנטות לימין אלהינו שהוא גבורה אשתתף בהו עם הימין והאמצע לצורך קיום העולם כדדרשו בפסוק אף תכון תבל ושלשתם יחד איהו חותם דגושפנקא אמת כי האמת הוא סוד ג' בחינות אלו להנהגה והגושפנקא הוא הבינה ומחתמת חותם אמת דהיינו שהיא מוציאה ג' בחינות אלו בבת א' שממנה הוא אצילותם ופעולתם וכד אתחברן כחדא אינון חד בייחודא חדא כי עיקר הייחוד הוא להאמין כי ה' הוא האלהים והרחמים והדין הכל ענין אחד מיותר. [נ' שצ"ל מיוחד] ועוד דקדק כי אין ת"ת נקשר עם החסד אלא בהיות הגבורה נכללת שם וז"ש וכד מתחברן כחדא שלשתם יחד אינון חד ביחודא חדא אמנם כאשר אין שם אלא שתים מהם אין אחדותם גמורה:

תרין כרובים דהוה וכו' הענין כי יוסף ובנימין הם שתי בחינות (בהסוד) [נשצ"ל בהיסוד] הא' ממטה למעלה למפרע והוא בנימין והב' מלמעלה למטה והוא יוסף ושתי בחינות אלו ליסוד מימין נצח ומשמאל הוד שהם שני כרובים כי הנצח סוד הימין ששה קצוות ממעלה למטה ביושר וההוד סוד השמאל ששה קצוות ממט' למעלה למפרע והנה בעון שקלקלו במכירת יוסף פגמו אותה הבחינה ונסתלק הכרוב הא' דהיינו שלא נשתמש הקב"ה באותה הבחינה כלל. אמנם הייחוד ע"י בחינות בנימין והיינו דכתיב וירכב על כרוב ויעוף ולא כתיב על כרובים מפני שאין רכיבתו של הקב"ה שהוא הת"ת אלא בכרוב הא' והכרוב הב' אינו משתמש בו עד יושלם העון ההוא וסוד עשרה הרוגי מלוכה שבכל דור ודור יוכיח.

ואגניז הת"ת בהיותו פורח על הכרוב כלומר בעת שרוצה להשפיע בה אל הייחוד מתעלם אל מאתן אלף עלמין דהיינו סוד חכמה ובינה בכלילותם כל א' מאה אלף שהם בעצמם מאתים וע"י הכתר עולים לאלף דהיינו מאתן אלף ואלו העולמות הם דיליה בהיותו נקשר עם היסוד דהיינו סוד גוף וברית חשבינן חד עולה ומסתלק שם שמשום שלא נטעה לפ' כי הנגנז במאתן אלף הוא הכרוב הראשון פירש ואמר ההוא דרכיב עליה כי הוא הנגנז וההכרח דאינין מאתן אלף עלמין אינון דיליה ולא ליסוד וכן דקדק לשון הכרוז דקאמר כי שליט דהיינו הרוכב ממש כדפי' הנשמה על החומר כנודע כי הריח הוא דבר שהנשמה נהנ' ממכו ומה גם ריחין דגן עדן:

וההוא יצה"ר הוא דמית וכו' כן דור המדבר לא מתו אלא בגופם בלבד אבל בנפשם ורוחם ונשמתם הם ממש בחיים: