אור החמה על ספר הזהר ג:רצה

למנדע שמיה. פתח הכניס' שמשם משכילים במה שלמעלה.

כתרא דדינים וכו' עם היות שהדין הוא מתעורר בבינ' ונשפע לגבור' שם הם בדקות גדול בכח אמנם ממלכות הם מתעוררים לפעול ממש:

חדי אברהם ולא הרע לו כה מפני דיניה כדמפרש ואזיל.

צדקה קבילת עלה דכורא. והיא מתהפכת לרחמים וא"ת מאי קאמר זרעך וי"ל דמתמן אתי ליה זרעא עם היות שאין לו זרע ע"י המזל כדקאמר צא ומאצטגנינו' ואפשר לפרש שבשרו שהוא וזרעו יהיו מקבלים ממדה זו שהיא שכינתו של ישראל כנודע והשתא ניחא שעם היות שנתבשר במדת הדין לו ולדורותיו עכ"ז שמח כאלו היתה צדקה. ומלת בה ירמוז בה ממש בענין צדק לענין הדינין ואפשר נמי לפרש כה יהיה זרעך בכאן תזרע ותשפיע ולא למקום אחר:

וה' ברך וכו' שאברה' הוא מדת כה דהיינו ה' שבתוכו וברך את אברהם מדת המלכות בכל ע"י היסוד הנק' כל והא כיצד כי היסוד משפיע למלכות לברך לאברהם כענין כה תברכו:

ברוך ה' מציון שם זה במלכות והיא מתברכת מציון מהיסוד והטעם מפני שהוא שוכן ירושלים וכיון שהם ישראל מכבר על אדמתם שכינה מתברכת בסבתם מהיסוד והיינו כענין כה תברכו לסבת ישראל כדפי':

במאי אוקימנא וכו' מלת משה קשיא ליה דהוה ליה למימר ויהי ביום כלת להקים את המשכן משה מאי קאמר כלה של משה לא אצטריך לפרש כדפי' לעיל דעל ידוי דמשה אלא ממש כלתו של משה כדמפרש ואזיל רשב"י ע"ה:

של נעלך. שיפרוש מן האשה. נזדעזע ההר מקושי מיכאל. אמר מיכאל ראש השרים או משום דמיכאל שר החסד והעולם מתקיים בחסד דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה. או משום דיחודא וברכתא דשכינתא בימין והפורש מן האשה פורש מהשכינה באדם הידוע ת"ת והכוונ' כדמסיק מתנה כתיב שהוא מלכות שהיא נתונה מתנה באדם ת"ת ומשרע"ה לקחה משם והורידה: וביומא דנחתא שכינתא וכו' כלו' אותה הבחי' שהיא נשואה לאשה שהיא בחינה פנימית אותה הבחינה ירדה לישראל:

דלא אתפרש מאתתיה מכל וכל אלא לעת צורך הנבואה לבד דכתיב ויפל וגו' אמנם משרע"ה בעמידה בלי נפילה כבעל דפקידת לאתתיה.

קומה ה' שובה ה' ויהושע כעבד לפני רבו בהשתחויה. ליום ודאי שהיא ספירה א' ואח"כ מבעיא ליה מהו ליום שהם ששה ימים וי"ב נשיאים ותירץ וכו' אתתקן ע"י הששה שבע היה מתברך ומאיר אותו המאור העליון שהרמז אליו:

מדבחא. מלכות כדי להשפיע בה כנודע:

כגוונא דלעילא בחינות שבכל גבול וגבול:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם:

קכא ע"א מהרח"ו זלה"ה לאו רישיה סיפיה פירוש הוקשה לו כי תחלה אמר כי אשרי האדם אשר לא יחשוב לו העונות ואח"כ אמר שגם הוא מאושר מי שאין במחשבתו וברוחו רמיה כי אדרבא היל"ל בהיפך כי תחלה משמע כי עון אין לו אבל חטאת או לפחות מחשבות רעות יש לו ואח"כ אמר שאין ברוחו ובמחשבתו שום מרמה וז"א לאו רישיה סיפיה וכו' ומלבד קושיא זו יש גם כן להסתכל בפסוק עצמו וז"א ואית לאסתכלא ביה והוא כי אם אין לו עונות איך יחשבם ה' אם אפילו רמיה אין בקרבו. ולזה פירש כי הנה בכל מלה ומלה שהוא מוציא מפיו הוא עולה למעל' ובקעה רקיעין ומעבריה על האדם ואז חושבין לו אותו עון ונכתב בספר אמנם כאשר לא הוציא מלה שהיא ענין הרוח שאדם מוציא מפיו אינו עולה ומבקע רקיעין ואז לא נחשב לו העון לכתבו למעל' ובמעט תשובה שיעשה יכופר עונו וז"א אשרי אדם לא יחשוב לו עון כלו' עם היות שיש לו עונות עם כל זה לא חשבן לכתבם בספר אמנם זהו מפני שאין ברוחו ברוח היוצא מפיו דבר רמיה כמו נבלות הפה ולשון הרע ושבועת שקר ושאר הדברים היוצאים מפי האדם כנז' גם אפשר הוקשה לו כי תחלה דבר באדם ואחר כך ברוחו ותחלה הזכיר העון ואח"כ רמיה. ועוד אית לאסתכלא ביה מהו לשון רמיה ומה מרמה שייך כאן. וביאר כי כוונת הכ' להודיענו כי נפש האדם ורוחו עצמ' היא מרמ' באדם ומעיד' עליו בכל ליל' וזהו הרמי' שהרוח מוש' לאדם כי בעת עלותו למעל' מעיד' בכל העונות שעוש' האדם ביום כאומר משוכבת חיקך וגו'. לפי שהנשמ' עצמ' מרמ' באדם להעיד כנגדו כי אין השי"ת חושב וכותב העונות רק ע"י עדות נשמת האדם בעצמ' כנודע כי הוא העד והבעל דין והדיין וז"א אשרי אדם לא יחשוב לו עון בס' הזכרון וזה הוא בעת שאין רוחו ונשמתו מעיד' בו ומרמה אותו ואז לא יחשוב לו עון ולא נכתב כי לא יכתב אלא על פיה כנזכר עכ"ל:

קכא ע"ב איש או אשה וגומר. לפי שהיו דורשים בפסוק באופן זה כי קין הוא שם מקום ואמר כי חבר נק' קיני ע"ש שהי' מקין ושם גם כן היו בני חובב חותן משה והי' דר עמהם במדינ' א' ואח"כ נפרד והלך מאתם אמנם חובב הוא חותן משה אך חבר אינו ממשפחתו ולזה הביא ראיה מפסוק ויאמר שאול אל הקיני ולא נזכר קיני אלא בחבר ולא בחובב ואמר כי הוא עשה חסד עם בני ישראל וזה ודאי נאמר על יתרו כנזכר כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים נראה כי חבר הקיני הם מבני יתרו ועתה נתן טעם למה נק' קיני ופי' כי גם במקום אחר נק יתר בשם קיני כנזכר ואת הקיני והוא יתרו כנזכר וירא את הקיני ויאמר איתן מושבך כי נתחתן במשה ע"ה ונקרא קיני משום דעבד קינא במדברא וכו' כנז' בבני רכב שהיו שוכני אוהלים בספר ירמי' וביאר עתה לפי פי' זה נפרד מקין ר"ל כי הנה היה גר והיה תחלה עם עובדי ע"ז רשעים הנמשכים מקין הרשע שהוא סוד סטנא אחרא כאשר זכר אח"כ והוא נפרד מהם עכ"ל:

קכב ע"א דהא מסטרא דקין קדמאה שהוא היה ראש לרוצחים שהרג להבל.

לאינון מפרישי ימין וכו' הוא מעש' שארז"ל לשוטה א' שהיה מנקב בספינה וצעקו לו כל בני הספינה ואמר להם כי במקומו היה נוקב ולא חשב שתטבע כל הספינה כן הרשע פגים ליה ולכל עלמין:

מאן דיניק מרחמי וכו' יראה כי ממש מועלת בה כי השכינה שהיתה יונקת עד עתה מרחמי ינקי השתא מן דינא ע"כ:

קכב ע"ב באחרית הימים וגומר היא סוד המלכות כי הששה ספירות נק' ימים והמלכות נק' אחרית הימים עכ"ל:

קכד ע"א דאיהו איש וקיים קרא וכו' ידעת כי שם י"ה הוא י' באיש וה' באשה וזה כששניהם צדיקים אך אם חוטאים נסתלקו אותיות י"ה ונשאר אש אש וכאשר איש זה נק' איש מלא ביוד שזה מורה על היותו צדיק ששתה מים מבורו והוא ממקור אשתו ולא הערה מקור ערוה אז המים בודקים ואם לאו אינם בודקים:

ומעלה בו מעל וכו' פי' כפל הענין וביאר כי הסוט' מועלת בבעלה כנודע וזהו ומעלה בו בבעל והנה מעל אחר יש בה כי גם בהשי"ת מועלת כדמסיק שנשמתן מהמלכות הנק' כ"י ולכן פוגמת ומועלת שם ע"כ:

קכד ע"ב כהנא כתיב שמא קדישא חד זמנא באורח מישור הכוונה כי מרובה מדה טובה ממדת פורעניות ורצה השי"ת כי כשתהי' זכאית אז פועל השם הישר שהיא רחמים כנודע כי שם ישר הוא רחמים וההיפך הוא דין ואם זנתה היה פועל בה השם המהופך של הדין והנה לזה היה כתוב השם בן ד' ב' פעמים כזה יהו"ה הוי"האו יהוה נמצא שהשם הא' היה כותב ביושר והב' למפרע ר"ל בהיפך הויה ודע לך כי י"ב הפוכים יש לשם בן ד' וכולם נקראו הפוכים ואין א' מהם נק' רחמים רק הישר והוא יהו"ה וכל השאר דין אמנם כפי ההיפוך כן יהיה הדין המשל אם כולו מהופך כזה הוה"י הוא דין גמור וההיקש בשאר וכדי שלא נטעה שהיה זה השם המהופך לגמרי לז"א לבתר כתב ליה למפרע אתוון טריסין בטהירן הכוונה אינו למפרע ממש רק אתוון טריסין וכו' והכוונה כי לא רצה השי"ת שיהיה דין גמור לטעם שמדה [טובה] מרובה ממדת פורענות והנה טריסין מלשון בעלי תריסין ר"ל דין וטהירין לשון טיהרא הוא האור הפשוט המכונה ברחמים והענין כי הסוטה לא פגמה אלא בת"ת ומלכות זווג תחתון סוד וא"ו ה"א ולכן הוחלפו אלו האותיות ונהפכו לפעול בה דין אבל הזווג העליון רזא די"ה לא היה משתנ' ונשאר כסדרו וז"ש כתיב ליה למפרע ולא בהחלט רק אתוון טריסין וגו' ר"ל אותיות דין תחלה הם ה"ו ואחר כך טהירין הם י"ה נמצא עתה שהם דינא בדינא ר"ל כי יהי' נוגע ב' ההיה"ן יחד כמו ה' אחרונ' של שם הישר וה' ראשונ' של שם ההיפך והם דינא בדינא וכאשר נסיר אלו ב' האותיות של דין ישארו סמוכות ב' ווי"ן והם רחמי ברחמי וכאשר תסיר אלו ישארו יו"ד של שם המהופך עם ה"א של שם ישר סמוכין והם רחמי בדינא וכן ע"ז הדרך בה"א אחרונ' של שם המהופך עם יו"ד ראשונה של שם ישר והם דינא ברחמי ואם תרצ' באופן אחר כאשר אמרנו והוא שהיה כתוב ב' השמות זה ע"ג זה אזי שפיר יותר הוא שהי' כתוב ב' השמות זה ע"ג זה. כיצד י' הראשונ' של השם ישר היה כתוב תחתיה ה' של שם המהופך והוא רחמי בדינא. ואחריו ה' של שם הישר ותחתי' ו' של שם המהופך והם דינא ברחמי ואחריו ו' של שם הישר ותחתי' י' של שם המהופך הם רחמי ברחמי. ואחריו ה' של שם הישר ותחתי' ה' של שם המהופך הם דינא בדינא. אמנם לפי' הראשון יבא יותר על נכון מלת לבתר שאינו אומר למט' רק לבתר כלומר אח"כ באותה הצור' וגם סדר דינא בדינא וכו' בא יותר על הסדר ואם נרצ' לדייק ענין אלו הד' דברים דינא בדינא וכו' אפשר כי נמצאו בסיט' ד' מציאיות וכלם היו נפעלות בכח אלו הד' אותיות והוא כי אם היתה טמא' מאותו האיש שחשד' בעל' עמו הנה כל השתי אותיות שהם דינא בדינא תכף היו פועלים כי הם דין פשוט ב' ההי"ן ותכף וצבת' בטנה וגומר וכאשר נמצאת טהור' כל השתי אותיות של רחמים והם ב' ווי"ן כלם פועלות בה רחמים והוא שאות ו' של שם המהופך היה רחמים במה שלא היה פועל בה דין אמנם אות ו' משם ישר במה שהוא יותר רחמים היה עוש' לפנים מן הדין והוא שנזרע' זרע כנודע. וכאשר נמצא בה זכות היה תולה לה נמצא שהוא רחמי בדינא ר"ל עם היות' ראוי' לדין עכ"ז הכריע אות י' לאות ה' והיה תולה לה אמנם אחר זמן היה פועל בה הה"א וצבתה בטנ' כמשמעות לשון תולה לה וזהו רחמי בדינא וכאשר היתה טהורה מאיש זה שחשדה בעלה שבזה היה ראוי להיות רחמים אבל הית' טמאה מאיש אחר אז דינא ברחמי היה מכריע כף הדין וצבתה בטנה ואז היו פועלות הה"א והיו"ד כי גברה הה"א על היו"ד וגם שיורה היות רחמים בדבר כיון שהיתה טהורה מאיש זה עם כל זה היה נגבר הדין על רחמי ומתה וזה נלע"ד ענין נאות נמצא שלטעם זה שיפעלו כל אלו הארבעה מציאיות היה מוכרח לכתוב אלו הב' שמות וכסדר שזכרנו ואפשר גם כן לומר כי היה האיש אינו טהור אין המים בודקים את אשתו ובזה היה רחמי בדינא ויותר מתיישב מה שזכרנו ועיין פ' ויחי דף רי"ב א' שאומר כי במטה דמשה היה חקוק הב' סטרא שמא קדישא מסטרא חדא רחמי בדינא ומסטרא חד דינא בדינא לכן תעיין מה היה כתוב במטה משה ואולי יובן זה:

ר' אלעזר פתח וכו' סמך זה פה כי הוא מכלל הענין דסוטה והקשה כי מה ענין אומר ושם נסהו גם ששתו מים המרים ומה נסיון היה שם וביאר כי הוא נסיון הסוטה והענין מבואר ואומר:

ויורהו ה' עץ דא שמא קדישא וכו' דהוה כתב כהנא וכו' כי שם בן ד' עולה עץ בזה האופן כי י' פעמים ה' הם נ' וכן להיפך ה' פעמים י' הם נ' הרי מאה וכן ו' פעמים ה' ל' וחזור להיפוך ה' פ' ו' ל' נמצא עולה ק"ס כמנין עץ ובשם זה של בן ד' היה הכהן בודק הסוטה כאשר זכרנו אך היה על אופן הנז' ואם היינו רוצים לדקדק יותר ונ"ל יותר אמתי והוא כי אם כן למה תלה הדבר בשם דכותבין לסוטה אמנם הכוונה כי שם בענין הסוטה היה הכהן כותב שם בן ד' ב' פעמים ישר והפוך כאשר זכרנו לעיל והנה זה השם בעצמו היה כותב לבדוק את ישראל ונשותיהם:

נלע"ד כי בכאן הם ג"כ ישר והפוך כי בפעם הראשונ' אנו אומרים י' פ' ה' ואח"כ אומרים בהפוך ה' פעמים י' וכו' ובזה עילה ק"ס מנין עץ ובזה יהיה על נכון תלייתו כתיבת זה השם עם הכתיבת בסוטה:

והנה כאשר תמנה י' פ' ה' ו' פ' ה' הם שמונים והנה הם ב' שמות עולים ק"ס ואפשר לומר כי סתם עץ הוא בת"ת. עץ החיים ושם מקום שם יהו"ה וגם זה פי' נכון והנה ביאר עתה על נכון מה הוא ענין חוק ומשפט ומה ענין הנסיון ואמר כי הכה סוד נסיון הסוטה הוא במי המרים וכנגדם שם ויבואו מרתה גם נסיון הסוטה ע"י שמא קדישא הנמחק במים וכן שם ויורהו ה' עץ הוא שמא קדישא ונודע כי הוא נק' משפט והמים נק' חוק שהם במלכות הנק' חוקה ים המלח כאשר נבאר ב"ה והיינו אומר שם שם לו חוק ומשפט הם המים והעץ ובזה נסהו. וז"א ועל דא על מיא ודאי שם וכו' אוף הכא במיא בדיק כהנא לאתתא ובשמא קדישא עכ"ל:

גליון ז"ל שמא קדישא וכו' יהו"ה הוה"י מלמטה למעלה ומתחיל # %ה' ו' ה'& אות אחרונה של מטה ה' דינא ולמעלה ממנה דינא והשנית רחמי #%י' י' ה' ו' ה'& ברחמי והשלישית רחמי בדינא והרביעית דינא ברחמי והרמז לזה כי" תשטה" אשתו" ומעלה". "היא "וביד "הכהן "יהיו. אח"כ מצאתי נוסחא אחרינא יהו"ה הוי"ה ועקר עכ"ל:

קכה ע"א ומן העפר וגו' נודע כי מלכות נקרא עפר כי הוא יסוד העפר כנז' פ' וארא דף כ"ד והענין כי להיות כי כל הדברים נבראו ע"י המלכות כמ"ש כלם בחכמה עשית ר"ל חכמה תתאה וז"א הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה ר"ל עולם העליון שהוא עולם הגלגלים וכן עולם השפל הכל היה ונברא על ידה ומכ"ש בני אדם כי כלם היו מהמלכות בסוד ויברא אלהים את האדם ואם כן אשה הזאת שנבראת משם ראוי לקחת מאותו עפר מקום יצירתה שפגמה בו כדי שאם טהרה היא תסייע עפר ההוא לרחם עליה כנודע. ואם לא תנקם ממנה אמנם ר' יוסי לא רצה פי' זה דאם כן הול"ל ומן העפר סתם ואז יובן שהוא מלכות אך אומר אשר יהיה בקרקע וכו' ירמוז על ענין אחר והוא כחות הדין הנאחזים במלכות הנק' משכן וזהו סוד יתן כעפר חרבו ר"ל כי חרבו של השי"ת הוא אותו העפר כחות הדין ההם וחרבו ית' הוא מלכות חרב לה' מלאה דם נעשה פעולתה ע"י כח העפר ההוא ועיין פ' פקודי רס"ו ע"ב פי' אחר על זה העפר של סוטה והכריח לדבריו כי הלא המים הם מי המלכות כדמסיק וא"כ עפר זה הניתן במים הם כחות הדין היונקים ממים אלו ועושין פעולות הדין וז"ש וע"ד יקח הכהן ונתן אל המים. ועתה ביאר האיך המים רומזים במלכות ואמר כי הענין כי הלא ים המלח היא במלכות ויש ים עליון בבינה והנה כשיש דין בעולם נק' שפע המלכות מי המרים וסוד זה המרירות אינו מלמעל' ח"ו ולכן ביאר כי ים זה נהרות מתוקין עאלין לגביה ואין דבר רע ומר יורד מן השמים העליונים. אמנם אחרי הכנסם בה נק' מרים ובעת הדין כי אחיד בה מיתה הנק' מר בסוד רגליה יורדות מות ולכן נק' מי המרים וביאר שאין זה תמיד כי אין זה רק בזמן ההוא אשר מיא לא נגדי ולא מתפשטי לתתא בסוד והאבן גדולה על פי הבאר. אמנם בעת שגללו האבן היא הקליפה מע"פ הבאר אז נגדי מיא ומימוי מתיקן כנז' פ' ויצא קנ"א ב' וקנ"ב ע"א וע"ש. והודיענו כי כפי השינויים במעשה בני אדם כך נק' למעלה המלכות כי בעת היות כח הדין הקשה והקליפה בעולם סותמה פי הבאר העליון אז מי המרים נמשכים בעולם מן הקליפ' המרה ההיא ואז נק' ים המלח ולפעמים נק' ים אוקיינוס כי פי' אוקיינוס ר"ל שבולעת כל המימות כנז' לרז"ל במעשה ר' אליעזר ור"ג ור' יהושע בבכורות ומלכות נק' כן בעת שבולעת הז' נהרות שעליה אומר שבע נערות הראויות לתת לה ושאיב לון ומאן דלאו איהו דילה מקיא לון כנז' בתיקון אחרון מן האחרונים דקמ"ד ב' ע"ש וז"א לזמנין ימא דקפא וכו' ולפעמים נק' ים סתם המתוקים בעת שמושכת שפע לעולמות התחתונים. והנה יש עוד דבר אחר שהוא בעת הטלת ח"ו זוהמא ואז נק' מים המרים המאררים בסוד ארור כנען ולהיות כי האשה הזאת גרמה במעשיה הטלת זוהמא למעלה לכך ישקוה מי המרים המאררים ויפרע ממנה והשאר מבואר עכ"ל:

קכה ע"ב במה דקלקלה אתפסת. כי היא גרמה לקלקל לבעלה בהטלת הזוהמא לכן אתפסת ביה והוא הנפרע ממנה בסוד מים המאררים מי זוהמא הנכנסים בה. או אפשר ירמוז למשרז"ל כי כל מעשיה מדה כנגד מדה היא קבלתו על בטנה וצבתה בטנה התחילה בירך ונפלה ירכה וכו' וז"א והא אוקמוה חבריא ת"ח יורה על כי הנשים במלכות ולכן היא דנה אותך ונפרעת מהם. כד"א פורה ראש שר"ל מרבה וגדל ופרה ורבה ר"ל פורחת כי מפרחת ואפקת ענפין הם הבנים וביאר כי לא ניכר הצניעות אלא כשהיא בירכתי ביתך שהיא רשותהיחיד שהוא סוד הקדושה דוגמת למעלה לא בשוקים ורחובות ר"ה סוד הטומא':

לאתקנא ביה ר"ל להתקשט בו דווקא ואפילו בבית אמנם אם יראה בעת קליעת שערא וסריקת ראשה לא יש חשש בזה כי זה מדת חסידות מרים בת ביתוס כך נר' ור' יהודה הוסיף אפילו עטירי ביתא ר"ל קורות ביתה לא יראנה כמעשה דמרים עכ"ל:

קכו ע"א ועשו לי מקדש. סתם אפשר משום דהול"ל ועשו לי משכן דביה קא עסיק אמנם הכוונה לומר מקדש יראה לא מפני שהוא משכן אשכון בתוכו דוקא כי זה יורה מלת משכון לשון השראת שכינה אלא בכל דבר מקודש אשר שם שכינתו ובזה נכנס אפילו בתי כנסיות שהם מקודשים ונק' מקדש ואומר:

והא בעיא דישתכחו עשרה וכו' כבר כתבתי בזה במקום אחר האמנם אפשר הכוונ' בזה כי אין צורך שיכנסו כלם יחד בבית הכנסת דאם כן לא שייך בהו ראשון ושני וכו' ועשירי הנוטל שכר כלם וגם כי הוא דבר דלא אפשר אמנם הכוונ' כי צריך שהעשרה ביחד יהיו בבית הכנסת ולא יאמרו כי מאחר שבביאת עשרה שכינתא אתיא א"כ יבא איש א' וילך לו וכן יעשו כל העשר' ובזה די לזה הודיענו דלא ייתי פסקי פסקי אלא דישתכחו כלהו כחדא בזמנא חדא ולזה לא אמר דייתי עשרה או יעלו עשר' בזמנא חדא. אלא דישתכחו עשרה ר"ל שיהיו נמצאים יחד כל העשרה בב"ה אמנם אומר דלא יתעכב שלימו דשייפין וכו' ואתקין ליה כחדא כל שייפין וכו' נראה מזה כי עיקר המצוה להכנס העשרה יחד דוגמת העשר' שליטים שבאדם הכוללים רמ"ח אבריו כי כלם נעשו ויכוננו בשעה וברגע אחת:

איש כי יפליא וכו'. כי יפליא ר"ל יפריש וכאן לא שייך לומר יפריש להדיר נדר וכו' וביאר הענין כי נפרש משאר בני עולם המתענגים בתאוות הגופנים וזה נפרש מהם ולהיות כוונתו רצויה בזה לכן נק' נזיר ה' וז"א להזיר לה' כי הבא לטהר מסייעין אותו ומושכין עליו הקדוש' עליונה וזהו אומרו בשעתא דבר נש אתי לאתדכאה וכו' כי בהפרשתו מזה שורה עליו קדוש' עילאה כנז' לקמן דף קכ"ז:

ר' אבא פתח וכו' בסוף דרוש זה תמצא למה נזכר כאן מאמר זה:

קדושה קארי וכו' ואין לאדם לטעון לא שמעתי כרוזא כי הלא אורייתא נמי מכרזת כדברים האלה. ואומר עד דאיהו אזיל בעלמא ר"ל בעוד האדם הולך בשוק בוטח כואב את ראשו ונופל במטה וזהו ענין הקולר ובעודו במטה על ערש דוי דנין אותו בב"ד העליון והשאר מבואר ע"כ:

גליון תרי דכתבין וכו' לך לך ותניא ויחי רכ"ז עכ"ל:

קכז ע"א ברכי נפשי וגו'. ר"ל עם הנפש והגוף אני מדבר ואומר כי אתה נפשי בעודך עם הגוף צריך שתסגל מצות ומעשים טובים כי במתים חפשי. וגם אתם קרבי וכו' הוא הגוף בעוד הנפש עמכם צריך שתסגלו מצות כי אח"כ לא תוכלו ועיין פ' ויקהל סוף דף קצ"ט. ת"ח איש כי יפליא וגומר הענין חוזר אל כל הנזכר בדף קכ"ו ע"א והביא כל זה ההמשך לומר איך צריך האדם לסגל מצות ולהתקדש קודם יצא מהעוה"ז בראותו כמה דינים ועונשים עוברים עליו ואמר ת"ח וכו' ירצה הלא האיש הזה רצה להתפרש ולהתקדש ולכן מושכין עליו קדושה ולכן נצטוה כי יין וכו' והענין כי יש להבין למה הכהן שהוא גם כן איש החסד מצינו כי נצטוה על יין ושכר אך לא נאסר בענבים והנזיר למה נאסר בכל פרטי הענבים וביאר כי הכהן עם שהוא מצד החסד עם כל זה כל כוונתו הוא לקשר העולמות ואין לו להתרחק מהדין לגמרי רק במיצוע כי הלא צריך לקשר השמאל בימין ושכינה הנק' ענבים עם הת"ת ולכן לא נאסר בענבים אך לתוקף הדין הנק' יין ושכר נאסר בהם אך הנזיר אתפרש לגמרי מכל הדין ולכן נאסר אפילו בענבים והענין כי נודע כי הענבים הם כלי ומלבוש השומר את תמצית הפרי שבתוכו והנה הבינה הנק' יין המשמח והגבורה שכר המשכר וב' אלו מתלבשים במלכות הנק' ענבים שהם משמרים היין והשכר:

ואי תימא דשביק מהימנותא. יר' כי ח"ו נרא' שזה קצוץ כי נראה שאינו חפץ באלו הג' ספי' ומפרידן ח"ו משאר הבנין כי כל העשרה יחד הם רזא דמהימנותא שלימא וזה שביק מהימנותא ותירץ שאין זו הכוונ' ח"ו רק כי אלו הג' מורים על הדין והאיש הזה חפץ להגביר כח הקדושה והחסד הנק' קדוש כנזכר לקמן ולהגבירו על הדין ואדרבא זו הוא דרך אשר חפץ השי"ת כשארז"ל הצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים ומגבירים הרחמים על הדין ולכן עושה מעשים אלו ופירש מכל דרכי הדין להגביר הרחמים. ולכן נצטוה גדל פרע שער ראשו הם כחות החסד הלבנים המורים על הרחמים וצריך לגדלם ולהגבירם להוסיף בהם כח משא"כ שערות הלוים שצריך לגלחם שלא להרבות כחות הדין כי הלוי נרמז ביין וכן האשה הנרמזת בענבים גם כחותי' דין עם שאינם כ"כ כמו הלוי ולזה הלוי מגלח כל שערו לגמרי אכן האשה הגם דבעיא לספרא אינו אלא דבר המועט הגדל בימי נדותה כנז' בפ' אחרי מות ע"ט ופ' פנחס רמ"ח ב' וז"א נוקבא בעא לספרא וכו' והיינו אשר על הנפש ולא אמר על נפשו. אמנם הכוונה קאי על המלכות הנק' נפש גם תירץ שהוא לשון חסרון ור"ל כי הוא גרע דינא מן הנפש כי הגביר הקדוש' וסילק הדין ופחתו ממנה ואמר וכפר עליו אע"ג שלא חטא עכ"ז דומה לאיש א' אשר לא הלך לבקר פני אהובו כמה ימים ואח"כ לא יכול לעמוד בדבורו וחזר אליו כי ודאי כיון שתחלה לא רצה ללכת אליו גם שהי' לכוונה טובה עם כל זה עתה כי לא עמד בדבורו וחזר אליו צריך לחלות פניו שיקבלו כי יאמר לו איך עלה בדעתך להניחני ולהתחסד ולהתקדש ולהתאחז במעלה גבוה ממעלתי ועתה כאשר צר לך שבת אלי ולכך צריך להביא קרבן להתרצות לפניו והנה יקשה אחר שנתבאר שאין חטא לנזיר אם כן שמשון שהי' נזיר לעולם ולא חזר עוד לבעל נזירותו א"כ איך נפל ביד פלשתים ואדרבה זה יורה כי יש [נ' שצ"ל חטא] בענין הנזירות ותירץ דחטא במה שנשא גויה כי כפי חומרת קדושתו הי' ראוי שיבדל לגמרי ולא די כי אם שבעל גוי' בהיותו נזיר אלהים קדוש ואדרב' לנזירא הוה מכרזי סחור סחור וכו' כדי להפרישו מדברים הגורמים קלקול והוא בעל גוי' החמור' מכל העבירות ע"כ:

קכז ע"ב ליואי מאי כתיב וכו' ביאר כי הלוי טהור. והענין כי נודע שהדין כל מה שהוא מתפשט יותר הוא זוהמא וסיגים. נמצא כי שער הלוי הם כחות הדין עד סוף הכחות שהם הקליפות הנק' טמא ולכן בעת אשר מגלחם כורת כל הקלי' הנאחזים בו ואז נשאר טהור כי הסיר אחיזת הטומא' ממנו ונשאר טהור אמנם אין זה תוספת קדושה רק כריתת הטומא' אכן הכהן הגדל שערו וגורם רבוי כחות החסד והקדושה ואם כן נקרא קדוש כי מרבה כחות הקדוש' אך הלוי אינו מרבה כחות הקדוש' רק מסלק כחות הטומא' וזהו סוד זהב טהור. ודי. והנה יקש' כי הי' ייתר ראוי הנזיר לעבודה מכהן שהרי נאסר אפי' בענבים. אמנם יובן הענין באומר כך הוי מכרזי על נזירא סחור סחור וכו' והענין כי הכהן הוא מצד החסד ולכן אין צריך לדחות כ"כ הדין אך הנזיר הוא ישראל בסוד הת"ת שהוא הכרעת הדין וחסד וצריך להסתלק עד סיף הסיגים ודי למבין בזה גם נלע"ד כי הכהן מוכרח שלא ימנע מהענבים כי אדרבה כל כוונתו לקשרה עם בעלה בסוד בזאת יבא אהרן וגו' ולא הוזהר אלא ביין ושכר שלא תחזור כלה דין קשה ואז תתרחק ח"ו מבעלה אמנם הענבים הותר הכהן בהם כי כל כוונתו לקשרה עם הת"ת אך הנזיר אין זו כוונתו רק להגביר לעולם החסד על הדין ולכך אף בענבים הדין הרפה נאסר בהם וזה מוכרח למבינים עכ"ל.

גליון באדרא דבי משכנא תרומה קע"ב: דף קמ"ו א'. כ"י סתם אפשר כי לפי שלפעמים גם בבינה נק' כ"י כנז' פ' יתרו פ"ה לכן א' שאינו לדבר אלא במלכות ע"כ:

קמו ע"ב ותאנא כד הוי צניעותא בעלמא וכו' עתה בא להביא ראיה לדברי ר' יהודה כי תחלה הי' שם זה מפורש והיה אומר ככתבו לרמוז כי היתה קדושת העתיקא נגלית בעולם ברחמיו הגמורים אך עתה אפילו האי שם המפורש אתכסייא בכינויו באדנ"י לרמוז על הסתר השגחתו ית' בעונותינו וז"א דכד הוה אתגליא כהנא מכוין ושמא מפרש פי' כי היה מכוין בלבו בשם הנעלם ושם המפורש היה מתפרש בפיו ובזה היה נמשך רחמי אריך אנפין אבל עתה שמא דא"א אתכסייא ואינו נכלל אפילו בכוונה רק מה שהיה מתפרש בפה הוא אשר עתה תלוי בכוונה ומה שהוציא בפה הוא שם אדנ"י או בשם אנקת"ם א' ואומר בצרופא דשמא חד דהיה מכוין בדינא כד פריש ידוי בכ"ב אתוון וכו' לפי שיתיישב זה עם מאמר נ"א אשר נראה כולו כוונה א' אפשר לומר כי הוה מילוי שם אלפין הוא י' אתוון ומילוי שם אדנ"י הם י"ב אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד הנה כלם כ"ב אותיות ועוד אפשר לומר כי יו"ד דאדנ"י הוא סוד יהו"ה כנודע ואסתתר ממילוי אדנ"י סוד י' ישארו ט' אותיות דז"א אל"ף דל"ת נו"ן ותחבר י' זו עם עשר במילוי אלפין הם י"ג כי הם מקבלים מי"ג מדות אריך אנפין וכו':

קמז ע"א וישמרך לתתא וכו' זה יובן מפ' ויחי דף רכ"ח סוף ע"א:

קמז ע"ב מאי בנו בעיר. הוקשה לו כי איך יתכן היות עתה בלעם מגנה עצמו ואומר שתום העין שהיה בעל מום וגם על מה זה היה אומר שהי' בן בעור ומה תועלת לנו בידיעה זו ונאמר כי להיות שבלעם מוכרח במעשיו היה כמו שכ' וישם ה' דבר בפי בלעם כזמם בפי הסוס כשרז"ל ואם כן גם שהיה מברך ישראל היה בעל כרחו ולז"א עלה [אולי צ"ל גילה] דעתו כי אין ברכה זו ברצון גמור כדי שלא תתקיים וכל זה להראות רשעתו וגאותו ולזה הודיענו היותו בן בעור הוא לבן הארמי כמשארז"ל אשר בקש לעקור את הכל כאומר ארמי אובד אבי ואומר שתום העין ר"ל כי גם אני בנו להדמות לאביו ולכן אני סותם עיני לברכם בעין רעה שלא תחול עליהם ברכות אלו עם שאני מוכרח לברכם והביא ר' יהודה ראיה איך סתימת העין ופקיחתו מעלה ומוריד כי בתפלת רפאל [נ' שצ"ל דניאל] וחזקייהו אומר פקח עיניך וראה וכו' לרמוז כי לא תחול הברכה רק בפתיחת העין. וכן רב המנונא היה מברך בלשון הזה קב"ה יפקח עינוי עליך לאוטבא לך כנז' באדרא:

א"ר יוסי ולא אבה לשמוע אל בלעם הוקשה לו כי בלעם מברך היה ובלק הוא המקלל וא"כ הול"ל לשמוע אל בלק וביאר פסוק זה עם האמור שגם כי היה מברך אותם כוונתו היתה לרעה והי' סותם עיניו ועושה הרעות לגרוע ברכותיו שלא יתקיימו ואותה הכוונה לא רצה השי"ת לקבלה ולשמע' ולז"א ולא אבה לשמוע אל בלעם ר"ל להבין כוונתי ואומר כי אהבך וכו' ירצה להיות כי אהבך לכן חלין הברכות עליך כנז' לעיל:

כל כהן דרחים לעמא ברכתיה מתקיימין. וביאר פסוק טוב עין וגו' בשי"ת כי הוא טוב עין ולכן הוא יברכך כתיב שיתקיימו הברכות וע"י אשר הוא ברכם נתקיימו והוריד ברכותיו למטה כלומר כי נתן מלחמו לדל פי' הוריד שפע ברכותיו לישראל הדלים והעניים ועוד השפע נק' לחם בסוד שם יהו"ה היוצא מחכמ' ובינה הנק' קדשי הקדשים ר"ל כי ו' תחתונות נק' קדשים והעליונות הם יותר מקודשים ונק' קודש קדשים ומשם כל הברכות בסוד נמרץ אשר אעירך עליו בקיצור והוא כי לחם הפנים היו י"ב לחמים י"ב עשרונים והוא סוד [שם] בן י"ב יהו"ה יהו"ה יהו"ה סוד ד' פני אריה ד' פני נשר ד' פני שור הנק' לחם והם מאכל לד' פני אדם ושם זה בן י"ב נרמז בברכת כהנים ג' שמות שבו הנה כי הלחם היא סוד ברכת כהנים ואין לי עוד כח לגלות בזה ודי למבין ומי שירצה לעמוד על עיקר סוד זה יבין ויעיין בפ' פנחס ברעיא מהימנא דף רמ"ה ע"א וזה יובן בסוד לחם מן השמים הוא יהו"ה הנק' שמים שהוא הת"ת ודי למבין.

שנאמר בקרבך קדוש וכו' הענין כל הזמן אשר השכינה הנקרא קדוש הוא הולך בקרבך בגלות עמך לא אבוא בעיר העליונה ואומר כביכול אשתאר שמא קדישא חסירה הוא כי השכינה היא אות ה"א אחרונה שבשם ובגלות כביכול מרוחקת ממנו עד ימלא השם והכסא כמ"ש כי יד על כס י"ה וגומר:

ר' אבא היה אזיל וכו' א"ל כי הוא שמע כי הוא אומר ויחשביה ר"ל כי הקב"ה חשב את הדבר הזה והעלה אותו עליו לצדקה אמנם אינו מתיישב. והטעם וכי מש ם דהאמין בה' יחשב לו לצדקה ולחסד גדול והלא מי שלא יאמין בהשי"ת הוא כופר בעיקר ומה ענין הגדול הזה שהאמין בה' הדובר אליו פה אל פה לשיחשבהו לו לצדקה והשיב ר' אבא כי כן הענין דהכי אוקמוה אבל גם הוא לא ס"ל הכי. אמנם הפי' כי אברהם חשבו להקב"ה והענין היא כי הנה הקב"ה הגיד לאברהם שאינו נתון תחת מערכות שמימיות אמנם נשפע מן השכינה הנק' כה ומשם בא זרעו וכל הבנים באו לו משם ולא באצטגנינות הככבים ואומר כה יהיה זרעך ממש יובן בפ' לך לך צ' ע"ב ודף צ"ו ע"א והענין כי נשמת זרע אברהם באים מן הקדושה משכינה הנק' כה וז"א כה יהיה זרעך ר"ל כי זרעו יהיה ממש מן כ"ה ומשם יושפעו נשמות זרעו ולהיות כי שם כה הוא דין כי על כן הוצרכו חסידיו הבאים מן החסד הם הכהנים לברך את כ"ה ולמתקו כאומר וחסידיך יברכו כ"ה ואפשר כי אברהם לא היה מרוצה במה שניתן לו כתרא דדינא לז"א כי אדרבה עם היותם דין הוא חשבה וקבלה עליו בשמחה כאלו היתה מדת רחמים הנק' צדקה כמו שידעת בסוד משפט וצדקה ביעקב וכו' ולז"א ויחשבה בלשון נקבה כלומר חשב (את) אברהם את הנקבה הזו המורה על הדין כאלו היא רחמים הנק' צדקה ושמח בה שמחה גדולה והנה ר' יצחק הוסיף עוד ביאור ונתן טעם למה קראה צדקה ולא קראה רחמים או בלשון אחר וביאר הטעם כי הנה:

האי כתרא עשיראה נק' צדק והוא דין גמור כנז' פ' האזינו רצ"א ב' ורצ"ב א' וכאשר אתבסם האי צדק מ"ת הנק' משפט רחמים אז נק' צדקה ולז"א כאן כי עם היותה צדק דין גמור הוא חשבה לצדקה כי אז היא רחמים ודינין לא מתערין אז מינה ואפשר לפרש בענין אחר כי אמרו דאברהם חשבה צדקה הוא בהתעוררות אברהם איש החסד אז נעשית צדקה והיינו אומר אח"כ כה תברכו וכו' כי צוה את הכהנים אנשי החסד לבסמא האי כה כדי שישראל יתברכו מינה:

תו א"ר אבא וכו' הענין כי התם נאמר כי כל הוא יסוד האוחז בשמים ובארץ ת"ת ומלכות וזהו פי' וה' בירך את אברהם בכל ד"ל כי סוד הברכה באה ממדת כל יסוד כי משם באים כל הברכות כמ"ש וה' ברך וכו' וידעת כי היסוד ה א סוד חוט של חסד המבסם למלכות כנז' בפ' בא דף ל"ו ע"א דכד אתגלייא י' היסוד כדין האי צדק אתבסמא בחסד שיברך את כה מלכות דרך היסוד הנק' כל ואז יתברכו בני ישראל ג"כ וכן לזמנא דאתי כתיב יברכך ה' מציון ר"ל כי כל הברכות באים מהיסוד הנק' ציון כנז' פ' ויקרא י"ג ע"א:

ויהי ביום כלות משה וכו' אמר כי יש ברייתא א' האומרת כי ביום שנכנסה כלה לחופה ולכן כלות חסר ו' כלת כתיב וז"א תנא וכו' והכוונה כי מלכות כלת ת"ת נכנסה לחופה עם הת"ת ביום הוקם המשכן הנרמז בה והקשה דא"כ במאי אוקימנא ר"ל האיך נפרש כפי זה אומר כלות משה דלמה ייחסה למשה כי כלת הת"ת ולא כלת משה ולא היה לו להזכיר שם משה לכבוד הכלה הנז' ותירץ כי הכוונה הכלה נכנסה ע"י משה וז"א כלות משה והענין בסוד הקמת המשכן שהוא תיקן כל תיקונין דילה ואמר:

א"ר יהודה וכי עד השתא וכו' אין לו הבנה כי הלא הכתוב אומר כי ביום כלות להקים את המשכן אז נכנסה לחופה ואם כן מה כוונת אומר וכי עד השתא אתעכבת כנראה שעבר זמן רב בין הקמת המשכן שכתוב בו ולא יכול משה וגומר ובין פ' זו והלא כאן הכתוב עצמו מגיד לנו כי אז הי' ענין זה ביום כלות להקים המשכן ואם כוונתו לומר שלמה פרשיות שלא כסדר ולמה [לא] נאמרה פ' זה עד השתא הכי הל"ל ולמה אתעכבת הך פרשתא עד הכא. אמנם אומר דלא עיילת לדוכתא נראה שסובר מן הכתוב כי עבר זמן מן הזמן ההוא עד עתה ועוד למה הקשה הפסוק ולא יכול ויותר ראוי להק' הפסוק האחר ויכס הענן וגו' וכבוד ד' מלא וכו' שהוא עיקר המגיד לנו כניסת כלה לחופה ועוד כי הוא מוקדם בפרשה יותר מפסוק ולא יכול וגומר וצ"ע:

ויהי ביום כלות וגומר. בא לתרץ הקושיא הנז"ל באופן אחר והוא כי ממש כלת משה היא ועוד הענין הוא כי האדם כולל כל העולמות ויש לו רוחני מן כל עולם ועולם ולפעמים ע"י טוב מעשיו יזכה לנשמת האצילות וזהו סוד בא ליטהר מסייעין אותו ע"י אותה הנשמה הקדושה שמשפיעין בו ונודע כי משה סוד הדעת שהוא סוד הת"ת. והנה ביום אשר קבל התורה זכה ע"י זכות קבלת התורה זכה אל גדר הנשמה ההוא ובו ביום נשפעה עליו ולזה נאסר בפריה ורביה משם ואילך כי למעלה באצילות לא יש דבר גשמי חלילה ולכן נתנה לו שכינה העליונה לכלה להיותה בסוד הת"ת בעלה דשכינתא וזהו סוד לקחת מתנות באדם ואין אדם אלא יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגי' מ"ה אד"ם והיא בסוד נשמה עליונה. ואל תתמה בזה כי הוא סוד צדיק מושל ביראת אלהים ודי בזה:

מאי דכתיב עלית למרום וגו'. הוקשה לו על מי מדבר כי מי עלה שמים וירד. ועוד קשה דידיה אדידיה תחלה אמר שבית שבי בכח הזרוע ואח"כ אמר לקחת מתנות כי מתנה נתנות ברצון הנותן ועוד הול"ל מאדם ולכן פי' כי חוזר למשה שנאמר בו ומשה עלה אל האלהים ואז נאמר לו של נעלך היא אשתו הנק' נעל בסוד וחלצה נעלו וגומר כנז' פ' חקת ק"פ א' וביאר כי להיות דרך מדור השכינה בעליונים א"כ בהורידה לתחתונים נק' שבי כאדם הנלקח מארצו וגולה לעיר נכריה הנק' שבוי כן השכינה בתחתונים שבויה אצלנו על כרחן של מלאכים כי עיקר דירתה בעליונים אם כן אמנם ברצונו יתברך לקחה וז"א לקחת מתנות באדם בבית המוצה [נ"ל שצ"ל קמוצה] במקום ה"א הידיעה והוא סוד הוי"ה דאלפי"ן בגי' אדם והוא סוד אדם העליון ואמר כי מתנה זו היא באדם העליון ממש בת זוגו ולקחה משה לעצמו וביאר כי במשה נאמר נעליך בלשון רבים וביהושע לשון יחיד. וביאר הטעם כי למשה נאסר לעולם ועד כל מיני זווג עם אשתו אכן יהושע לא נאסרת רק בזמן ידוע ולזה לזמנין הי' נופל [נ' שצ"ל נועל] והטעם כי לא הי' פורש מן האשה כמשה גם ביאר כי נכתב מתנת חסר לשון יחיד והוא סוד המלכות הנק' מתנת כי הקב"ה נתנה לו כמ"ש ויתן אל משה ככלותו. והנה בספרים שלנו כתיב מתנות ואפשר שהוא ע"ד כלת כלות כמבואר בר"מ פנחס רנ"ד א' כי שם הקשו קושיא זו כי באורייתא כתיב כלות מלא ועיין שם הטעם עכ"ל:

קכא ע"ב רעיא מהימנא מבן שלשים שנה וכו'. פקודא דא להיות הלוים משוררים וכו' דהא כהן איהו וכו' הכוונ' שהוא רוצה להוכיח היות גבריאל המשורר וזה קשה דכל מלאכים הם מקדישים ומעריצים כדפי' ישע' וקרא זה אל זה וגו' ואם השירה היא מחודשת כענין הלוים שכל זמן הקרבן הם מש ררים א"כ מנא לך לז"א שלמד סתום מן המפורש כיון שמיכאל כהן עומד ומקריב אם כן גבריאל בלי ספק לוי משורר. וז"ש דהא כהן איהו מקריב קרבנא ודא מיכאל. אם כן לוי דאיהו גבריאל דהיינו מהשמאל צריך לנגנא. וסדר הענין הוא מיכאל עומד ומקריב קרבן תפלת השחר שהוא כהן והיינו יומם יצוה ד' חסדו דהיינו חסד כהנא רבא ומיכאל כהן הדיוט כלומר שאין בידו כח אלא מלאך שליח מלמעלה ועם כל זה הוא ראש לחיות פני אריה מימין כנודע וזהו שפי' רז"ל אל נא תעבור לגדול שבהם אמר דהיינו מיכאל ומחצות לילה ואילך גבריאל משורר שהוא הכנה לחסד היום שע"י שירה של לילה הוא קבלת תפלת היום וז"ש יומם יצוה ד' חסדו מה טעם משום דבלילה שירה עמי דהיינו גבורה דומיא דחסד ושרו גבריאל דומיא דמיכאל וכמו שיש כהן גדול וכהן הדיוט כן יש בכור שורו ושורו סתם דהיינו גבורה וגבריאל שלוחיה והיינו סוד קריאת הגבר מחצות כנז' בעובדא דינוקא וכמו שאם אין ישראל מתפללים ח"ו אין מיכאל מקריב כן אם לא יעמדו בחצות ברינה של תורה אין גבריאל משורר והיינו טעמא דהנהו קלא דקאמר ההוא תרנגולא דקאמרינן סתם וז"ש וצריך לשורר ולנגנא וכו' והיינו אומרם ז"ל אין רנה של תורה אלא בלילה. וטעם השמחה לשמח היין מהבינה כנודע וברנה זו הקודמת הוא סבה ליום לשלחא קורבנא וכו' כנז':

ומאן דלית ליה רשו כלומר שאינו יודע ויטעה בגרוניה דאיהו כנו"ר כי כנור סודו כ"ו דהיינו יהו"ה נ"ר מלכות שם אדנ"י והיינו דמסיק לאפקא ביה קלא בשית כנפי ריאה וסודו הת"ת בשש כנפים דהיינו ו' קצוות שבו ומציאותם עצמותו הוא קנה בעל ו' ספי' ו' עזקאן דקנה ושש כנפים הם ו' ספירות נכללות ונקשרות אליו כי דרך אלו הוא סוד עליית הקול ובינה ל"ב שהוא מקור הרצון לנענע אברים אלו אל הדבור והרנה כנודע והכוונה יפיק בן דהיינו י' קול מבן י"ה דהיינו וא"ו היוצא מהבינה במציאות וא"ו שבה דהיינו קנה ו' מעלות לכסא ותרין כורסיין אינון דהיינו בינה כסא לחכמה ומלכות כסא לת"ת וז"ש כסא כבוד דהיינו כבוד ל"ב נתיבות חכמה והבינה כסא כבוד מרום ודאי מהמלכות שהוא כסא ראשון ממטה למעלה:

ואינון לבא בינה ופומא מלכות. והבינה נאמר עליה על כס י"ה בינה כס לשם י"ה חכמה ומשם נמשך מלחמה לה' שהוא ת"ת בעמלק דהיינו כבד סמא"ל נגדיי ללב דהיינו בינה והשני בכסה דהיינו כס ה' שהיא ה' בתראה והעד שהוא המלכות מדקאמר תקעו בחודש שופר בכסא והיינו קול דנפיק מגו שופר קול דנפיק מלבא לגבי פומא דהיינו בכסא כנז' ולמה קראה כסה דהיינו כס ה' ולא כך כס הבינה שגם כן היא ה' הטעם משום דפומא שהוא נגד המלכות דתמן ה' בחמש תיקונין דדבורא שע"י הדבור נגמר בסוד חמשה מוצאות שהם נגד ה' ספירות כדפי' בתיקונין ובכמה דוכתי והם חיך גרון שפתים לשון שנים וע"י נחתך הקול לכ"ב אותיות וז"ש חמש תיקונין דדבורא דהיינו מלכות הנק' דבור וקנה היינו גרון ועדיין אינו פומא והיינו שתוף שמשתתף הת"ת בקנה בתיקונים הדבור ואנן חמש דפומא * נ' דתחת חי' הענין צ"ל בעינן הענין לזה אפיק גרון ומעייל שינים וטוחנות דאינון תרי סוגי שינים ומטעם הנז' אפיק לשון סוד היסוד שהוא מעלמא דדכורא ומנינן שפוון בתרין ואין אלו טוחנות אלא חיך טוחן ששם הוא הכאת הקול בכח ומתפוצץ וטוחנות ושינים טוחנות ושפתים גם כן טוחנין וז"ש דטחנין בנהר דאיהו קול שהקול נמשך ונעשה נהר סוד משך הקול בקנה וגרון ולשון סוד קו האמצעי:

כגוונא דטחנין טוחנות דרחייא דהיינו שחקים נצח והוד ושפתים גם כן נצח והוד ושינים נצח והוד ולשון וגרון משך הקול מקנה והוא סוד הנהר המטחין הטוחנות כנז' וסודם שם יהו"ה דהיינו לאפקא קול היינו ו' ודבור היינו ה' מבינה דתמן י"ה הרי יהו"ה וזה במחשבה דהיינו חכמה שם מ"ה דאיהו שמא מפרש והאיך בסוד הרנה יוכלל סוד המחשבה כי הלב והקול והדבור איתנהו אל [נ' שצ"ל אבל] עשר אותיות ליתנהו לז"א בהיות אותם השירים שהוא משורר סוד עשרה מיני תהילין שבהן נכלל שירי דוד כנז' בתיקונים בזה רומז המחשבה כענין השופר שלא הספיק ענין הכוונ' אלא הוצרכנו לעשר ניגונין כאומרו אין פוחתין מי' שופרות ואם תאמר תינח ברינה של שליחות [נ' שצ"ל סליחות] וודויין דדוד. אמנם רנה של תורה שהיא העיקר כנז' מאי איכא למימר לז"א ואורייתא קלא דיליה דהיינו ו' דבור דהיינו ה' בינה דילה דהיינו י"ה כנז' ובסוד המחשב' אין צריך עשר משום דאיהו מחשבה דילה וחשוב יותר מכל קרבנות שבעולם וכו' הרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כ' מיכאל איהו כהן הדיוט לגבי מארי' שהוא מדת החסד ומיכאל הוא מלך חיות הקודש והוא מברך בסוד הברכה בימין וגבריאל הוא משורר בסוד שירה שהוא לשון שור שהוא בשמאל ונק' שור ע"ש שמשורר והוא בכור שורו ר"ל גדול מן המשוררים. והנה פני שור הוא הגבור' הוא בשמאל וגבריאל הוא שלוחיה כמו שמיכאל שליח החסד. ואמר שהאדם צריך שיהי' דוגמתו כאן וישורר בלילה לשי"ת בחדוה רנה של תורה שהיא סוד תושבע"פ הנמשך מן הגבור' הנק' יין ואם אינו יודע לקרות יאמר פזמונים ותוכחות והנה נז' [אולי צ"ל כנור] בחכמ' כנז' ד"י ע"ב והבינ' הוא כסא החכמ' וסליק מיני' הכף הוא אותו ו' ע"י ו' כנפי הריא' שהם ב' אומות ג' אונות והורדא ועל ידם יוצא הקול מן הלב והולך לו' עזקאן בקנה הם סוד ו ספי' מבינה עד המלכות שהוא הפה ושם נמצא הקול ומתייחד בפה בסוד מתתא לעילא והפה היא המלכות ונזכר בפסוק בכסה ליום חגנו ר"ל כס ה' כי המלכות היא כסא לה' אחרונה שבשם כנודע שהיא נשמת המלכות. או אפשר גם כן כי יען אית ביה ה' תיקוני דבור כאשר זכרן כאן לכך נקרא כס ה' כלומר כס שהוא ה' תיקונין עכ"ל:

קכב ע"א תשובה דא הוא מצוה וכו'. כשתדקדק לשון המאמר תמצא שהוא מהאחרונים ואינו ממש דבדי הר"ש אלא מחבר חברו על לשון התרגום ולכן ברוב ספרים כתיבת יד לא תמצאנו ועם כל זה דבריו כלם מתוך דברי רשב"י:

דא מלכות שהוא דיבור וכה דברים והוא ודוי וכבר נסתלקו הספי' ולא עמד עמנו בגלות אלא היא:

ומאי בינה וגו'. הם דברי התיקונים ור"מ בכמה דוכתי והתשובה בינה דהיינו סוד יה"ו והוידוי לקשר המלכות עם יה"ו כדמפרש ואזיל:

קחו עמכם דברים הוא השכינ' דבור שהוא עם ישראל ועולה עם השב ויורדת עם החטא והוא בית המקדש ובניינו כן יה"ו בינה ויבן ה' אלהים את הצלע והשב קושר ובונה מצבו ושלימו דשמיה לקשר ד' אותיות המרוחקות בעון ומתקשרות בתשובה:

ואי לא יהדרון אנא וכו'. כך פי' במדרש ואסמכוהו אקרא אם לא בחמה שפוכה וכו' והתשובה אתקריאת חיים שהתשובה בינה והוא באר מים חיים ארץ החיים וכן אלהים וכיוצא. מהרמ"ק זלה"ה:

קכב ע"ב ממנו תוצאות חיים הם הנשמות מבינ' המחיות הגוף והוא הבל וגו' נר' דלאו על בינה קאמר אלא על המלכות והיא ג"כ תשובה והיא ג"כ ארץ החיים וממנה דרך כלל הנשמות לישראל. הבל דעאל בפומא דבר נש ירצה הבל עליון דכתיב ויפח באפיו נשמת וגו' והיא נגרשת באדם על ידי הנשמה זו הגשמית ומתפשטת מלמעלה למטה מהפה העליון בנפיח'. להראות שאין עמל ויגיעה למעלה בזה ומתפשטת מהבינ' והמלכות היא המשתלחת למטה ולזה הוא ה' דהבראם דהיינו ה' זעירא נמשכת מה' דאברהם העליונ' שהיא הבינ' כנז' בשיר השירים. והיינו מוצא פי ה' שהיא שכינ' המתפשטת מן הבינ' דהיינו סוד דישא דמלכא ושם פי ה' פומא שהיא בחי' המלכות העליונ' ומשם סוד התפשטות השכינ' למטה השוכנת בתחתונים שהרי הנשמות כסא לשכינה:

אסור לבר נש וכו'. מפני שגילוי ראש מורה שמעביר כסא [נ' שצ"ל כיסוי] השכינ' שהרי אין השכינ' שורה אלא על הכנע' ועטיפת ראש והמגלה ראשו מעיז ומעביר יראת ה' מעל פניו ומיד אסתלקו חיים אותם חיים העליונים ונשארו לו חיים בהמ ים דוגמת הגוים כדמסיק:

לית כל אפייא שוין. שיש עמא מהחוץ לאומות. וקשה לערב רב וטהור לישראל ופנימי על פנימי לצדיקי יש' כל א' כפי בחינתו עד שיעל' אל סוד נפש יתיר' דשבת דהיא קרובה יותר לאצילות עצם ההא וז"ש וכד האי שריא וגו' עבד מטטרו"ן:

דמנענעא כל איברין. היינו המיעצות האדם אל הטוב ומניעו לאחוז בדרך הטוב:

רמ"ח פקודין לשריא עלייהו וכו' כסא שכינה הם רמ"ח מלאכים רמוזים בר"מ מצות כנז' בפ' וישלח:

ודיוקנא אחרא על רישיה. נשמ' על נשמ' מחכמ' כנז' בתיקונין. י' יראה ה' אהב' וגו' בתיקונים בהיפך וקשה:

יתחזר יה"ו ירצה נקשרו ג' אותיות ויהיו כלם יחד בבינ' תשובה שבה תשיבת כל הדברים למנורה בסוד היובל והשבת והמלכות מקבלת ממנה כח מעשיו ול"ב אלהים לכך היא המשלמת השם כדמסיק שהיא השכינ' שבה נכלל הכל כדמפרש ואזיל:

בה' בראם. ה' אחרונ' הכוללת יה"ו ומשרת הכל למט'. מהרמ"ק זלה"ה:

קכג ע"ב בכל זכו דעביד נחית ליה ממונא וכו'. הענין כי ע"י החושך היא הקליפה הנאחזת באדם ומתערין ביה יסורים ואינו נפרד אלא ע"י ממון אם הוא אדם גדול שעונותיו וזכיותיו פוגמין למעלה אז הממון הושפע [נ' שצ"ל שהושפע] עליו מלמעלה ע"י זכיותיו נוטלים אותו החיצונים דשריין תמן ואמנם נקרא ממון בשם מושאל אמנם אם הוא אדם גרוע שאין עונותיו וזכיותיו מעלין ומורידין למעלה ומה שהוא עושה שלא לשמה וכשעולה לעושר וכבוד אז הממון גופני שנותנין לו מלמעלה הוא ניתן לאומות העולם שהם דוגמת החיצונים ואז נפרדין היסורים. הרח"ו זלה"ה:

קכד ע"א פקודא לדון בדיני הסוטה וכו' רוח טומאה מתרין סטרין אשתכח וכו' לכאורה נראה דפליג אתלמודא דידן דאין אדם מקנא אלא אם כן נכנס בו רוח קדושה וי"ל דלא פליגי והענין כי רוח הטומאה שדרכו להשטים ולהעלים הענין הוא משתאב באדם וכאשר הוא מקנא לאשתו הרי רוח קנאה יוצא לחוץ מפני שיש בו רוח קדושה שדרכו להוכיח ורוח קדושה הזה מגרם [נ' שצ"ל מגרש] רוח הקנאה ממנו ויוצא ממנו והיינו ועבר עליו רוח קנאה ומגרש אותו ממנו וקנא את אשתו בהרוח הקדושה:

וכי אית קושטא. שהרי יסודו שקר להזיק ואיך יש בו אמת להועיל:

אלא כבר נש מסטרא דאילנא דטוב וכו' הענין כי יש עץ הדעת דטוב ורע ומשם הרכבת האדם מיצ"ט ויצה"ר ולעולם יצה"ר מקנא דהיינו רוח קנאה מצד הטומאה וקנאה זו על שתי פנים או מצד מעלת הנשמה דהיינו סטרא דטוב שמקנא במעלתה ורודף אחריה להחטיאה והיינו יצה"ר הצופה לצדיק ומבקש להמיתו בעבירה ואם יש בו דעת צריך להתגבר עליו והיינו והיא לא נתפשה ביד יצה"ר אלא טהורה ונקיה או מצד גרעון הנשמה שנתפתה אחר יצה"ר ואח"כ רוח הטומאה מקנא במעשיו הרעים לנקום ממנה והיינו והיא נטמאה ושתי בחינות אלו באדם ממש יש חלק רע מתלבש בו ממש לפתותו להפריד בינו ובין אשת חיקו והוא להחטיאו בשקרים ובזה תדבק ותמצא שקר ויש חלק ברע מתלבש בו כדי שיקח נקמתו ממנה שפעלה רע ושתי בחינות אלו מפרש ואזיל הא' דהיינו של שקר א' נשמתא שפיר' וכנגדה אשת חיל טהורה לבעלה אית ליה קנאה מיופי הנשמה ורוצה להחטיאה בשקרים ורוצה להפרידם הב' לזמנין שליט עלה בחובין וכו' והיינו רוח טומאה האמיתי שהיא נטמאת ורוצה להנקם ממנה ויצה"ר מסטרא דימינא ששם לבן הארמי שקרן נחש המפתה ומסטרא דשמאלא וכו' שהוא עשו שהוא אמיתי דהיינו כלב הנאמן באהבה והוא ממונה דגיהנם דצווח הב הב בשני גיהנם של אש ושל שלג ולא בשקר אלא למיכל נשמתא מסאבא בנורא דילה ומשם הוא ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה:

ובגינה אתמר ובת איש כהן וכו' כלומר שני כתובים הן א ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו' ושבה אל בית אביה וגו' והיינו הנשמה הטהורה והב' ובת כהן כי תחל לזנות והיא הנשמה הטמאה ועיקרו לראיה שהנשמה אשה נטמאה בזנות כנז':

ותמן אתוקדת ההוא זוהמא שהוא חלקו אמנם עצם הנשמה מתלבנת ואינו שולט אלא בחלקו דהיינו הפגם והרוח הנדבק בנשמה וראש גיהנם שהוא שורש הטומאה כל דבר חוזר לשרשו והיינו העופרת החוזר עפר אל יסודו הטמא והנשמה נשארת נקיה לחזור אל שורשה וכן ענין האשה כי בעונש וצבתה בטנה וכו' מצותה מכפרתה והיא טהורה לבעלה לעולם הבא ואם הוא מגרשה בגט מאבד אותה לעולם ונמצאת ענין מצוה זו בב' בחינות. הא' באשה עצמה כמשל. והב' בנמשל בנשמה ועוד דרך ג' רישא וז"ש כגוונא דא בישראל וגו' והענין כי כמו שהם נמשכו אחר הקליפות ונטמאו בעולם הזה כן הקב"ה מגלה אותם לעפרם בבור הגלות תחת שעבוד וכו' ובהון יתבררו והטומאה הנדבקת בהם בעון חלול התורה בא"י מתעכל ומתבטל מעט מעט ולערך עצמם לעת הגאולה יתבררו ויתלבנו בענין שיצאו טהורים ככסף צרוף כי הגלות טהרה ודאי:

ואילנא דטוב ורע בגיניה וכו' כלומר שנראה שע"י העץ שהשליך היה הנסיון ועץ הנסיון צריך שיהיה בו טוב לטובים ורע לרעים כמו מי הסוטה אם כן היינו עץ הדעת טוב דא מטטרו"ן לטהורים ורע דא סמאל לרעים. ואם תאמר והרי ישראל מסטרא דאצילות ומה להם בעץ הדעת טוב ורע ולזה אמר דזה אינו דבגין דהיו בישראל ערב רב עמהון דהיינו מסטרא דרע היו מורידים לישראל שלא היו בעץ החיים ולא בעץ הדעת טוב אלו ישראל ורע אלו ערב רב. מהרמ"ק זלה"ה:

והרח"ו זלה"ה כתב הה"ד ועבר עליו רוח קנאה וגו' ביאר כי רוח קנא' לעולם הוא מצד רוח הטומא' והקש' אם כן איך שייך רוח טומא' אם הוא שקנא לה ונטמא כיון שקנא באמת כי הטומא' היא שקר ותירץ ע"ד הסוד וע"ד הפשט והוא כי האדם המורכב מיצה"ט ויצה"ר שהוא אשר נשמתו מעץ הדעת טוב ורע אז רוח קנאה שהוא הטומא' שהיא מתקנא ממנו על נשמתו כדרך הנחש אשר נתקנא באדם בעבור אשתו חוה וזהו פי ועבר עליו רוח קנאה כי הטומא' הנק' רוח קנאה עוברת על האדם עצמו ומתקנא בו ומחטיא לאשתו היא הנשמה ונטמא' ולפעמים אינו יכול ולא נטמא' וכן הענין עצמו על דרך הפשט כי מחטיא את אשתו כמו שהחטיא את חוה בקנאת אדם הראשון וזהו סוד ובת איש כהן וגו' כי נודע כי טוב היא מטטרו"ן ורע הוא סמא"ל והנה מטטרו"ן יש לו ד' חיות ומצד הנשמה הבאה ממיכאל שהוא כהן עליון אותה הנשמה היא יצה"ט מצד ימין ובה היצה"ר שהוא איש זר ומחטיאה:

קכד ע"ב וע"ד חציו מתוק מצד הטוב מן הקדושה דא מטטרו"ן דימינא לקדושים וימתקו המים. וחציו מר דא סמא"ל מן הקלי' לערב רב שהם הדינים ולזה אחר שנדבקו בסוטות [נ' שצ"ל שנבדקו כסוטות] ונבדלו ישראל מגויי הארץ לכך מיד וימתקו המים לישראל אמנם קודם הבדלם מהם היו המים מרים לכלם מפני תערובותם בהם והיינו כי מרים הם יש':

כגוונא דא עביד לאתנסאה וכו' לברר וללבן אוכל מתוך פסולת כדי שיבדלו הערב רב גויי הארץ נשמות חיצונים וענין זה הוא בהכביד עליהם הגלות והצרות הטובים יתלבנו בצרות וידבקו בקונם יותר בתשובה ותפלה. והרעים שהם מצד הרע ישתמדו ויצאו מכלל ישראל ויאבדו מתוך הקהל ולא יראו בטוב ה' ואח"כ בסוד הגאולה והחירות שהוא מסוד הבינה עץ החיים נאמר והמשכילים שהם המתלבנים ומתבררים יבינו מצד הבינה והענין כי מסטרא דאצילות התורה מתבארת מצד הספי' הנאצלות וכל ענייני התורה מצד הנשמות פירושם בסוד פי' הזוהר וכאשר יהי' הגאול' שיתבטלו הקליפות ויתבררו ישראל ויהיו כלם בסוד הטוב אותם שקשטו עצמם בסוד מעשים טובים ונתעסקו במעשיהם ובתפלתם ע"ד הסוד בטהרה ובנקיות אלו בלי ספק בהם מתנוצץ סוד עץ החיים מצד הנשמה דאצילות ואלו אינם צריכים לנסיון בעת הגאול' מפני שהנסיון הוא לאותם שהם בסוד הפשט מסטרא דעץ הדעת וכו' שנשמתם מבריאת יציר' ששם סביב רשעים יתהלכון. אמנם אלו שהם מסטרא דחיי עליהם נאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע דהיינו מסטרא דאצילות ולא יכבד עליהם נסיון הגלות באחרית הימים וז"ש ויפקון בי' בגלותא ברחמי לישראל כלם וכן אלו אין צריך להם נסיון ואחר הגאול' יתגל' סודו הנעלם לכל ישראל וז"ש ובגין דעתידין ישראל למטעם וכו' ומי שסודו מסטרא דאצילות דהיינו שלא הי' עם הארץ עתיד למטעם בענין שהם מבחינה א' טובה מכלם והם העוסקים מעתה בסוד התור' והם הנקראים משכילים ואין להם נסיון. הב' הם (ת"ת) [ת"ח] שאינם עמי הארץ שאלו יטעמו אותו אח"כ וכיון שעסקו בגלות בתור' עם היות שלא עסקו בסוד הזוהר עם כל זה הם יעסקו בו אח"כ ויפקון ברחמי. הג' הם עמי הארץ שהם ישתמשו בסוד הדעת טוב ורע בפשטי התור' כאשר יתבאר. הד' הם ערב רב דהיינו שנא' עליהם והרשיעו רשעים ויתבטלו קודם הגאול' ויצאו מהכלל. ואילנא דטוב ורע וכו' אין להאמין ח"ו שיתבטל התלמוד בפשט הדברים. אמנם הכוונ' כי מאחר שיש מתפרנסין במן שבו טעם כל מאכל שבעולם ודאי לא צריכים לדיני בשר בחלב וחלב ודם ודיני שחיט' וכיוצא וע"ד כל דיני איסור והיתר ואם לא ימותו ביניהם שרצים ונבלות ולא יצטרכו לדיני טומא' וטהר' כ"ש שלא יהי' בהם נדה ויולדת וזב וכיוצא וע"ד זה לעתיד יתעסקו בדינים אלו ע"ד הסוד שבספר הזה ויהיו כל דיני איסור והיתר לעמי הארץ שלא יתפרנסו מהמן בעץ החיים וז"ש דהא פרנס' דילן לא יהא וכו' ולא מתפרנסין ת"ח וכו' אהדר לפרש ג' חלוקות שאמר ואמר שעתה אין ת"ח נהנים מהרשעים שהם עמי הארץ שם ערב רב אלא מעמי הארץ האוהבים התור' ומחזיקים בלומדי' כדמסיק בשר היתר וכו' ולא מערב רב וכו' חולין בטהר'. עם הארץ הכשרים חולין דטומא' ערב רב דהיינו טוב ורע דדמיין לשבתות שהם מצד אצילות תוספות נשמה בשבת לית לן וכו' שאינם מקיימין אלא במה שמתקנין להם ע"ה דהיינו חול שהם עוסקים בפרקמטיא. מהרמ"ק זלה"ה:

קכה ע"א ובזמנא דשלטא אילנא דחיי. דהיינו בגאולה יתפרנסו עמי הארץ מתמצית ברכתן של ת"ח:

והכי אסור והיתר וכו'. היינו כדפי' שלא תתבטל חלק מהתורה ח"ו אלא שיהיו הדינין בפרטות לצריכין אליהם ויורו אותם לעמי הארץ שביניהם ימצאו כל בחי' שבעולם ואין בין גלות לימות המשיח להם אלא שעבוד מלכיות לבד ועולם כמנהגו נוהג רק שיהיה להם הכנה מרובה לקיים התורה באסור והיתר ולא יתגלה להם הסוד ולא יהיה להם המזון הנשפע למתעסקין בסוד וז"ש דאינון לא טעמין מאילנא דחיי אמנם ת"ח יתעסקו וישתעשעו בהשגת סודות התורה ובסוד בנין בית המקדש וציוריו שהם סודות רבים למאוד כנז' בעובדא דינוקא:

אלא יהון מבוזין וכו' כלומר ישתעבדו בהם ויהון משועבדים כשעבוד היצירה לאצילות כי כל א' ימשוך אחר שרשו ולא שיצטרכו ת"ח לא להם ולא לזולתם מפני שהם כמלאכי השרת נהנים מעץ החיים אלא שעבודם במעלה שיתעלו עליהם ת"ח ויכבדום ויקבלו מהם הקבלת המלאך מהספירה והיינו כחושך לפני האור והיינו נמי דבעודם לפני אדם מניעם שהם בסוד עץ הדעת טוב דהיינו החיות אריה שור נשר ולכך הם כפויים ומשועבדים תחת ת"ח שהם אדם אתם מצד האצילות סוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגי' אדם שהם י"ס העליונות חיות החיות והיינו אור ודאי:

כגוונא דפליג לון קב"ה. אפשר שקצתם עסקו בישיבה זו באותם הדברים שהיה להם בקבלה מיעקב אבינו ונמשכה הישיבה עד שיצאו ממצרים והכריח שהיו נבדלים מצד מעלתם כאומר וחמושים לשון חמשים דהיינו סוד עץ החיים ת"ת מבינה בעלת חמשים שערים שמשם החירות והיינו דקאמר אח"כ במשוך היובל דהיינו בהיות מדתם פועלת המה יעלו בהר מה שאין כן בע"ה כדמסיק ויתיצבו בתחתית ההר ועוד ראיה ובהון אתמר ויסע מלאך האלהים דהיינו שכינה ומפני שפעולתם למעלה מהחיות באצילות והיינו ואביא אתכם אלי ממש והיינו בסוד הת"ת שהוא סוד יד רמה כי מצד החסד יד הגדול' ומצד שמאל יד חזק' ומצד עמודא דאמצעיתא יד רמה ובעמי הארץ מסטרא דטוב דהיינו שיהי' להם נשמה דעבד מטטרו"ן לא יהי' להם חלק ברע מפני שיתבטל היצה"ר כאומר והסירותי את לב האבן וגו' ועליהם נאמר ויתיצבו בתחתית ההר כי ההר הוא מלכות ואלו הם למטה תחת שלטון מטטרו"ן כמשל האדון הוא מי שיש לו נשמ' דאצילות רוכב על השכינ' בסוד המרכב' והכסא דהיינו סוסיא ולמטה מהסוסיא העבד מטטרו"ן אם כן אלו שהם מסטרא דטוב כנז' בערך אותם ת"ח שהם מאילנא דחיי כנז' ממש הם תחת ת"ח כעבד דאזיל לרגלא דסוסיא דמארי' והוא ממש סוד תחתית ההר כנז'. אם תקבלו את התור' מפני שבהיותם בתחתית ההר שואבים שפע מהאצילות ואם אינם מקבלים את התור' דהיינו הת"ת והמלכות תור' שבכתב ותור' שבע"פ הרי הם מורדים שאינם רוצים לקבל עול האצילות והרי הם בקליפות שמרדו באדוניהם ולא נתפשטו בהם החיים והם סוד המית' אם כן שבתחתית ההר שהם החיצונים תהא קבורתכם בסוד המית'. וכן יאמר הקב"ה לאלו על ת"ח שהם שואבים שפע מנשמת אצילותם ואין להם חיות אלא מת"ת ולכך אם תקבלו וכו' כנז' ואם לאו תמן בסוף הגלות שהוא סוף מדרגה אחרונ' אל כל המדרגות שם תהא קבירתם כיון שהם מורדים כנז':

קכה ע"ב וערב רב. שהם למטה בקליפות וחיצונים ואין להם גאולה ופדות כלל כי הם פושעי ישראל בגופן ולכן ויעמדו מרחוק בתוך גיהנם והקליפות שהם מדור שלהם רחקין מפרוקא ויחזון לת"ח שהם מסטרא דאצילות ולעמא קדישא מצד החיות והמרכב' כנז':

ואם בעאן לאתערבא בהון. כענין הקליפות שהם נאחזות בקדוש' כי סקול יסקל כאומר עד דאתגזרת אבן די לא בידין וכו' ה' בדד ינחנו בדד נשמות קדושות לבד שלא ימשך עוד ביניהם נשמות החיצוניות שהם ערב רב וישארו בחוצ' לארץ בין האומות ולא יהי' להם רשות ליכנס בארץ והיינו אומר ואל אדמת ישראל לא יבוא וגו':

ר"מ הא שעתא אלו הם דברי אליהו שהוא עולה ליש ב' של מעל' בעולם העליון ויוכר למטה וכיוצא בעולם הנפשות מקום המרא' הזאת שהי' ממש ר"ש נכנס לעולם הנפשות אל הדקות ההוא בחסידותו ועוסק בת ר' בנפש רעיא מהימנא לצורך הדור לחבר חבור הזה כדפי' בתיקונים בארוכ'. ועתה גם ר"מ בהיותו מתנוצץ בישראל בס' רבוא ממש נשמתו סובלת בעד קדושי בנ"י שאינם יכולים לפרות ולרבות בתורתם בהתנוצצות נשמתו בת"ח מפני צער עניים בגלות והיינו והוא מחולל וגו' מפני שע"י חטא ת"ח הקב"ה גוזר עליהם גזרת עוני בגלות נמצאת נשמת משרע"ה מצטערת בצער עונינו ופשעינו. והנה שרי ישראל הם מקום גלגולו ועבורו והתנוצצותו. אמנם שאר עמי הארץ הקשים והעזים הם ניצוצות חיצוניות שפזר' לילית בישראל והם הם עזי פנים בעלי זרוע המצערים ת"ח והמתאכזרים כנגדם ואל זה רמז על מרע"ה ויתן את רשעים קברו ירצה הוא מתנוצץ בצדיקים והצדיקים הם בין שאר הרשעים עזי פנים שבדור כמו משרע"ה קבור בין הרשעים ערב רב בני (שמרות) [אולי צ"ל שפחות] והם מתאכזרים כנגד עובדי ה' בגזרות אלו הנז' וכיוצא בהם והם בטוחים בעשרם שלא לש"ש ואינם מרחמים על לומדי תור' ופעמים הרבה הם ממנין עצמם מהם ובהם לדייני העם ושוטריו ועושים ככל הכתוב בו וגם על האומות בעצמן יאמר ענין זה. וע"כ יצעק עליהם אליהו לפני הקב"ה * נ' דצ"ל בישיבה השיר' שלמעל' כדי למהר תיקון הגלות ויענה עתירתם אכי"ר. מהרמ"ק זלה"ה:

קמה ע"א פקודא דא לברכא כהנא. בלי מועיל שאפילו משאר כל אדם מועיל מכ"ש כהנא גם כן בזקיפו דאצבען ג"כ ברכתא ידועה ומסוגלת גם כן בכל יומא שהתמידות עושה רושם. והטעם לברכה לאשתכחא ברכאן כי נפעלים העליונים ע"י התעוררות התחתונים כדמסיק. ולענין האצבעות אמר דהא אצבעאן וכו' שהם יו"ד ה"א חמשה וא"ו ה"א חמשה שהם מדות נכללות ה' גו ה' דהיינו ה' דימינא וה' דשמאלא והיינו לזקוף הימין על השמאל לתת יתרון לה' ראשונות על השניות השמאליות והיינו וישא אהרן את ידו כתיב:

ולעיינא בעינא טבא. דכתיב טוב עין הוא יבורך. שעיקר הברכה תלויה בעין השכל בחכמה טהורה ודבור הברכה ובמעשה זקיפת הידים דהיינו מדת המלכות מעשה שכינתא שריא על אינון אצבעאן בעשר מדרגותיה ות"ת בסוד הברכה:

דהא קב"ה אשתכח עמיה דכהנא וכו' והעין טוב למעלה לפתוח את המעיין שאינו פוסק מהכתר שמשם מבועא דברכאן ולכך אמר סתם דהא קב"ה אשתכח עמיה דכהנא. והכהן איש החסד פותח המקורות העניונות. וז"ש:

וכהנא בעא לברכא בעינא טבא. דהיינו שיהיה לכהן חבה ורצון טוב בברכה לברך שע"י הענין הזה יתקשר הרוחני בגשמי ויהי שם אסתכמותא דשכינתא שהיא המדרגה האחרונה שברוחני להתקשר בראשונה שבגשמי:

ס' רברבן נראה שהם ס' שרים שר על כל אות ואות ואותו השר היא ממונה על השפעת ספי א' הכלולה מכמה שהרי הם ס' רבוא נגד ו' קצוות כלולות מס' עד היותה ס' רבואות נמצא י' שרים לכל קצה וקצה שהם י' ספי' שבחסד וכו' והוראת השרים היינו פתיחת מקורות הספי' העליונות להשפיע ועם היות שפעמים הרבה יתברכו קהל עשרה לבד בס' רבוא סוף סוף לא יחסרו ישראל מס' רבוא בעולם וז"ש וברזא דס' רבוא קיימין תדיר ובכל חד וחד מאלו האותיות איהו חד רבוא מהכללות מהספי' העליונות וכך ישראל נקשרים בסוד האותיות:

שמא קדישא. דהיינו שם המצטרף בברכת כהנים נקשר ועולה עד ההוא כורסייא דלעילא דהיינו עד הבינה כדי שהדבור יעלה ממעשה מלכות להקשר במחשבה בינה וז"ש:

וכולא מחשבה עילאה מחשבה ודבור הוא ששים אותיות וז' קצוות ומעשה שכינתא תתאה אודן בכהנא שהוא איש החסד פותח פתחי הבינה להשפיע בו' קצוות למלכות ולמטה יש בסוד הכסא בעולם הבריאה ששים שרים מתפשטין עד אויר העולם הזה על הבל אותיות הפה היוצא מפי הכהנים והיינו סוד שם המצטרף מהברכה בהבל הפה באויר העולם והיינו ושמו את שמי ששים אותיות המצטרפות וקב"ה מברך לכהנא להמשיך הברכה דרך הם למטה והיינו ואני אברכם לכהנים אברכם לישראל והכל אחד: מהרמ"ק זלה"ה:

תם ונשלם נשא שבח לאל בורא עולם. ברוך ה' לעולם אמן ואמן

קמד ע"א תאנא בכה ר' שמעון וארים קליה ואמר מי כמלין אלין וכו'. פירוש אפשר. שנסתלקו מפני שלא היו ראוים לענין זה חס ושלום ולפיכך היו חייבים מיתה ואפשר שהיו צדיקים ולא נסתלקו אלא מפני שגלו מסתורין של עולם לזה אמר כי משני חלוקות אלו אם הטענה האמתית היא מפני שהיו הם כשרים והגונים אלא שגלו דברים שהם כבשונו של עולם ניחא שמורה על כשרותם וזהו שאמר אי במלין אלין דאתגליין וכו' ולא היה ראוי לגלות וכו' ואחר כך חזר בו אפילו חלוקה זו אינה ראויה משום דלא ליקרא וכו' ואם כן אין עון בגילוי הסודות דהוו נטלין להו כלומר בשמים אמר ר' שמעון מלה הנזכרת בשם. שמא ח"ו וכו' כמו שעלה על דעתו לעיל. זכאה אנת ר' שמעון וכו' להורות שלא חטא בגילוי הנסתרות. בבכורו ייסדנה וכו' ואי אפשר ענין גדול כזה שלא יהי' בו מיתה וסלק למדת הדין כענין בקרובי אקדש. וכש"כ ברעות סגי וכו' ומיתו מרוב חשק תאותם בנשיקה לא מצד הדין אלא מצד רצון עליון והיה סילוק לנשמתם לא דין ח"ו. אמאי מיתו כי עדיין מקום שאלה למה מיתו אלו יותר משאר החברים והיה מורה היות באלו ח"ו פגם ומצאה מדת הדין מקום לדון ואמר ששלשה דברים היו בענין האחד שהרגישו העליונים בגלוי הנעלמות וקטרגה מדת הדין וז"ש וקלא אתער וכו' והשנית כי לא מיתו מיתה על ידי מלאך המות אלא שנדבקו בשכינה וז"ש ועד דאלין מתבסמן וכו' וכיון שהי' הנשמה מתבסמת למעלה והיה מקום לדין לחלוק נדבקו שם ודבקו ונסתלקו. והשלישית למה אלו יותר מהשאר מפני שאלו לא היו מלומדים בענין זה ונדבקה נשמתם מרוב חשקם שהשיגו למה שלא הורגלו ור' אבא עצב שהיה חושש במיתתן עון. שבעה אנן עיני ה' שכל השגחת הקב"ה בעולם הזה וכל מבטוי אינו אלא עלינו שאנו משכן לשבע שבעת. הספירות דכולא תלי בשביעאה פ' הספירה השביעית ראש לכלם. שבת דכלא שיתא לא לבד ר' שמעון על כלם שביעי כדקאמר ר' אבא אלא כלם כמו חול נגדו. חגיר חרצין איש עור אזור במתניו מארי דשערי אלו סימני אליהי כדקאמר קרא בספר מלכים. אעטרו לר' פנחס נקוט האי כללא בידך שמועיל לאדם חתנו בעל בתו כבנו ממש. חמשין כתרין נגד חמשים שערי בינה שהיא הנקראת עולם הבא. טורי אפרסמונא וכו' כבר נרמז סוד אפרסמון בזהר בפרשת תרומה והיא בבינה וענין טורי הם סוד המלכות. הנקראת ה"ר. ושבע ספי' נקראות מצדה הרים ופעמים אומר נהרי אפרסמונ' והיינו שהת"ת נקרא נהר ושבע ספי' מצדו נקראות נהרות וענין סוד אפרסמון לעולם בבינה כדקאמרן ונהרי בטורי דקאמר הכא מורה ייחוד אורם מהבינה. בקרטופא דעטרין הכוונה שהם נקשרים יותר בספירות וכו'. אלין אתיא אכל דבר דקאמר קרא מהדר. דמחעטרי וכו' בסוד שלש ראשונות מתחדש אור שלשה אבות והם מחדשים אור המלכות שהיא רגל רביעי שבמרכבה. דמתעטר שביעאה ת"ת נקשר בשלש ראשונות ומתייחד עם המלכות כנודע וא"ת אם כן נמצא כבוד ראש חדש גדול מכבוד שבת כי בשבת מתעטר שביעאה לבד ובראש חדש מתעטרי תלתא אבהן. וי"ל כי אין עיטור ת"ת בסוד הדעת בין חכמה ובינה שוה אלא עטור שלשה אבות למטה סתם. תלת עדונין אור שלש ראשונות שיושפע בעת סליק ר' שמעון לחדש מנוחתו והם יהנו מאותו האור כדרך האדם שמוסיף במאכל ובמשתה לכל בני הבית לכבוד האורח. ובזה התבארה שמועה זו בס"ד: