אור החמה על ספר הזהר ג:רנב

מה דעביד. במעשה. ומה דאפיק מפומיה. בדיבור

ויהיב דינא. לכאורה נראה הכוונה חשבון שנותן חשבון מעשיו אמנם לפי האמת ממש הוא נותן קודם הדין ששואלים אותו עונש עבירה זו מה היא והיא אומר כך וכך. ואח"כ שואלים אותו וכיון שאתה יודע הדין וחומר העונש למה עברת והיינו ויהיב דינא וכותבים זה נוסף על מעשה הרעים וז"ש ויהיב דינא על כולא וכתבין קמיה ואפשר שהם שני סופרים א' סופר מעשה הכשר וא' סופר מעשה הרע והם א' מימין וא' משמאל:

מגיד לאדם מה שיחו והוא אודי. אפשר שהקב"ה מזכירו ע"י שהם מציאות ממש לפניו כדמסיק ואודי דקאמר היינו שהוא מודה לאותם המלאכים שהם הנפעלים מהמעשים עצמם כי כל עבירה נעשה מלאך רע וכל מצוה מלאך טוב:

מאי טעמא וכו' פי' מה צורך בענין זה שיזכירוהו והוא יודה וסופרי' שיכתבו והלא גלוי וידוע לפניו יענישהו במעשיו בלי סיבוב עניני' אלו לזה אמר כי כל מה שאמרנו מעצמו ימשך הענין:

בגין ההוא עובדא דעביד בהיותם בעולם. סלקא מיד וקיימא לפני הקב"ה עליה לאסהדא ביה פלוני עשאני ומיד כשעלה לפני הקב"ה בורא עולם לא נתבטלו אלא הקב"ה מעמידן וקיימין קמיה עד יום מותו לאסהדא עלי'. וכולהו נחתין בעת פטירתו.

ואתרשימו קמיה שהם אותם המעשים הרעים שבעת עשייתם היו דברים שאין בהם ממש לעין הרואה עתה נרשמים ונגשמים לפניו וקיימין קמיה שאין הענין * אולי צ"ל שרשימה שנשמה א' מתבטלת ונרשמת אחרת ומתבטלת אלא כלם נרשמים ועומדים ולא מתעברן מיניה וכו' כי אז שנרצה עונו ראשון ראשון שמקבל עליו ענשו היא מתבטלת והם עצמן עונשו כי שכר עבירה עבירה וז"ש ותמוגגנו ביד עוננו כי העון ממש בעצמו עונשו ואדם נמסר ביד עונות:

ת"ח כל אינון מילין וכו' מכאן ועד סוף דבריו ווי על ההוא דינא הוא ראיה על הענין ולכך הפסיק הענין בזה ואח"כ חזר לעניינו בשעתא דאיהו תפיס וכו' מריד לעילא בפגם למעלה מריד לתתא במעשיו בעולם הזה: מריד באורייתא שלא עסק בה מריד בפקודוי שלא קיים איתם:

אתרגזן בדוכתייהו שכל הרשעים נידונים יותר מפני שהם מלמדים שלומדו שאר הרשעים לכך הם משתתפים בדינו בעבירו מפני שמבעירים אור הגיהנם מחדש לו:

ועאלין בקוברייא לדונו בחיבוט הקבר והיינו ענין דומה כדמסיק:

רוחא וגופא כחדא שמלבישים אותם יחד והנה בזה נודע למה ממש המעשים עצמם נרשמים כדפי' השתא אהדר לענין ראשון וקאמר בשעתא דאיהו תפוס וכו' ואשתלים למיתה. סנטרא שר הטבחים:

סייפא שננא הוא עצמו א"ל וחרבו ס"ם והיינו סמא"ל כדפי' בתיקונים והוא זכר וחרבו נקבה כדמות זכר ונקבה העליוני' הקדושים וכן הנקבה הקדושה נק' חרב:

מלי עיינין וכו' כענין הקדושים דכתיב בהו וגבותם מלאות עינים והיינו כחות הפעולות ענייני ההשגחה על פרטים רבים וגם ענין זה אל המלאך הזה לרעה. הכי הוא ודאי כלומר אין לספק בזה ולהקשות אי הכי כמה בני אדם שם ואינם רואים כלל שהרי כיוצא בו כמה בני נשא וכו':

ואי תימא השתא דאמרת שהוא נראה לאלו ולאלו אינו נראה אותם הנראים איך אפשר דאי לדידי הוה אמינא דלא הני ולא הני לא יראו כלל:

לא יכיל ליה עלמא לא אפשר להסתכל בו בלבוש עולם הזה אלא ע"י התלבשו ונראה לאלו ולא לאלו כפי מראות גילוי עינים דאפשר אל קצתם ואל קצתם לא כדכתיב ה' פקח את עיני הנער:

דכל בני עלמא צריכין ליה להענישם במיתה ואם לא היה מתלבש בגשם לא היה אפשר לפעול באדם הגשמי להעלות הנפש מהגוף כדי שיהיה הגוף נפעל צריך שיתלבש גשמי לבוש עולם הזה בקרוב:

תלת טפין הם ג' כחות החרב הפועלים ג' דינים באדם מת ופניו מוריקות ומסריח וכלם הם לאדם קשים כעין שרמה קשה אל הגוף ואלו הג' הם דנים את האדם בג' דינים אלו אזדעזע כל גופיה. הגשמי ורוחיה הרוחני והאמצעי שהוא לביה בין גוף לרוח לא שכיך שמתבהל מזה ומזה ששם דבקיתם ומשם פירודם וז"ש דאיהו מלכא הקושר רוח וגוף מרגיש צער שניהם אשתאיל וכו' נראה שהענין הוא לאסוף ענף הרוח המתפשט שם באבר ההוא כדי שיצא כולו יחד בבת אחת:

כדין הוא אמר ווי וכו' הרוח והאבר במה שפעלו באבר ההוא ועם היות שנראה זה ענין תשובה וחרטה לא מהניא ליה שאין חרטה מועלת אלא בזמן תשובה:

ובעי לאתטמרא סוגר דלתי גופו ורוחו שלא ישלוט בו מלאך המות שהרי אלו היה אפשר שלא יסתכל בו היה ניצול מרעתו ולא יכיל שעל נרחו פותח דלתותיו ליכנס בהם שליטת מלאך המות ואית ליה לאסתכלא ביה. ועי"ז הוא סילוק המות בלי ספק ששולט הקליפה בגוף ועוקר הנשמה והרוח והנפש ממנו והיינו לאסתכלא עידן דדינא רבא שהוא נענש במיתה קשה או קלה כשיעור מעשיו:

בהאי עלמא דאלו מעונשי העולם הבא אחר המיתה היא היותר קלה כמו שאמר החכם מצאתי אחר המות מה שהשכיחני המות.

כיון דמטי רוחא למיפק שכבר אסף כל חלקיו אליו מכל האברים אל הלב ומשם מסתלק מכל וכל כנודע. כדין שכינתא קיימא עליה. שאין נשמה מסתלקת מן הגוף עד שמשיג השגה זו כדכתיב כי לא יראני האדם וחי כדפי' רז"ל חד ההוא דינא וכו' והוא לסבת העונות שהוא [בכ"י חוטא] בהם בגוף ונפש יחד בחיים כך בעוד כל חלקיו יחד מקבל עונשו וזה עונשו קשה אל האי [בכ"י החי] וקצר שנעשה בשיעור וכן [בכ"י זמן] מיעוט כדי עונג העבירה שעה קלה ושקוי [בכ"י ונקוי] זה הוא אל החלקים כלם יחד ואם לא שעה זו אין לו שעה אחרת וזה ראשון. השני:

חד דינא כד עובדוי ומילוי אזלין קמיה וכו' דהיינו בעת היותו יוצא מביתו עד קברו ולפי הנראה הוא עונש הלבנת פנים שהכרוז מכריז לבד אמנם צער ממש ודין עונש אין לו וכן דקדק שאמר מילוי אזלין קמיה וכרוזי מכרזי אמנם דוחק גדול שנאמר שאינו מדבר אלא על הלבנת פנים ונראה שיש ממש עונות [בכ"י עונש] ודין שהרי מילוי אזלין קמיה ומה צריך הכרזה אלא ממש נותנים טעם על צערו כלומר דין זה נעשה בו על עבירה פלוני שבידו וכן כל עבירה ועבירה גובה שם חלקו וטעם הדין הזה הוא כנגד מה שהוא ממש בעולם הזה הג' כד עייל לקברא ממש שם פתח הכניסה מעולם הזה אל מולם הבא לכך שם בא בעל החוב וגובה חובו ונראה ממקים אחר בזוהר ששם מענישים אותו על בנים זרים הנולדים מטיפי הזרע לבטלה וקריים הד' דינא דקברא היינו חיבוט הקבר ששם מרכיבין הגוף והנפש בזמן היותו בעולם הזה ושם נדון על כל המעשה שעשו בשיתוף ושניהם יחד פורעים בשתוף והה' דין קבר דהיינו הגוף נרקב כגוש רמה ותולעה ונפש מתאבלת וקשה רמה בבשר המת כמחט לא כרמה בבשר החי אלא כמחט שהוא יותר קשה כ"כ מרגיש בצער זה הנפש וזה כל א' מהם לבדו בפני עצמו הו' דין גיהנם לנפש לבדה שכבר נח הגוף והנפש לעצמה מטהרת ומתלבנת בגיהנם הז' גלות שיבא בגיהנם ולא נתן לה מנוחה בג"ע ונעה ונדה עד עת קצרת הדבר לפי עונשו עד ירצה עונו ואלו הם ז' זמנים משתנים עליו כפי שבעה מדרגות שיש לקליפות וכל מדרגה ומדרגה גובה חלקה והם ממש ריצוי לז' מדרגות קדושות והנה מן הדין היה שהאדם יכנס מעולם זה אל עולם עליון כדרך שנכנסו אליהו וחנוך אמנם הפגם אינו מניח אם כן פגם מעשיו גורמים שיצטרך ליסע דרך ז' מסעות א' אל א' שהם כולם עד הגיע אל המקום שהיה מגיע אלו נכנס חי לג"ע ונתעלה מעולם זה אל עולם העליון והם ז' מדרגות שבין עולם לעולם ואלו היה נוסע היה נוסע בגוף ונפש והחטא גורם שיצטרך להפרד עד שגמר הפירוד ונתקנה הנפש לבדה אל העולם העליון ואל הטוב הצפון ונ"ל שהם ז' נגד ז' ספירות גם את זה לעומת זה וכו' הא' ליכנס אל החסד ששם למעלה טוב הצפון ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולכך נעה ונדה מצד החסד עד יזכה אליו. הב' מצד הגבורה ולכך נידון באש גיהנם מצד הגבורה כנודע הג' מצד הת"ת גוף מצד הת"ת נקרע ורמ"ח אבריו נמוחים שם הד' מהיסוד והיינו חבוט הקבר שהצדיק נצול וזה שפגם ביסוד נידון הה' והו' והם נצח והוד דהיינו מהבית לקבר הז' המיתה מצד המלכות שממנה המיתה בעצמה והרי ממש נגד ז' ספירות מז' קליפות ממטה למעלה: