אור החמה על ספר הזהר ג:רמג

דזכי ביה באורייתא למיזל וכו' כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה והתלמוד כלי אל המעש':

משיך עליה רוחא וכו' כדפי' בזוהר זכי בר נש יהבין לי' נפש זכי יתיר יהבין ליה רוח וכו':

וכד בר נש סטי אורחוי פילו אם יעסוק בתורה כ"ש שרוח הטומא' נוחה הימנו ועל כיוצא בזה פי' בתיקונים על נבל כי ישבע לחם:

רוחא אחרא וכו' בענין זה נראה שהכוונ' על רוח הטומאה מהקליפות המתגבר עליו. אמנם קבלתי בענין זה כי האדם ההולך בדרך ישר וטוב מתעבר בו א' מן הכשרים הקדומים הבאים להשלים עצמן בקבלת מצות בסוד העיבור ואדם הא' באברהם יצחק ויעקב יוכיח ולפעמים שנים על דרך העיבור הכל לפי השעה ושלמות מעשיו והם מעוררים אותו בלי ספק בתורתו וברצון המעשה ועובדא דההוא יניקא בריה דרב המנונא סבא יוכיח דקאמר ר"ש עליו כי מאביו היה גרמת הענין ההוא ואין ספק שיש מעלה גדולה אל הנושא כנישא ההוא שזוכה ומזכה וכאשר האדם לא ייטיב מרכיבין לו מאותם נשמות הרשעים בסוד העיבור והם על הרוב באים לסבול עמו ביסורין ועל הרוב מטין אותו לשמאל ואז יכבד על האדם עבודת קונו והיינו שפעמים ימצא האדם בעצמו שנה יכבד עליו עבודת השם ושנה יקל הכל לפי הענין ומצוה גוררת מצוה או להפך:

נוקבא דתהומא רבא. מקום יש למעלה הנק' ארקא שהוא בעולם העליון כנגד גיהנם בעולם התחתון ופתח ארקא נקרא נוקבא דתהומא רבא ובארקא מעמד הקליפות ויוצאין ומתפשטין בכל העולמות מדרך הנקב ההוא:

מאי משמע כלומר מאי נפקא לן מיניה:

קיים עלמין וכו' דהיינו קודם קיני שהיה מחריב העולם ואחר נפרד מקין ונעשה חותן משה שקיים העולמות:

ועשיתם אותם כתיב. אחר שאמר וזכרתם את כל מצות וגו' דהיינו התעוררות מציאותם בספירות אמר ועשיתם אותם כי המעורר אותה ומשמיעה מעלה עליו הכתוב כאלו קיים ועשה ממש אותה למעלה והיינו אומרו קיים עלמין עלמא דלעילא וכו':

פגים לעילא בעולם הרוחני:

פגים לתתא בעולם הגשמי בשתי בחינות בחינת עצמו לבד ובחינת כולם וז"ש פגים לגרמיה פגים לכל עלמין בסוד כל ישראל ערבין זה לזה:

בעא לנקבא וכו' נוקב צדי הספינה וטובע כל הספינה:

וע"ד איש או אשה וגו' לפי הנראה כי כוונת הכתוב מכל חטאת האדם שהם באדם שפוגמים לכל העולם והיא פוגם לעצמי דכתיב ואשמה הנפש לעצמו הפגם יותר חמור ולהכי נקט ליה בתראה:

עד דקיים קב"ה עלמא כמלקדמין בסוד התחיה ועולם חדש כדכתיב כי כאשר השמים החדשים וגו' ההוא דגרים פגימא סמא"ל שהוא גרם הנל. ואית דגרסי ההוא פגימא וקרא הכי דייק דכתיב בלע המות ולא קאמר בלע מלאך המות והיינו בסוד חזיר שעתיד הקב"ה להחזיר:

מאן דייניק וכו' הוא שם בן ד' מדת רחמים יונק מהחסד אל הימין רב חסד מטה כלפי חסד אמנם עתה הם מועלים בו שהוא מטה אל השמאל ואל הדין בפגם ועוד גרים פגימו שפגם ממש המדה הז' והיינו מעל בה' ואפשר דלהכי קאמר למעול מעל:

ומה על דא כך פי' על נזקי בור שאין הבור הולך ומזיק אלא אדרבא השור בא ומפיל עצמו בו וכן קרקע עולם הזיקתו ולא הוא בעצמו:

מאן דגרים לאבאשא וכו' שהוא עצמו מזיק ועוד הולך ומזיק לרבים ולגופם ממש לכ"ש. אע"ג דאבאיש עלמא אמאי אית ליה תשובה כלומר אמאי אע"ג דאבאיש עלמא אית ליה תשובה כיון שלא [לו] לבדו הפגם והנזק:

הוא עביד לה ממש כאלו עושה מדת התשובה:

מאן דפגים לעילא וכו' כי העון גורם סילוק השפע והאור ממדה ידועה כפי ענין הפגם וכפי התלות העבירה ההוא כן ענין הפגם ובשובו לפני קונו בתשובה על העון ההוא חוזר האור והשפע ומאיר המקום החשוך ההוא ובזה כל בחי' שפגם חוזר ומתתקן וז"ש מה דפגים לעילא בספי' מתקן לתתא במעשה התשובה כענין העון שחוטא למטה ופוגם לעילא:

אתקין לעילא אתקין לתתא ושתי חלוקות אלו הם לגרמיה לעילא ותתא ולכל עלמא לעילא ותתא:

בצר לך מכאן דתשובה וכו' תימא דאדרבא קרא ומצאוך קאמר דמשמע דבתר דישתלם דינא קאמר וי"ל דלא קאמר דמקרא נפקא תלתא אלא חדא ממילא נפקא דהיינו תשובה שהיא קורעת גזר דין קודם שיתחיל אבל השנית שהיא שכאשר התחיל הדין שאי אפשר לעכבו עד דישתלים נפיק מקרא דכתיב ושבת עד ה' אלהיך ועל שתים אלו קאי אומרו מכאן וכו'. ועל כל זה דחיקא לי האי פירושא טובא לכך אפשר לפרש דכולהו תלת נפקי ליה מקרא וחדא נפקא ליה מאומרו בצר ומצאוך ירצה בהיות התשובה בצר לך אין לך תקנה לסלק הדין אם לא בחוזק גדול לכך בצר לך בהכרח ומצאוך וז"ש בצר לך מכאן דתשוב' מעליא כיון שהצריך הכתוב לומר שמפני שהתחיל הדין דהיינו בצר לך בהכרח ישתלים דינא דהיינו ומצאוך משמע דקודם שיתחיל הדין דהיינו קודם זמן בצר לך אפשר שלא ימצאוך בתשובה והיינו חדא תרתי ממשמעות הכתוב בעצמו בצר לך שכבר התחיל הדין אין לך תקנה אלא ימצאוך עד דישתלים דינא: