אור החמה על ספר הזהר ג:רנא

גרים לשערא אחרא הם כחות ידועים למעלה כחות הדין ומהם אחוזים החיצונים למטה ובגילויים למטה גורם גילוי והתפשטות השערות ההם למעלה ואין לך פגם גדול מזה מפני אחיזת החיצונים בהם אם כן נמשך מזה שאפילו בתוך ביתה אין ראוי לגלותם כלל וז"ש בגין כך בעיא וכו' כיון שאין טעם הדבר מפני חציפות שאם כן בתוך ביתה לבדה אין זה חציפות אלא הטעם שגורם למעל' ענין הפגם כדפי' א"כ מה לי לבד' בביתה מה לי בפני אדם:

כמה בדכורא בז"א דכתיב ביה קוצותיו תלתלים שחורות כעורב מצד הדין:

חומרא דכולא כחות הדין היותר חזקים:

הכי נמי לנוקבא כחות הדין היותר חזקים שבה הם השערות ועכ"ז אינם שוים שבזכר אין אחיזה לחיצונים לכך אינו מצוה על כסויים ובשערות הנקבה יש אחיזה לחיצונים לכך צריך לכסותם ולא באה ללמוד מהזכר אלא שהם צד הדין היותר חמור מכל הגוף:

גרים לבעלה דאתלטייא. מבני אדם ומהעליונים מפני שאינו מייסר אותה:

תינבא לייתי וכו' וכל הרואים אותה עליונים ותחתונים מקללים אותו:

גרים וכו' פירשנום לעיל:

מחציפו דילהון אפשר הכוונה לשיזבן שלא נחזיא בחציפו דילהון והיותר נכון שעל החציפו של השערות [בכ"י אור החמה כ' הרשעות] העליונים קאמר שהם בגרמות התחתונים כדפי':

ברכאן דלעילא. שכליות לנפש:

ברכאן דלתתא. גשמיות לגוף וזה היפך אתלטייא דלעיל:

בעותרא. היפך מסכנותא דקאמר:

בבנין וכו' דהיינו עטרת זקנים בני בנים הפך גרים לבנהא דלא יתחשבן דקאמר. כי כן יבורך גבר ברכאן דלתתא:

יברכך ה' מציון ברכאן דלעילא ציון היא בחי' יסוד ומלכות יחד והיינו עותרא:

וראה בטוב ירושלים הוא שפע יחוד החכמה עם הבינה הנמשך למלכות כדפי' בזוהר פ' ויקרא והיינו ברכאן דלעילא

וראה בנים לבניך היינו בנין ובני בנין דקאמר לעיל והשתא קשה לדרך זה מאי שלום על ישראל כי ברכה זו כוללת לכל ישראל לזה אמר דלאו היינו ישראל כפשוטו אלא ת"ת והיינו דקאמר ישראל סבא קדישא:

פרשת נזיר איש כי יפליא לנדור וכו' דבכל אתר דאינון שראן. כדמסיק לקמיה שאינו בהכרח שיהיה האדם בבית המקדש כדי שתשרה שכינה עליו אלא גם בהיותו עומד בבית הכנסת שכינה עליו וכל מקום ומקום שישראל שם ועושים להם ב"ה שכינה מצויה שם:

מקדש סתם דאי אמשכן קאי והיינו בית המקדש הוה ליה למימר ועשו לי מקדש זה כיון שהראו הכתוב למשה אלא מדסתים ליה סתומי לא אהדר למשכן ולא לבית עולמים אלא סתם מקדש מקדש מעט כדפי' רז"ל:

בהו אשתלים מה דאשתלים כי עשרה שבבית הכנסת הם במדרגות עשר ספירות פירקי המלכות רישא דמטרונית' כתר חכמה בינה גופא דמטרוניתא ת"ת ויסוד דרועין דמטרוניתא גדולה וגבורה ירכין דמטרוניתא נצח והוד וענין מרכבה זו למטה נשלמת בי' הראשונים ולכך הם נוטלים שכר כנגד כולם כנגד כל הבאים אחריהם שהם עיקר והם מתקדשי תחלה:

והא בעיא אין לפרש דממש צריך ענין זה קאמר שהרי בפירוש איפכא דריש בפסוק זה ממש בזוהר פרשת תרומה אלא הכוונה להיות מעלה זו שתקדים השכינה להם כדאמר לעיל ושכינתא מקדמת לבי כנישתא כענין ואבא אל הבקעה והיה שם וכו' צריך שיכנסו עשרה בבת א' אמנם אם יבואו א' א' יקדים הא' לבא ואח"כ תבא השכינה וזה מוכרח כי היכי דלא תקשי דידיה אדידיה והכי קאמר והא פי' ענין זה שאמרנו ששכינה בעיא תנאי א' דהיינו דאשתכחו עשרה בזמנא חדא בי כנשתא ולא ייתון וכו' דאי לאו הכי לא תקדם השכינה אלא יקדימו בני אדם ואם תבא השכינה לשמוע דברי האיש הזה לא תזכה להיותו מרכבה אל השכינה אל מקומו הראוי לו עד השלים מנין העשרה כי אין דרך שתהיה השכינה שורה על אדם א' ואח"כ על השני כי אחר שהעיקר תלוי בעשרה צריך שיבואו כלם ולא פסקי פסקי כדמסיק ואזיל אמנם אין הכי נמי כי אם יכנס א' א' כל א' וא' מעלתו גדולה ומרצה המלך כדפירשו שם והיינו דקאמר דבהו אשתלים מה דאשתלים דהיינו עשרה אברים עליונים בעשרה בני אדם ולמעלה זו בעיא דאשתכחו וכו' כרפי' אמנם אם יבוא א' וכן אח"כ אחר וכיוצא יהיה במדרגה הנזכר שם דקאמר משל למלכא וכו' עיין ריש פ' תרומה:

בזמנא חדא אתעביד שמעולם מתחלת מולדתו בזרע אביו כולל כל אבריו כדי שלא לקצץ וכן צריך להיותם מרכבה למעלה שלא לקצץ וכן באדם הראשון בבת א' נתהוה כולו בכח הרוחניות לאותיות כד"א הוא עשך ויכוננך ממש ובאר הפסוק שאמר עשך נראה עשיית בני אדם תחלה אבר א' ואח"כ אבר שני לזה חזר ואמר ויכוננך שפירושו ואתקין ליה כל שייפי:

מהרמ"ק זה מצאתי בספר אחד כל שייפוי הה"ד הוא עשך ויכוננך ת"ח כיון דבר נש אשתלימו שייפוי בההוא זמנא אתתקנן לכל שייפא ושייפא כדקא יאות כגוונא דא כיון דשכינתא אקדימת לבי כנשתא בעיין עשרה דישתכחון כחדא וישתלים מה דישתלים ולבתר דאתתקן כלא וכמה הוא תיקינא דכולא כד"א ברב עם הדרת מלך וע"ד עמא דאתיין לבתר כן כולא תיקונא דגופא וכד אתא ואקדמית שכינתא ובני נשא לא אתיאן כחדא כדקא יאות הקב"ה קרי מדוע באתי ואין איש מאי ואין איש דלא מתתקני שייפי ולא אשתלים גופא דכד גופא לא אשתלים אין איש ודאי ובג"כ ואין איש דייקא ת"ח בשעתא דגופא אשתלי' לתתא קדישא עילאה אתיא ועאל בההוא גופא ואתעביד תתאה כגוונא דלעילא ממש וכדין כלא בעיין דלא יפתחון פומא במילי דעלמא בגין דהא קיימי ישראל בשלימו עילאה ומתקדשי בקדושה עילאה זכאה חולקהון:

הה"ד הוא עשך וכו' כלומר אי הוה אמר קרא עשך לחוד הוה משמע דעביד ליה פסקי פסקי לכך אמר הכתוב ויכוננך דהיינו דאתקין ליה בחדא זמנא כל שייפוי בבת א' נעשה הכל והיינו ויכוננך בשעה שעשך הפכך שלא תהיה חסר דבר אלא עשיה של כוננות ופירוש הטעם שלא לקצץ בנטיעות העליונות וז"ש ת"ח כיון דבר נש אשתלימו וכו' אז נתקן העליון עליו והיינו ויכוננך שהכוננות רמז המדרגות העליונו' עליו כיון דשכינתא שהיא העולם בעיין עשרה שהם הגוף והעשרה הם סוד עשך והשכינה היא סוד ויכוננך ואשתלים מה דאשתלים היינו י' ספירות כלולות בה ולבתר דאתתקן וכו' הנה בזה כוון אל ענין גדול כי עם היות שבאו עשרה לבית הכנסת לא מפני זה נאמר שאין השאר אחוזים בפנימיות ובספירות ח"ו אלא שיש [בכ"י אור יקר שתי' בחי'] בחי' הא' הוא עשר ממש במלכות וזה המספר לא יחסר ח"ו אמנם יש עוד בחינת ענפים והסתעפות העשרה אלו שיוסיפו עד כמה וז"ש וע"ד עמא דאתי לבתר כן כולהו תיקונא דגופא שאינם ח"ו חוץ מתיקוני הגוף והא כיצד הגוף עשר ספירות ראש ג' ראשונות זרועות חסד גבורה גופא ת"ת ירכין נצח והוד וכו' אמנם בזרועות כתיב ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש הרי שא' רומז בחסד ושלשה רמוזים בו אם א' יהיה לבד הוא הראשון יכלול כל הספירות ואם אח"כ יבואו יוכללו בסוד השלשה שבחסד וכן דרך זה לכל האברים וז"ש עד דאתיין לבתר כן דכולהו תיקונא דגופא:

וכד אתא ואקדימת אפשר דהיינו כשהגיע זמן התפלה ולא השלימו עשרה ועתה ג' בחינות הם הראשון עשרה המקדימין קודם זמן התפלה הב' המקדים קודם זמן התפלה שאחר שבאה שכינה באה לדבר עמו והוא הוא מה שנתבאר בפ' תרומה. הג' הוא אחר שהגיע זמן התפלה ולא השלימו לעשרה שאז כתיב מדוע באתי ואין איש לא נשלם מציאות איש שהם תיקוני הגוף לפחות העשר'. והביא כל זה כאן לפירוש איש כי יפליא במלת איש היינו שהשלים תיקוני הגוף העליון כדפי' איש כי יפליא לנדור וכו' מאי כי יפליא דלימא איש כי ידור נדר נזיר:

משאר בני עלמא כדמסיק לקמיה כי ישראל מבחר כל העולם ושבט לוי מבחר כל ישראל וזרע אהרן הכהן מבחר כל שבט לוי ונזיר מבחר כלם:

לאתקדשא כגוונא דלעילא וכו' הענין כי הנזיר עיקר מה שהיה שלם במציאות הגוף היה גדול השער לבד אמנם אם אדם אחר בלא נדר ירצה לגדל שערו אדרבה אותו גידול שער פוגם לו כי שער האדם ומה גם בבחרותו מורה דין אמנם הנזיר במה שהיה נשמר מהיין שהוא הדין והטומאה גם היה ענין גידול דהשער להדמות למעלה נאה וראוי וז"ש לאתקדשא כגוונא דלעילא שהם שערות עליונות אבל לאשתכחא שלים שיהיה אותה הקדושה להשלים ולא להפך ואפשר דג' מלות דאורייתא קא דריש הא' יפליא. הב' לנדור נדר. הג' נזיר וקאמר יפליא לאתפרשא כי לא לבד היה נזיר האמיתי נזיר מזה גם בשאר מדותיו היה נבדל משאר בני העולם פירוש כשחוק בתאוות גשמיות והיינו דיתפרש משאר בני עלמא במדות החומריות לנדור נדר היינו לאתקדש כגוונא דלעילא והבדל מן הטומאה * נ' דצ"ל והיין והיינו וגידול שערותיו שהוא מרכבה למדת הרחמים כלם ולא לצד הדין כלל כדמפרש לקמיה:

נזיר ולאשתכחא שלים. דהיינו העטרה אשר על ראשו ואפשר דבתיבת לנדור נכנס היין והטומא' ובנזיר נכנס נזר אלהיו על ראשו דהיינו גדול השערות וכנגד ג' שיש בנזיר דהיינו טומא' ויין וגילוח אמר כי בשעתא דאתי בר נש לאדכאה בנזיר זה שבא לפרוש עצמו מכל טומאה כלויים דכתיב בהם וכה תעשה לטהרם מצד הגבורה מדכאין ליה:

ובשעתא דאתי לאתקדשא כנזיר זה שבא לפרוש עצמו מן היין שהלוי עם היותו טהור נאחז ביין כדמפרש לקמיה וזה [בכ"י נבדל] נכנס במקום הקדושה שהיא מימין מקדשין ליה מוסיף על הכהן דהיינו נזר אלהיו על ראשו שמגדל שערותיו פרשי עליה קדושה דאתקדש ביה קב"ה ואפשר ששלשה אלו הם יפליא מטומאה נדר מן היין נזיר משער כדפי' וכן נראה מדקאמר אבל האי דאיקרי נזיר שמורה מלת נזיר תוספות קדושתו על כהן ולוי דהיינו גידול פרע ואין ספק שהוא לעיל מחסד וגבורה ות"ת כענין שיהיה בא"א מקום שהשערות גידולם יפה כי בז"א שערותיו דין ומיעוטם יפה כדפי' בזהר פ' תזריע בפסוק ואיש כי ימרט וגומר:

ועוד דלואי וכו' בשער מוסיף על כהן ולוי וביין על הלוי כי מדת היין בשמאל לארמא קלין ומשם מדת הלוי כנודע:

וזה אסיר לי' חמרא וכו' שהוא מן הימין למעלה למעלה מקום השמן שאין בו קול והוא בחשאי והוא באריך כדפי': מסטרא דחמרא. שכר וענבים שהם מצד הבינה כדמסיק לקמיה.

לאסתכלא במה שיודע ולמנדע במה שאינו יודע:

כרוזא קארי בת קול מלאך ממונה על זה והוא מצד המלכות אמנו וא"ת כיון שאין נשמע לאדם מה תועלת הכרזה זו וי"ל דאע"ג דאיהו לא שמע מזליה שמע דהיינו רוחו ונשמתו ואורייתא מצד הת"ת אבינו:

יהבין ליה בקולרא. שהוא חולה תפוס בקולר:

בקונפין שדה רחבה שבו מתועדין המלכים לדין:

מאן הוא סנגוריא. וכו' כי כל מצוה ומצוה נעשה מלאך וא"ת הרי כמה וכמה עשו מצות ומסתלקים קודם זמנם וי"ל שאין ממש ענין המצוה ח"ו שאם כן נמצא בכל פעם ופעם שאדם חולה מנכין לו מצותיו והא אמרינן ולא יקח שוחד מאי שוחד שוחד של מצות אלא הכוונה מאותם המצות שאדם אוכל מפירותיה' בעולם הזה אם יש שיעור שיוכל להנצל מהחוב שעליו והיינו מצאתי כופר: