אור החמה על ספר הזהר ג:ל

ומתברכאן כלהו אפי' המברכות שלפי שיעור המקבל שיעור המשפיע. ומשקיין דא לדא עד המ' עד רדת שפע לנפרדים וז"ש עד דאתברכאן כלהו עלמין וקושרם נשמתם הוא האור הפנימי והיינו ואשתכחו עלמין כולהו כחד ע"י ההארה הנמשכת ביושר: ה' אחד הספירות הנאצלות ושמו אחד מ' בחייליה בסוד שמע וברוך שם. ועתיק יומין יתיב לבדו. כורסיין רמיו דהיינו ז"א כסא לא"א רמיו מלפניו לפעול דיניו למטה והיינו דינין מתערין. ומאן אינון אבהן שבהם הדינים ואפי' חסד פועל דין בהיות הגבורה גוברת בכלם. וינחם ה' על הרעה פי' מקורי הרחמים ושפע הנחמה שנשפעו בספירות מצד החסד וגוברים על הגבו' ועל הרעה והם נמתקים בהם ושלא יפעלו:

ותייבין לאתריה פי' כחות הדין שנתפשטו לפעול הם נקמטים ושקטים במקומם תשובה שלימה ששבה ה' עילאה להניק בניה ויש תשוב' למט' ואינה שלימ' כנודע והיינו שבה ה' תתאה לינק. יום הכפורים שהבינ' נמשכת דרך הספירות עד המ'. תרי כפורי אימא וברתא והענין בהדרג' ראשונ' להפתח המקורות אח"כ להעביר הדינים ואח"כ היא תשוב' ששבה ואח"כ שמח' בבניה. ואח"כ יורדת אחת ואחת עד שהיא באה אל ברתה כדי לכפר למט' והיינו אח"כ לטהר אתכם וגומר. ואחר כך משפיע נ' שעריה אל התחתונים והם מתגלפים מגדול' עד הוד אתפשטת ובהם סוד החירות ממלאך המות ומשעבוד ומכל צרה.

הגזלה היא הספי' אימא עילא' שגזל' מעל בניה ואימא תתא' שגזל' מת"ת והשיב פועל יוצא השיב אותה אל מקומה והשיב השפע שגזל ע"י התשוב' והיינו ואשם ויתקן:

תאנא בד' תקופין בשתא הם ד' ראשי שנים ד' תקופות ד' אותיות שבשם וכל אות ואות עושה בית דין וראש לעצמה לדון כפי פעולתה בג' חדשים שהיא מנהגת שהם ג' הויות לכל אות ואות י"ב הויות י"ב חדשים והם ד' ראשים בד' תקופות ממש בפסח תקופת ניסן בעצרת משום תקופת תמוז בתשרי משום תקופת תשרי בטיו בשבט משום תקופת טבת. קלא אתפסק היינו שפע הנשפע מבינ' מהשרשים שבה כלול מאש ומים ורוח ונשפע אל חג"ת. אתפסק ואינו בא עד שיגמר הדין אם ראויים בני אדם אליו ודינין מתערין מבינ' ומשפעת אל הגבור' לבד. ותשוב' שהיא בינ' תליא אם יצדקו בדין תשוב על הבנים ואם יתחייבו תסתלק מכל וכל עד דיתתקן העון או הדין ההוא והיינו שיצדקו הבנים דאמרן.

קלא נפיק לקבץ בתי דינין על מושבם. וד' זויין דעלמא הם ד' בחינות שבמ' שהם חסד דין רחמים והכולל סלקין להשתתף עם הב"ד העליון ונחתין להשתתף עם הב"ד התחתון שבכסא. ושאר בתי דינין. וקב"ה זמין אם יתובון בתשוב' ישוב על הבנים להשפיעם. כלא אתפסק פי' השפע מסתלק מכל וכל מכל המדרגות. ודינין אתעבידו למט'.

וכדין אתקרי ויתעצב וגומר פי' אפי' בבתי דינים חצונים ר"ל חוץ מהבינ' ומהאצילות למט' הדין הוה:

א"ר יהודה כי מה שאמרה הברייתא שהדין הוא בד' תקופין היינו קודם החרבן אבל עתה אחר החרבן לית יומא וגומר מפני שאין שפע ואין ייחוד: ירושלם דלעילא מ' וכיון שאין ייחוד הדין הוה. אביך ואמך חכמ' ובינ' הרי משמע מפשט הכתוב שגילוי ערוה אל שניהם אמנם וכתיב אדרבא קרא ופי' אמך היא וגומר משמע שהערוה אל הבינ' שמסתלק החכמ' מעליה וז"ש הא אם גלי ערותה למאן בעי לאתבא לה ודאי בענין שהיא נקראת תשוב' בענין בחינת' שהיא שבה אל החכמ' להתייחד עמה וז"ש וכלהו חובין אחידן בה בההוא ערוה דהיינו שמפסיקין החכמ' מהבינ' וכתיב לא תגל' דהיינו שמגל' הבינ' שמסלק כסויה ממנה דהיינו חכמ'. כד אתתקן וגומר הכוונ' לתרץ קושיא א' דבשלמא לר' יצחק דערוה היינו שמסתלק מעל הבנים ניחא שנק' תשוב' שהיא שבה על בניה אמנם לדבריו הי' ראוי שיקרא החכמ' תשוב' שהיא שבה לז"א כד אתתקן הנתקנת אינה חכמ' אלא בינ' ולזה כיון שהיא נתקנת כדי להיות' כסא אל החכמ' נקראת תשוב' ששבה לאתר' להיות' כסא לרוכב עלי' וז"ש אתתקן לקבל ההוא דגלי וגומר:

א"ר יצחק כל חובי עלמא וגומר פליג וסביר' ליה שהתשוב' ג"כ שייך בבחינת הבינה אם הבנים שהיא שבה עליהם והשתא ניחא לישנא דתשובה כדפי' ובענין הכתו' שאמר אמך לא תגלה אין ספק שקודם שיעלה הפגם אל בין החכמה והבינה יעל' אל בין בינה והבנים וז"ש כל חובי עלמא אחידן דא בדא מהקל אל החמור עד דאתגליא אימא פי' שמסתלק מעליה החכמה מפני העונות העולים עד שם וכד איהי אתגליא כל חובין אתגליין בגינה כיון שהשפע נסתלק מעל הבינה ג"כ בינה אינה משפעת בבנים והיינו דכתי' לא תקח האם וגומר יר' לא תגרום ע"י מעשיך שתסתלק הבינה מעל הבנים. כדין אתתקן עלמא לתתא כדרך שעלה הפגם ממטה למעלה מעלול לעלה כך עולה תשובתם מעלול לעלה ויתתקן כלהו ואז היא מתתקנת ומתקשטת מתשובתם ומתכסיא שהחכמה שבה אליה בשפע מקוריה ולזה כתיב אשרי נשוי פשע למטה כדי שתהיה הבינה כסוי חטאה הפגם והחסרון ההוא וכדין אתקרי תשובה לא בבחינת החכמה ששבה אליה אלא בבחינת שהיא עצמה שבה אליהם כנזכר. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו נר"ו כתב. ואשם ויתקן וגומר פי' כי ואשם ר"ל שישיב קרבן האשם לה' על חטאו כמו האשם המושב לה' ופי' ואשם הוא כמו ויקרב הקרבן האשם. או אפשר ואשם כלומר שיאמר בקרבו כמ"ש אבל אשמים אנחנו וז"א ואשם ויכיר בעצמו היותו אשם ובעל אשמה: ור' יוסי הביא ראיה לפי' זה ממלת והשיב כי אם היה צווי הל"ל וישיב את הגזלה אמנם והשיב נראה והשיב מעצמו כי אחרי או' בפיו הלא אשמתי ובגדתי אז הוא מעצמו והשיב את הגזלה וגומר:

תניא בארבע תקופין וגומר ענין ד' תקופין דשתא וגומר זה המאמ' הובא בפ' יתרו דף פ"א ע"א ושם ביארתיו היטב ע"ש עכ"ל:

גליון. א"ר יצחק כל חובין דעלמא אחידן דא בדא פי' עבירה גוררת עבירה. עכל"ה. וע' בס' אור הגנוז בס"ד: