אור החמה על ספר הזהר ג:רצז

אורייתא קדישא תורה שבכתב. ואוליף לון אורחא תורה שבע"פ שע"י ניכר תורה שבכתב ושבכתב נתנה (באש) [בכ"י ממש] ושבע"פ אוליף למדה להם:

לאתדבקא ביה היינו העוסקים בה כדפירשו רז"ל ובו תדבק והא כתיב ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא כל המתדבק בתלמידי חכמים כאלו מתדבק עם השכינה ולאותם שאינם עוסקים לפחות למיטר פקודהא למזכי להו וכו' או ירצה לאתדבקא בעוה"ז ולמיטר וכו' לעלמא דאתי וראשון עיקר:

וקריב לון. כלומר תחלת קרבתם אל הקדושה היה אז עם היות שלא יקבלו התורה עד נ' יום והא כיצד כי תחלת הקורבה היה שהוציא אותם מרשותא אחרא וסליק לון בחמשים יום מדרגה אחר מדרגה:

לאתאחדא בשמיה. בקבלת התורה:

וכדין אקרון כלומר כאשר קבלו התור' שאז נדבקו בשם:

דסליק על כולא. היינו בשם בן ד' שהוא גבוה על כל השמות ועל כל השרים ועל כל הנמצאים דכתיב ואתם הדבקים בה':

ומגו רחימותא וכו'. וא"ת והרי במצרים עם היותם תחת רשות השרים קראם בני בכורי. הא לא קשיא דהתם עדיין לא זכו למעלה זו וקראם כן מרוב אהבתו אותם:

כגוונא דקדוש' עילאה ת"ת נקרא כן מצד החכמ' והבינ' ועל שמו נקראו ישראל התחתונים בן והוא בכור מצד החכמ' דמתמן קדש לי כל בכור:

וע"ד קטל וכו' מפני האהב' שקרא אותם בכור הרג כל בכור:

דלעילא שרו של מצרים ראש שרים מזל של מצרים טלה ראש למזלות:

ושרא קשרין. שעבוד של מצרים על ישראל בעליונים בצד הנשמות שהיו בממשלת הקליפות וע"ד לא בעא וכו' מפני האהבה:

ידע לאבחנא בין טיפת בכור למי שאינו כדפי' רז"ל:

ולמשרא אסורין שמפתח זה לא נתן למלאך כדמסיק:

שירתא אחרא מזמרין הלל קודם אכילת פסח:

אתער רוח צפון. הת"ת מצד הגבור' כי הגבורה נק' צפון והת"ת רוח צפון:

עביד נוקמין. מצד הגביר' והיינו המלכות הנק' אני ולא מלאך מצד רוח הגבור' המנשבת בה שהוא כנור דוד:

הלילא בקול רם הלל שאחר אכילה:

בתר דאתגזרו. בערב פסח:

ג' רשימאן. ג' יודי"ן כזה # אחד על המשקוף למעלה ושתים על שתי המזוזות:

בגין רשימא קדישא כל הקדושות נכללות בג' יודי"ן:

ופסח ה' על הפתח. מפני הדם אשר בפתח:

וההוא בי דינא וכו' כלומר באותה שעה פעולתו ההשחת' ולכך נקרא משחית:

מכאן דבכולא וכו' השתא דאמרן שממש מדה אחרונה הנק' אני (ביה) [בכ"י הי'] משחית ועכ"ז הוצרכו לסימן זה. מכאן נפקא לן וכו':

כגוונא דא. מתן דמים. האי בעובדא כלומר ענין זה מתן דמים הוא בעובדא כשאר המצות שהם תלויות במעש' (אלא בדבר) [בכ"י ובזמנא דלא אצטריך אלא בדבור] כגון יום ר"ה וכו':

ובעינא לאחזאה ברוחא וכו' כיון שענין המקטרגים אינם למטה בגוף כענין מעשה מצרים אלא הם למעל' בב"ד העליון בסוד עולם הנשמות והרוחות והנפשות אם כן צריך שנעש' כענין בנפש ולא בגוף ולכך בעינא לאחזאה וכו':

לאתערא שופר אחרא. הבינ' שהוא נק' שופר והוא מוציא קול שהוא ת"ת מיוחד בחסד וגבורה דהיינו קול שבו כלול אש ומים ורוח וז"ש ואנן מפקי בההוא קלא רחמי ודינא דהיינו תקיעה רחמים שברים דין או קול כלול אש ומים ורוח:

כמה דההוא שופר שהוא בינה וכדפי' ומפני שלפי זה נמצא שיתעורר גם כן הדין ואם כן לא [בכ"י תקננו] לזה כלל לזה אמר ולאתערא רחמי קא אזלינן. ואם תאמר וא"כ למה אנו מוציאין קולות שהם דין לזה תירץ ולתברא מאריהון דדינין וכו' וכדפי' בזוהר פ' אמור:

וכד רחמים מתערין עם היות שמאירים פני הדין עם כל זה הם מאירים ברחמים. וזה שאמר כולהו בוצינין וכו' מהאי גיסא מימין ומהאי גיסא מהשמאל וכדין ונו' והכל רחמים:

ת"ח לראי' גמורה שעם היות שיש בספירות ספירת דין עם כל זה בהיותם מאירות כולם יחד נקשרות הם מתהפכות לרחמים:

בשעתא דכהנא מתכוון לאדלקא בוצינין. וכנגד ז' נרות המנ רה הם שבעה הספירות העליונות. והקטורת לקשרם יחד עם שורשם ממש שהיא הבינ'. ובהיות כי בוצינין עילאין נהירין ואתקטר כולא כחדא חידו וחדוה מהבינ' וכו' כי הבינ' מקור השמחה וכן ענין השופר שהוא הבינ' עם היות שיוצא ממנו שברים תרוע' שהם דין:

כיון דאנן תלתא הכא דינא לא אשתכח. מפני ששלשתם (דמו) [בכ"י רמז] לשלשה אבות (יחד) [בכ"י ובהיות שלשה אבות יחד] עם היות ששם הגבור' היא מתהפכת לרחמים ע"י החסד [בכ"י והת"ת] או מפני ששלש' נקראו רבים והן אל כביר לא ימאס או מפני שבשלשה אין מזיקין פוגעין: