אור החמה על ספר הזהר ג:רצט

תרין טופסרין. הם שתי דמות צל היושבים שם וטופס דין לשון טופס וצלם המחוקה: פרחין שושיכין פורחין זמורות הגפן על שם (החידה) [בכ"י התורה] כלהו קטרין לגבי וכו' ר"ל שהיו עולים שריגים אלו כלפי מעלה נקשרים יחד ויורדים וזה לדמות עסק תורתם יחד ואור שעל ראשם היה [בכ"י עושה] עליהם דמות זה. עאלו אל מערה. שנית שבתוך המערה. השתא אדלקית שהיה העסק בפסוק בהעלותך כשהיו. ממש באדלקותך שהוא ממש מאיר הספירות העליונות ע"י מה שהיה קושר התחתונים עם העליוני' במעשה הקטורת:

ר' יהודה אמר נולא חד. כדמסיק לקמיה. רוי חמרא כי העלאה ע"י שמן והטבה ע"י [בכ"י יין ומלות כדמפרש ואזיל הוא ד"א עם הא דלקמן]:

וכדמפרש ואזיל והענין העלאה מצד החכמה והטבה מצד הבינה ואור החכמה הנתייחס בשם העלאה ואור הבינה נתייחס בשם הטבה והיינו דהטבת הנרות וקטורת בבת א'. ור' יהודה מהדר השתא לפרש מאי דקאמר לעיל כולא חד ואמר שהן אמת צדקו דברי ר' יוסי במאי דקאמר הטבה מצד הבינה אבל לא ענין אור אלא הוא מלשון וטוב לב משתה תמיד ונשבע לחם ויהיה טובים דהיינו שע"י האור שנשפע בספירות מהבינה הם שמחות בעצמם. ואחר ההטבה ממילא הם עליונות דהיינו לשון העלאה וז"ש.

דהא בזמנא דאשתקיין ואתרווין משקיו דנחלא דהיינו הבינה:

כדין עילאין כלומר אז הספירות הם עליונות וז"ש בהעלותך דהיינו בהטיבך והן אמת שיש בענין שקיו דנחלא שני מיני שפע. שפע הבינה דהיינו יין ושפע החכמה דהיינו שמן והיינו דקאמר ואשתקיין לשון מים מימין רחמים ואתרווין לשון יין משמאל וז"ש וברכאן משתכחן בכולהו. דהיינו ברכות מימין. וחידו בכלא דהיינו שמחה מהבינה ולא פליגי אלא אם מלת הטבה לחוד והעלאה לחוד והיינו דברי ר' יוסי או כולא חד והיינו דברי ר' יהודה:

עמיקא דכולא היינו חכמה. נהיר נהירין היינו השרשים הכעלמים בה ומאיר אותם אל הבינה שהוא הנחל המשקה למטה ז' נטיעות: ונחלא נגיד באורח מישור. שאין שפע הבינה נוטה לא לימין ולא לשמאל אלא דרך קו האמצעי והטעם כי בהיות שנוטה לימין משמע שרוצה להשפיע לימין לבד. וכן בנטותו לשמאל משמע שהוא רוצה להשקות לשמאל לבד. אמנם בבואו דרך קו האמצעי משקה כל הספי' בשוה וז"ש לאשקאה כולא:

כדין כתיב בהעלות אמנם כאשר לא יתעלה השפע כל כך נאמר בהיטיבו והטעם לייחס שם זה בגין דהא מעמיקא דכולא דהיינו חכמה נפקי ואין ההשפעה מושגת למטה ממקום יותר גבוה כי זה נק' עומק הכל. והשתא קשיא ליה דאדרבא ברדת הוה ליה למימר להורות שהשפע ממקום גבוה יורד ועוד מה ליה שיהיה מבינה מה ליה שיהיה מחכמה סוף סוף ממקום גבוה לגבי הספירות קאתי. לזה תירץ ואמר בהעלות תדע למה יתייחס בשם זה דאתי מסטרא עילאה דא כי עם היות שהוא מהבינה נשפע עם כל זה בא מסטרא עילאה ויש לספירות עילוי בלי ספק כזה ומה שאמרת שהרי גם אם נאמר שיהיה מהבינה יקרא עילוי הא לאו קושיא היא. עמיקא דכולא דאיקרי מחשבה. שהוא עילוי שאין עילוי עליו עד שיתייחס בשם מחשב'. וא"ת שהרי הכתר עליו וכלא חד מלה כי שלש ראשונו' חשובו' כא' ויתייחס בשם עילוי מפני הברכו' הנמצאות בכל התחתוני':

כדין כ"י אתברכא וברכאן משתכחין וע"י כך הכל מעלים שבח אל הספירות והיינו עילויים או אפשר דקרא דריש בהעלותך את הנרות היינו קבלת ז' ספי' מעמיקא דנחלא אל מול פני המנורה היינו כנסת ישראל דאתברכא יאירו שבעת הנרות היינו ברכאן דמשתכחי בכולהו עלמין.

בית זבול. המלכות. גניזי מלכא אוצרות שפע ההנהגה מופקדי' בה.

זביל. הת"ת ולסדרא כולא אוצר כל שפע ושפע לעצמו ודא איקרי המלכו'. בחולקא דזבולן ימה דהיינו מלכות כענין בית זבול. יששכר ת"ת ששם התורה ועולה התעוררות ממלכות לת"ת ויורד שפע מת"ת למלכות והיינו:

דא יהיב חולקא וכו' דקאמר ואקרי ים כנרת לשון כנור דוד תכלת לשון (תכלת) [בכ"י תכלא] ודין במלכות וע"ד ירית זבולון וכו' (שהוא) [בכ"י מצד המלכות שהיא] בעלת המלחמה שכלי מלחמת הספי' בידה כדפי' בתיקונים:

מאני קרבא דמלכא בידהא זבחי צדק קטולי צדק שהיא המלכות.

לאתברכא זבולון שהיא מלכות מיששכר שהוא ת"ת ולא שתקח ברכה יששכר מזבולון אלא זבולון נוטל ברכה מיששכר. וז"ש דברכתא דאורייתא היא ברכתא דכולא כי היא כוללת הכל וזבולון מתברך שהוא תחתון מעליון שהוא יששכר ומה שהיה יששכר מקבל היה בסוד התעוררות הנקבה העולה.

אחסנתא דאורייתא וכו' כלומר שהעוסק בתורה הוא אוחז בת"ת ויורש אותו כדאמרת ולפי' יששכר היה בת"ת אמנם ממה שנק' שמו יששכר מורה שהוא ביסוד כלומר שהוא נותן שכר התורה וזה אינו בת"ת וז"ש ודרגא דא שתיתאה יהיב אגר אורייתא. דהיינו היסוד שהוא ששי לקצוות ומשפיע למלכות שפע הת"ת ואין לפרש דעל ת"ת שהוא מדה ששי קאמר דאם כן במאי פליגי ועוד מה לו להודיענו שהוא ששי מי לא ידע בכל אלה אמנם לדרך זה כוון ממש להוכיח שהוא ביסוד שלא כדברי ר' יצחק משום דלאה איהי אימא עילאה וילדה ראובן חסד שמעון גבורה לוי ת"ת יהודה מלכות במציאותה עם (מלכות) [בכ"י הת"ת] ואח"כ יששכר שהוא היסוד שהוא ששי בהיותו למט' משפיע במלכות דהיינו זבולון כדפי' והוכיח עוד שהוא יסוד מאומרו ואחסין לה לכנסת ישראל דהיינו אגר אורייתא דאחסין לזבולון וזה יתייחס בשם חוורא וענין זה אינו מהת"ת ממש לה אלא סוד הזרע הלבן ע"י היסוד וז"ש אחסין חוורא לתכלתא והכרח גמור היות הענין הלובן מאמרם משיכיר בין תכלת ללבן שהא' מדת דין המלכות והב' הלובן שהוא מהזכר ומפני שהיה אפשר לפרש דהיינו נמי בת"ת להכי קא דריש.

מודעאן גווני כדפי' והיינו חוורא אתי לעלמא ושפע ממש למלכות ותכלתא אתעבד. דהיינו דין וע"ד כל קרבין וכו' ולכך זבולון בלי ספק במלכות והוצרך לזה שלא נפרש יששכר בימין זבולון בשמאל ויוצדק אמרו משיכיר בין תכנת דא כנסת ישראל שהיא באר הכונס כל שפע הת"ת ולפיכך נקרא כנסת ישראל דאולידו לה שהם האצילו הבאר וחפירת הקרקע הוא המצאת הבאר מתחלתו:

כרוה וכו' בגין לאתברכא היא עושה בעצמה כלי על ידה לקבל ברכתם ואם נפרש כרוה לשון ויכרה להם כרה גדולה דהיינו אכילה יצדק יותר ענין לאתברכא ולא יקשה דהיינו כרוה היינו חפרוה והכוונה שהם מברכים אותה וזנים ומפרנסים אותה: