אור החמה על ספר הזהר ג:רלח

ואי טעמא בגין דאחיד. קשיא לי' כי אחר שהם למטה ואינם שני מצואים יחד אם כן למה ידמה זה לזה כיון שאינם מדרגות שוות ותירץ בגין דאחיד שאין להם כח יניקה אלא מצד הקדושה כדכתיב הכפירים שואגים לטרף לפיכך פעולתם ידמה לפעולת הכח המעמידם ומחיה אותם:

ובגיני כך שאר עמין פי' ימצא ענין הדמיון אפילו במשתלשלים מהם כגון אומות העולם שנשמתם מהקליפות:

ואע"ג דהאי אל אוקימנא בחסד וחסד אינו רישא לקליפין ח"ו שאינם אחוזים למעלה מהנקבה. נטיל שמא כגוונא דכלא כעין שמות כל הספירות ומצד מה שהיא מקבלת מחסד ומנהגת העולם בחסד נקראת אל וז"ש דהאי טוב וחסד דהאי עלמא וכו' ואמר טוב וחסד מפני שהם שתי בחינות לחסד בהנהגה טוב כד כליל כלא בגוויה חסד כד יהיב לצדיקי ורשיעי כדפי' בזוהר פ' תרומה כענין הזן את העולם כולו בטובו בחן ובחסד. ומפני שתלייתם בה מצד שם אל גם שהוא בחי' טוב וחסד דיהיב לרשיעי וצדיקי נקיט והשתא קשיא ליה מה קאמר מה אקוב לא קבה אל שהרי בבחי' אל אין בה קללה ח"ו לזה תקן הענין בפ' אחר דקאמר ואל זועם כי אל שבמלכות יש בו דין שאינו אל בחסד וז"ש אלא דאיהו זועם בכל יום מה שאין כן אל שבחסד למעל' והטעם דאשתכח ביה באל זה שבמלכות דינא כדאמרינן דינא דמלכותא דינא והשתא קשיא ליה כי מי הכניסנו בזה נימא דממש אל בחסד וקאמר מה אקב לא קבה אל ששם אל אינו מניח הדין לפעול לזה אמר שאינו דוחק שם אל שבמלכות כדי שנדחוק קרא הכי שלא קבה אל ירצה שאינו מניח הדין לפעול וז"ש ות"ח אל שדי שדי הא אוקימנא שהוא ביסוד בפ' ויקרא ובו שתי פירושים הא' לשון די דהיינו היסוד סוף האצילות סיומא דגופא ומלכות למעלה קודם מיעוטה כנודע והיינו דקאמר לעולם די שאין העולם מתפשט יותר משורש העליון ופי' זה יתייחס קצת למלכות בבחינתה למטה אחר מיעוטה לזה אמר פירוש שני דהיינו די סיפוקא כי המספיק לעולם מזונו הוא היסוד וזה הכרח שגם מי שאמר לעולם די הוא היסוד וזה שאמר דביה סיפוקא דעלמא כדכתיב וצדיק יסוד עולם ואיהו אמר לעולם די:

אל ההוא דאזדווג היינו המלכות המתייחדת עם היסוד וא"ת והא קיימא לן בזוהר פ' ויהי מקץ בפסיק אל נפשו או את נפשו כי את נפשו נוקבא אל נפשו דכורא אם כן איך אפשר דאמרת דאיהי מלכות וי"ל דהיינו מלכות בחינת דכורא מצד החסד והשתא קשיא מאי ראיה תינח דאתקריאת אל שדי אל סתם לא איקרי לזה אמר אל דאזדווג בהדיה ובגיני כך איקרי אל שדי אל דשדי וכו' כי כאשר נקראת אל שדי מורה על זווגה עם היסוד וכאשר נקראת אל סתם ירצה בלתי מתייחדת עמה:

בכה ר' אלעזר וכו' השתא בהאי גוונא. לאפוקי שאר גליות שלא היתה השכינה ממש בגלות אלא לשמור את ישראל לא שייך בה ענין כנחש אבל השתא בהאי גוונא בגלות זה האחרון שייך הכי בעצם:

כד איהי כפיף רישא פעולת הראש שהוא להכות כפוף רישא וסליק זנבא פועל ע"י הזנב פעולת הראש אך לא בשלימות מפני שהראש מחי לאינון דחייבין אמנם זנבא מחי לכל אינון דאשכח קמיה כענין משנתן רשות למשחית וכו' אינו מבחין וכו':

ועכ"ד מאן מדכר וכו'. פי' מי שיראה לעת כזו החיצונים שולטים וידענו שהמלכות יבשה כדכתיב אזלו מים מני ים ידמה בדעתו שיש יכולת בידם בלעדה ואינו מאן מדכיר לזנבא דהיינו שפע כללי ומאן נטיל ליה למטלנוי דהיינו שפע פרטי אפילו השגחה פרטית לכל נסיעה ונסיעה הכל מהראש וא"ת והאיך אפשר והרי לעצמה אין לה ולאחרים יש לזה לא קשיא כד"א שמוני נוטרה את הכרמים אילין שאר עמים דאינון זנבא ומצד השמאל נשפע להם יין נסך להשמין שמנו עשתו אמנם ישראל כרמי שלי לא נטרתי אין להם שפע מצד הימין שהוא יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית:

בין לעילא בין לתתא לעילא חסד גבורה ת"ת ולתתא שהם בנשמתם מרכבה לספירות אלו:

כגוונא דא כהנים וכו' כהנים בחסד לויים גבורה ישראל בת"ת וז"ש וכלא חד:

ונסע אוהל מועד וכו' שכינה במערב אהל מועד ואחריו דגל מחנה אפרים:

מאי קמ"ל כלומר מאיזה מהכתוב משמע ליה דהאי ישראל ישראל סבא:

לא יברך לעלמא דאנת במערב שאי אפשר לת"ת להשפיע אל התחתונים אלא ע"י המלכות אפרים במערב ששם השכינה כדאמרינן מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי ובה עירוב הכחות ומזג שפע כל הספי' והיינו מערב וכיון שאפרים במערב ושכינה שם הוא מכון ובסיס לברכות עליונות והיינו בך יברך ישראל:

וכתיב אל שדי שהיא שכינה כדפי' בשמועה הקודמת פרה ורבה שהפרה מצד השכינה והיינו אפרים לשון פריה:

והיך חטא [צ"ל חמא] והא כתיב תמיהא לי וכי שכינה בעיני בשר היא נראית דקשיא ליה היך חמא דכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן והרי שכינה בעיני שכל היא נראית ואדרבא תוקף הנבואה היתה אליו עתה בשלימות יותר מפני שכבדו עיניו וסלק השגחתו מענייני העולם ואפשר דדחיקא ליה לפרש דברי רבותיו שאמרו חמא עיניה שכינתא שיהיה הכוונה במראה הנבואה כל עצמם של רבותיו שאמרו חמא עיניה שכינתא מכח מה אמרו כך ממה שאמר בך יברך אם כן יאמרו שאמר כך במראה הנבואה ולא שרא' בנבוא' שכינה ובירך בך יברך מעצמו ועדיפא טפי אלא ודאי שכוונו שאמר הוא מעצמו כך מפני שראה עמו שכינה והקב"ה הסכים לדבריו אם כן צריך שנאמר שראיה זו היא במראה עין בשר כגון ע"י צוציתא דנהורא על רישיה וכיוצא או קרון פנים ולזה קשה והכתיב ועיני ישראל כבדו מזוקן ותירץ כי מוכרחים אנו לומר כי אומרם חמא עימיה שכינה אינו שחמא בעיניו כפשוטו אלא שפט בשכלו כך ממה שראה בענין והיינו שכל את ידיו שהידים מעצמם שפטו האמת בשכל וז"ש אלא שכל את ידיו כתיב ומכאן אנו מוכרחים לומר שלא היה בראיית עין אלא בשפיטת הידים והא כיצד דימינא הוה זקיף ולא כיון מעצמו להניחו על א' מהם ושכינה סטי ליה כלפי אפרים ואז שפט בשכלו מה היה הדבר הזה וחוש הראות היה גרוע מחוש הבא אחריו אל דבר שלא נשמע בו קול היינו הריח דארח ריחא דשכינתא וכו' והיינו חמא דקאמרו רבותיו שפיטת הדבר מענין הנעשה וקשיא לי' והרי שכינה ג"כ על מנשה כי י"ב שבטים הם י"ב בקר שהים עומד עליהם מלמעלה ותירץ דארח ריחא דשכינתא במערב על רישיה בחי' זו פרטית שבה הוא שראה עליו:

כדין אמר בך יברך פי' אמר מעצמו שראה שברכה הראויה אליו היתה זאת:

וחמא דאיהו למערב הכוונה דקשיא ליה למה ברכה זו ראויה אליו יותר מפני בחי' השכינה שבמערב לו ואינה ראויה לשאר השבטים שהם במזרח או בדרום או בצפון ותירץ דאמר וחמא דאיהי במערב פי' באותה הבחי' השכינה שבמערב ובלי ספק היא בחי' עיקרית אל השכינה עם היות שהיא שוכנת על ד' מחנות וז"ש ודאי שכינתא במערב ששם חלק השכינה בעצמה ובשאר הרוחות הם בחי' שכינה שהם נגד החסד והגבורה והת"ת והטעם בגין דלהוי בין צפון לדרום לאתחברא בגופא כי כאשר היא בא' משאר הרוחות כגון בדרום היא בחסד לבד וכאשר היא בצפון היא בגבורה לבדה וכאשר היא במזרח היא בת"ת לבד. אמנם כאשר היא במערב והרי היא מיוחדת בשלשתם ע"י היותה במערב וביאר טעם הענין כי כאשר היא בין צפון ודרום הרי החיבוק וכאשר היא בין תרין דרועין דמלכא ממילא היא מיוחדת למעלה עמו ואגב אורחיה ידענו יחס הימין על ראש אפרים דהיינו שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני על ראשו ודאי:

ודאי מטתו שלשלמה וכו'. פי' כאשר היא בין תרין דרועין היינו מערב שהוא בין צפון לדרום דרום מתייחד עם המערב מצד א' וצפון מתייחד עם המערב מצד אחר ודאי מטתו שלשלמה דהיינו מלך שהשלום שלו ת"ת בין צפון לדרום וכדין כלא חד ת"ת עם המלכות ואין צריך לזה דממילא איהו לאתברכא עלמא ולפיכך כיון שאפרים בבחינה זו יצדק בו הברכה לנל העולם ולזה אמר בך יברך ישראל דהיינו שלמה מלך שהשלום שלו כמטתו שבין צפון לדרום והוצרך לכל זה משום דקשיא ליה דאדרבא בך יברך ישראל לפום מאי דפריש היינו ישראל סבא דהיינו במזרח עקרי בחלק שכינה שבמזרח והשתא דאמרת דהיינו מערב ניחא ודאי דאיהי בין צפון לדרום דדרום וצפון בלי ספק אחיד במערב אמנם מזרח שהוא העיקר דהיינו ישראל דקאמר אן איהו לזה הכריח שכיון שהיא בין תרין דרועין ממילא היא מיוחדת במזרח ועלה קא מייתי ראיה מענין תהלה לדוד כדמסיק: