אור החמה על ספר הזהר ג:רפט

דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו וגומר מה שיש לדקדק בשמועה זו הוא א' אומרו כמה גדול' הירא' לפני המקום גדול' ממה אם הכוונ' שהיא גדול' מענוה וחסידות קשה טובא חדא דלקמן מסיק שענוה עדיף מיראה וא"כ הול"ל כמה גדולה היראה מענוה לפני המקום ואם הכוונה לומר שהיא בעצמה גדולה ולא יותר מענוה אם כן קשה טובא חדא כי מי גרע מעלתה שבא להודיענו כמה גדולה וכן ודאי גדולים כל מעשה העבודה ולא הוצרך להודיענו גדולתם. ב' אומרו לפני הקב"ה כי למה לא תהיה ג"כ גדולה לפני בני אדם. ואם הכוונה להודיענו שאפילו לפני המקום היא גדולה ודאי שכל מעשה העבודה הוא שוקל הג' אומרו שבכלל היראה הענוה האיך בכלל ה ראה הענוה דקרא איפכא קאמר עקב ענוה יראת ה' כדפירשו רז"ל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה וכו' ועוד דאיהו מייתי תוספתא לקמן דקאמר איפכא דקאמר יצא מן היראה ונתלבש בענוה וכו' מורה היות ענוה מעלה גדולה מהיראה הד' אומרו ובכלל הענוה חסידות לפי הנראה מדבריו שכלם כלולות ביראה לימא שבכלל היראה ענוה וחסידות ואם אין גזרה זו אמת א"כ גם אומרו שכל מי וכו' אינו אמת. הה' אומרו יראה ענוה חסידות מה הם מדות אלו ומה עניינם והאיך הם זו בכלל זו כסדר הזה שכמעט אין נראה שתהיה זו נמשכת מזו. הו' אומרו שכל מי שיש בו יראת חטא לעיל קאמר יראה סתם והשתא קאמר יראת חטא ולקמיה קאמר יראת שמים ובלי ספק לא על חנם. הז' אומרו נמצא שכל מי וכו' א"כ לא יתהפך לפי זה ולא נאמר שמי שיש בו חסידות יש בו כלם וכן מי שיש בו ענוה יש בו שתים שאם שיתהפך אם כן מה מעלת היראה ומה ענין נמצא דקאמר שהרי ג' אלו מקושרות זו בזו ואין א' מהן פחותה משלשתן ואם נאמר שלא יתהפך אם כן נמצא שמי שאין לו תסידות גם כן יש בו א' מהן וכן מי שאין בו ענוה יש בו א' מהן וזה אינו דלקמן משמע שאי אפשר ענוה בלא יראה ואי אפשר חסידות בלא ענוה הח' אומרו ומי שאינו וכו' אין זו מכרחת הקודמת שכבר אפשר שמי שיש בו יראה אין בו א' מהן ועם כל זה מי שאין בו יראה אי אפשר שיהיה בו א' מהן מפני שהיראה פתח הכניסה לכלם. הט' אומרו מי שיצא מה ענין יצא כי אי אפשר שנא' שאינו ירא כלל דלקמיה מסיק דעדיף ענוה מיראה ולקמיה מסיק דיראה בכללה הענוה והחסידות ואם כן איך שמי שיצא מן היראה ונתלבש בענוה עדיף כיון שיש בכלל ירא' ענוה ואין בכלל ענוה יראה הי' אומרו ענוה עדיף ונכלל בכולהו אם עדיפות הענוה היא מפני שיוכלל מכולהו גם כן יראה שוה לה שהרי היא נכללת מכולהו כדאמר לקמיה. הי"א אמרו הה"ד עקב ענוה משמע דמהאי קרא נפקא ליה שמי שנתלבש בענוה נכלל מכולהו ולקמן מסיק מהאי קרא איפכא שמי שיש בו יראה יש בו ענוה הי"ב אומרו דכל דאית ביה זה הפך דבריו ממש דאדרבה מכאן נראה ששלשה דברים אלו שהם יראה ענוה חסידות הם זו למעלה מזו ומכל א' זוכה אל השנית אשר עליה ואינו נראה שיהי' כלול מהם. הי"ג אומרו וכל מאן דאית ביה וכו' זה גם כן הפך מה שאמר לעיל שהם זו אחר זו ואם הכוונ' לומר שימשך מזו לזו ומזו לזו וירא' פתח כניסה להם אם כן קראי למאי אצטריכו ובשלמא זוכה לענוה ניחא אלא זוכה לחסידות לאו הכי דהא מהענוה נכנס לחסידות אלא ודאי מלה אחרא קאמר דהיינו מהירא' עצמה לחסידות וזה הפך הנדרש ענוה זוכה לחסידות הי"ד אומרו לענוה דכתיב עקב ענוה יראת ה' לעיל מייתי מינה איפכא ע"כ מה שראינו לעורר בזאת השמועה ב"ה:

ועתה נבא בביאורה בס"ד וקודם שנבא בביאורה צריך להקדים ולבאר שמיני הירא' הם ד' שתים מהם בחיצונים ושתים מהם בקדושה וכלם נתבארו בזוהר פ' בראשית והתיקונים. הא' הוא שהוא ירא מהקב"ה מפני העונש כי הוא עובד לו כדי שלא יענישהו או בגופו או בממונו או בבניו. ונודע שהעונשים הם ע"י הקליפות ולפיכך נמצא יראתו יראת הקליפה ואם ימותו בניו ויאבד ממונו ויחלש בגופו הנה לא יירא אחר שכבר בטלה הסבה ההוא או אם יהי' מובטח מהקליפות לא ירא כלל וזה הי' סבה שניסה הקב"ה לאיוב בממונו ובבניו ובגופו ושבח שהי' ירא אלהים לא יראת הקליפות אלא יראה שאינה בקליפות וז"ש וסר מרע: השנית הוא יראה שאדם ירא מהשם כדי שייטיבהו וישכירהו ואם לא ייטיב עמו לא יירא ממנו וגם יראה זו היא יראת החיצונים. שהוא ירא לשבר [נ' שצ"ל לשכר] הגוף ואף אם יהי' שכר רוחני לא יהיה בקליפות. אמנם לא יכנס באצילות אלא יהי' עבד בסוד מטטרו"ן וזהו אל תהיו וכו' כדפי' בתיקונים: השלישית היא נקראת יראת שמים. והיינו שירא מרוממות רוכב שמים ואומר איך לא אכנע לעבודת בורא שפעל ועשה הכל ומתוך שהוא מכיר גדולתו ירא ממנו וירא' תהי' במלכות והיא יראה ראשונה לכניסת האצילות ולמעלה מזו היא אחרת והיא הרביעית אם שנאמר שהיא גם כן במלכות אלא שהיא בפנימיות יותר אם שתהי' בבינה והיא הנק' יראת חטא והיינו שהוא ירא שמא יגרום החטא ויפסיק בינו לבין קונו ויפסל עבודתו וזו יראה מאהבה שירא שמא יפסיק עון אהבתו ואין ספק שיראה זו הנזכרת בכל סוגיין אינה לא יראה ראשונה ולא השנית שהיא יראה פסולה ולא יראה שבעבד שהיא גם כן פסולה אלא היא יראה קדושה וטהורה. אמנם במה שאמר כמה גדולה הירא' בה"א הידיעה כיון אל אותה היראה הידועה המשובחת שאין למעל' ממנה והיא הנקראת יראת חטא ועליה כוון לומר שהיא גדולה מענוה וחסידות מפני שהירא' הזאת כלולה מהכל כאשר נבאר ואמר גדולה היראה לפני המקום להורות כי ענין זה עיקר תלייתו בספירות ועל הספירות קאמר ממעלת המדה הזאת הידועה וקאמר השתא בא וראה כמה גדולה מעלת היראה שהיא מדה מן המדות לפני המקום דהיינו מקומו של עולם שהרי במדה זו נכללו שתי מדות העליונות דהיינו ענוה וחסידות והענין כי יראת שמים לבד אין כולל ענוה וחסידות מפני שמדת היראה הזו אינה אלא במדרגת המלכות שאינה כלולה מהמדות העליונות ולכן הירא שמים אינו עניו ולא חסיד כי הוא ירא לבד מקונו במעשה. אמנם במה שהוא דינו אינו מתבייש לתובעו ואינו מוותר חלקו וגם אינו נכנס לפנים משורת הדין דהיינו החסידות אלא אדרבא חלקו שואל בפיו. אמנם מי שהוא ירא חטא בהכרח גמור שהוא במדה הפנימית מקום הכלול מענוה מדרגת משרע"ה שנאמר בו והאיש משה עניו מאוד וגם הוא חסיד מפני שיראת חטאו היינו שירא כמא יגרום חטא להפריד אהבת קונו אם כן כדי שלא יצא אל הקליפה שהוא עון עושה סייגים לעצמו ומוותר מחלקו כדי שלא יכנס בגבול חבירו והיינו חסידות ויש בו ענוה שאומר אם חלקי אני מוותר האיך אתבע אותו בפי. או האיך אחזור על כבודי על עלבוני שמא מתוך כעסי אכעיס את בוראי ונמצאת מפריד ממני אהבתו ודבקות אשר לו עמי וגם הוא עניו שאינו מהרהר בעבירה כי אומר שמא יגרום לי עון כי לבא ועינא תרי סרסורי עבירה נינהו והוא עניו מתבייש מקונו מהיותו מהרהר בעבירה ואומר איך אפגום הלב שהוא הדבק בקוני והאוהב וכלב נפגם בהרהור נמצאו כל המדות כלולות בזו לפי' מדה זו גורם לאדם שיהי' מרכבה לכל המדות שהם יראה ענוה חסידות כלל כל האצילות:

נמצא שכל מי וכו' פי לפום מה דאמרינן נקטינן כי עיקר היראה שהיא כלולה מכולם היא יראת חטא. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא יש בו כלם אמנם כבר אפשר שלא יהיה בו יראת חטא שהיא מעלה רמה ויהיה בו הענוה בקצת שמתבייש מקונו מלהרהר בעבירה וגם אינו תובע חלקו בפיו אמנם מדת חסידות אין בו וכיוצא לזה אמר כי יש יראה שנית שהיא בקדושה מדרגה אחרונה שאינה כלולה והיא הנק' יראת שמים ומי שאינו ירא שמים אין עניינה כיראת חטא דאפשר שלא יהיה ירא חטא ויהיה עניו או חסיד אבל יראת שמים מי שאינו ירא שמים אין בו וכו' מפני שהוא דרך הכניסה לכל המדות הנזכרות וכדאמר בתיקונים מי שאין לו מפתחות חיצונים במה יכנס וא"ת למה לא נאמר שיכנס אדם במדת יראת שמים ואחר שנכנס בה הרי שנכנס במלכות ונשתמש במדה זו שנים רבות אח"כ יצא ממדה זו ויעזוב מדת היראה יכנס במדת הענוה ואם כן לא יצדק גזרתו שאמר ומי שאינו ירא שמים אין בו וכו' שהרי אפשר שאינו ירא שמים ועם כל זה נכנס דרך היראה ועבר אל הענוה. לתרץ ענין זה הביא הך ברייתא תניא מי שיצא מן היראה דהיינו שנשתמש בה שנים ואח"כ עבר ליכנס בענוה היינו דקאמר ונתלבש בענוה שנעשה מרכבה אל מדת הענוה בסוד עבודתה למטה כנודע כן אמת כי מלת [בכ"י הן אמת כי מעלת] הענוה עדיף שנכנס פנימה לאצילות יותר ממה שהיה אמנם אל תחשוב שיהיה הכוונה שיעזוב מדת היראה ח"ו אלא נכלל בכלהו בענוה הנז' ביראה דקא עבד מקדמת דנא שאי אפשר לאחוז במדת הענוה דהיינו פנימה ולהניח מה שהיה בידו מקודם לזה והכריח כן מדקאמר עקב ענוה יראת ה' דהיינו שהיראה עקב לענוה שאינה נבדלת הירא' מהענוה כלל אלא בהיות אדם אוחז בענוה צריך שיאחוז בעקב הנטפל לה דהיינו היראה והוקשה לו מאן נימא לן דהכי פירושא שלא יחשוב האדם שיוכל ליכנס מיד בענוה בלי הירא' שאינו אלא פתח הכניסה ענוה אמנם אחר שנכנס דרך הירא' בענוה יעזוב הירא' ויאחוז בענוה לזה הכריח הענין ואמר דכל מאן דאית ביה דחלא דשמיא לא יראת חטא כדקאמר לעיל אלא דחלא דשמיא שהוא פתח הכניסה זכי לענותנותא לא אמר אית ביה ענותנותא כדקאמר אית ביה דחלא דשמיא אלא זכי שסופו לעלות עוד ויזכה אל הענוה מה שאין כן ביראת חטא שממש ישנו בכולם כדקאמר לעיל. וכל מאן דאית ביה ענותנותא זכי וכו' מפני שזו פתח כניסה לזו וזו לזו ואם כדקא סלקא דעתיך שיניח א' ויעשה העליונה כדאמרן לעיל אם כן ראוי שיהי' הסדר יכנס תחל' ליראה והיראה פתח לענוה לבד והענוה לבד פתח לחסידות ואינו כן אלא כל מאן דאית ביה דחלא דשמיא זכי לכלהון דהיינו שהוא פתח לכניסה אל הענוה ואל החסידות והא כיצד אלא שבהכרח מוכרח נאמר שכאשר יכנס בענוה לא יניח היראה אלא יהי' ירא ועניו וע"י שתיהם יכנס לחסידות נמצאת הירא' פתח לענוה לבדה ופתח לשתיהם כי אי אפשר ליכנס מענוה לחסידות אלא ע"י היראה שהיא ג"כ פתח לחסידות כדאמרן והכריח שהיראה פתח לענוה מן הפסוק עקב ענוה כדאמרן לעיל בריש האי תוספתא כי צריך שיהיה כלול ביראה גם כן בהיותו בענוה מפני שהוא עקב ופתח לכניסתו אליה והכל ענין א' דקדק שאמר בחסידות מעולם ועד עולם על יראיו מפני שאין החסידות סמוך ליראה אלא ע"י הענוה שהיא אמצעית כי מהירא' והענוה יחד יכנס לחסידות כדפירשנו ובזה נתבאר רוב המאמר ולא כולו לפי שדלגתי הרבה ממה שכתב מרות [אולי צ"ל מורי] * פשוט שצ"ל בי"ג מדות. המגי' לפי שהוא ז"ל כתב שיראה בינ' וענוה ז"א וידוע מה שכתב הרב זלה"ה בדרוש עקב ענוה לכך לא כתבתי רק מה שנוגע לפשט אפילו שלא נתרצו כל הקושיות:

תאנא כל אדם שיש בו חסידות נקרא מלאך ה' צבאו' וכו':

ומה שיש לדקדק בשמועה זו הוא א' אומרו נקרא מלאך ה' צבאות מה מעלתו בהיותו נקרא כך. שנית אומרו כל אדם שיש בו חסידות למה לא אמר כל אדם שהוא חסיד. שלישית אומרו הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת מאי ראיה דהכא בכהן קא מיירי. רביעית אומרו מפני מה זכה כהן אמאי מבעיא לי' לגבי כהן דכתיב בקרא בהדיא ולא מבעיא ליה גבי כל אדם דקאמר מדרשא: חמישית אומרו [בכ"י מפני מה] זכה כהן מאי קושיא מפני שסתם כהן מעשיו נקיים כמלאך ממש והיינו דאמרי אינשי איש פלוני מלאך ר"ל נבדל מהחומר כמלאך: ששית אומרו ומהו מלאך ה' צבאות זה מיכאל אמאי סתים ליה לעיל ואצטרך לפרושי בתר הכי מעיקרא הוה לי' למימר מה מיכאל כהן למעלה: שביעית אומרו ואתי מן החסד. נראה כמספר חדשות ללא ענין ומה גם אומרו מן החסד שלמעלה מורה שיש חסד של מטה מאי קאמר: שמינית אומרו והוא כהן גדול של מעלה כבר נאמר לעיל מה מלאך כהן וכו' ועלה קאי מאן מלאך ה' צבאות זה מיכאל: תשיעית אומרו כביכול כהן גדול וכו' מאי כביכול דקאמר השתא דהא לעיל אמר ענין זה בלי כביכול אלא ממש זולת שהענין בעצמו מיותר: עשירית אומרו מהו חסד רחמי וכו' מאי מבעיא לי' השתא וכי לא ידעינן מאי ניהו מדת חסד דכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם ואי מבעיא לן מה עניינה הא ודאי נמי פשיטא. ועוד מאי תירץ רחמי גו רחמי דצריכא פירושא: אחד עשר אומרו ובגיני כך כהן לא אשתכח וכו' ודאי שאם הוא מצד החסד אינו מצד הדין ואם הכוונה שאין בו כללות דין כלל אי אפשר שהרי חסד עצמו למעלה כלולה מהגבורה כנודע בסוד הנני בני: שנים עשר אומרו מפני מה זכה כהן לחסד וכו' ולמה לא יזכה שצריך לדעת מפני מה שהרי הוא מזרע אהרן איש החסד כהן ודאי וכל זרעו כהנים. עד כאן מה שראינו לעורר בשמועה זו בס"ד ועתה נבא בביאורה בעזרת השם:

ראשונה דקדק באומרו כל אדם שיש בו חסידות ולא אמר כל אדם חסיד מפני היות הראי' מהכהן ואין ענין הכהן ממש מפני היותו חסיד בהנהג' בדוקא אלא מפני היותו מזרעו של אהרן הנקדש לעבודה שהוא במדרגת החסד לזה אמר כל אדם שיש בו חסידות איזו מדרגה ממדרגת החסידות אם מפני שהוא כהן אם מפני טוב הנהגתו שנעשה חסיד נקרא מלאך ה' צבאות והנה שלא נק' מלאך לבד כי זה יורה שם המורה היותו שוה למלאך נבדל מהחומר. אמנם נקרא מלאך ה' צבאות כי שם זה יורה היותו ראש לכל גדודי מעלה וכן פי' בשם ה' צבאות אות הוא בצבא שלו דהיינו שניכר ומצוין הקב"ה בכל צבאותיו היותו ראש לכלם וכן פי' בזוהר פ' בראשית והמלאך שהוא ראש לכל המלאכים יקרא מלאך ה' צבאות דהיינו עבד לקונו ועוד יורה השם הזה היותו כסא מיוחד לקונו בין שאר המלאכים וכן פירשו רז"ל כי כל מקום שמיעאל שם שכינה שם ולא כן אוריאל רפאל גבריאל. שכבר ירדו רפאל וגבריאל לסדום ושכינה לא ירדה שם שנסתלקה עם מיכאל וכן פי' פרשת ויצא ואם כן ראוי שהמלאך המיוחד לכסא יקרא בשם מיוחד דהיינו מלאך ה' צבאות כאלו תאמר זה ניכר שהוא מלאך ה' צבאות שכן הקב"ה מתראה ושוכן בו. אמנם שאר המלאכים הם מלאכים סתם ואל תשיבני ממטטרו"ן שהוא רקיע שעל ראשי החיות ואין כסא הכבוד על מיכאל שלא יהי' הרקיע פרוש על ראשו אמנם מיכאל ראש לד' חיות ד' מחנות שכינה כמו שהחסד מדה ראשונה לגבורה ות"ת ומלכות והנה שם זה מורה היות האיש הזה שבו החסידות משכן מיוחד לשכינה וזו מעלה גדולה היותו מצוין בין שאר הנבראים למטה כסא ובסיס לשכינה וז"ש נק' מלאך ה' צבאות והראי' לזה כי שפתי כהן וגו' ולא אמר הכתוב כי מלאך הוא סתם שהי' מורה על הבדלו מהחומר אלא מלאך ה' צבאות שמורה על מעלה הנזכרת. וא"ת מאי ראי' דלמא כהן לחוד מפני כהונתו לזה אמר מפני מה זכה כהן נדע טעם לכהן ומשם נראה שהטעם ההוא שוה לכל אדם שיש בו חסידות כדאמרן ודקדק באומרו מפני מה זכה כהן למלאך ה' צבאות כלומר לכל הכבוד הזה שיהי' נקרא מלאך ה' צבאות בשם נכבד כזה כי בשלמא מלאך ניחא מפני העבודה. אמנם מלאך ה' צבאות יש איזה סבה פנימיות לזה פי' ר' יהודה במקום אחר ואמר מה מלאך ה' צבאות כהן למעלה דהיינו ראש למלאכים הוא המשתמש בכהונה גדולה וכהונת המלאך הזה הוא היותו עומד ומקריב נשמתן של ישראל והיינו בסוד התעוררות בנשמתן של ישראל אף מלאך ה' צבאות למטה כי כמו שאותו מלאך יתייחס בשם זה ועושה עבודה זו כן הכהן שהוא עושה עבודת המלאך הזה ראוי שיתייחס בשמו ממש. ומהו מלאך ה' צבאות. ירצה מה ענין הוראת שם זה ולא שאל על מציאות המלאך דאי הכי הוה לי' למימר ומאן מלאך ה' צבאות אלא שעיקר השאלה הוא על גזרת השם והוראתו ועל זה תירץ ואמר שמורה על היותו ראש לכל גדודי מעלה וז"ש זה מיכאל השר הגדול והיותו שר גדול יורה שם זה כדפי' עוד הורה השם זה ואתי מן החסד שלמעלה פי' כי ד' חיות הם מקבלים שפע מן ד' ספירות שהם חסד גבורה ת"ת ומלכות. ופעמים הרבה ת"ת עולה להיותו ראש לכל הספירות האלו כנודע ועתה אמר כי הוא מצד היות החסד של מעלה ראש לכל הספירות מקבלת ראשונה מבינה והיינו ממקור הנשמות כי נשמתין מבינה לכך מיכאל שר גדול ראש לכל גדודי מעלה הוא המקרב הנשמות כלפי מעלה כסא הכבוד שעליו דמתמן נשמתין דבריאה שכסא הכבוד נגד הבינ' ממש כדפי' בתיקונים וז"ש והוא כהן גדול למעל' כי אליו משפט המלוכ' ועתה אמר כי יחס זה ממש כביכול עתה שהפליג מעלת מיכאל ובא לדמות אליו הכהן היותו ניכר לראש לכל הגדודים אמר כביכול כהן גדול למטה נק' מלאך ה' צבאות על הדרך הנרמז והור' על היות נמצא בו כל הטעמים כנז' דהיינו דאתי מצד החסד:

מהו חסד. אפשר דקשיא לי' כי אחד שהשכינ' משכנה על ד' חיות המרכב' אף אם נפליג במעלת א' מהן אין זה מספיק כדי שנאמר שתהי' משכן השכינה על ה לאך ההוא או האיש שידמה אליו ואם כן הדרא קושיא לדוכתין למה יקרא מלאך ה' צבאות מיוחד שמורה על משכן המלכות בו יותר מחבירו ותירץ רחמי גו רחמי ומטבע המלכות ומנהגה לרדוף אחר הרחמים לידבק בימין בסוד כוס של ברכ' שמשכנ' בימין ושאר המלאכים שהם דין ממש כמו גבריאל מהם דין רפה כמו רפאל מהם רחמים סתם כמו אוריאל. אמנם מיכאל הוא סוד רחמי גו רחמי ואל ענין זה ירמוז הכהן שלא ימצא בו סטרא דדינא כדי לכליל עצמו בחסד ולא בשאר המדות שיש בהם רחמים סתם ולא יורה המצא הכהן בחסד ולא בשאר הספירות ר"ל שהם כלולות בדין ורחמים אלא בהיותו שולל הדין מכל וכל וז"ש ובגיני כך כהן וכו' (אפשר שירמוז לזה שם ד' צבאות כי אלהים צבאות הוא גבורה בהדי נצח והוד). והנה עתה להכריח שיהי' מעל' זו ושם זה לכל אדם שיש בו חסידות כדקאמר לעיל אף אם לא יהי' כהן קא בעי ואמר מפני מה זכה כהן לחסד אין לומר שיהי' סתם על שם זרע אהרן שאינו אלא ודאי צריך הכנת עצמו והיינו מפני הירא' פתח כניס' לחסידות כדאמרן לעיל ואם כן גם כן כל ירא שיהי' נכנס לחסידות יזכ' לשם [בכ"י לשם זה] שיקרא מלאך ה' צבאות כדאמרן והרי הביא כל התוספתא הזו להכריח עוד בפירושיו ע"י דברי ר' יהוד' שהירא' פתח כניסה לחסידות כדאמרן לעיל: