אור החמה על ספר הזהר ג:רלה

ר' יהודה הוה שכיח וכו' ישראל מאן אתר מתברכן. ר' יהודה נסתפק על ענין זה מפני שרא' ישראל במציאות בגופם למטה מין ממיני בעלי החיים עם היותו משובח משאר בני אדם עם כל זה אין ספק שבערך גופם יהיה השפעתם למטה משאר הנבראים וברדתם למטה והם מתברכים מצד מה שנמשך השפע למלאכים מדרגה אחר מדרגה עד הגיע השפע למדרגה אחרונה שהם אישים ומשם דרך הגלגלים עד גלגל הלבנה ומשם ינקו בני ישראל השפעתם אמנם בערך מציאות נשמת' נמצא להם בחי' תחת כסא הכבוד ומשם הם תחלה לקבל אור השפע קודם לחיות הקודש ועתה נסתפק איזו בחינה מאלו הבחינות גוברת כדי שנאמר שמשם יהיה היניקה וז"ש ישראל מאן אתר מתברכין כמי שנסתפק בא' מאלו החלונות הנזכרות והנה ר' שמעון ביאר לו הענין ובירר לו א' משתיהן ואמר במלות קצרות כי אין ישראל שואבים שפע מהעולמות מדרגה אחר מדרגה וישראל מכלם שאינו [בכ"י היה כתוב נ"ל שבכאן חסר ולענ"ד איני רואה חסרון בכאן] אלא אדרבא כל העולמות כלם יונקים ושואבים שפע מישראל בענין שבלי ספק הם יונקים ובמציאות נשמתם שהם ראשונים לכסא הכבוד וז"ש ווי לעלמא פירוש ווי הוא לעולם כאשר אין בני ישראל משגיחין בעבודת קונם ובמצותיו ותורותיו למשוך שפע מאתו כי כיון שישראל מקלקלים אין השפע נשפע להם וכאשר אין לנשמות שהם תחת כסא הכבוד אין לשאר חלקי הנמצאים שמהם ולמטה וז"ש ווי לעלמא דלא משגיחין ולא מסתכלין בני נשא ביקרא דמלכא עילאה שאם היו משגיחין היו העולמות באור ושפע וביאר דרך הענין ואמר תא חזי בשעתא דאשתכחו ישראל זכאין קמיה קב"ה ודקדק באומרו קמיה קב"ה כאומרו בסוד נשמתם לפני קב"ה תחת כסא הכבוד לא למטה כדס"ד ואמר זכאין בסוד המעשים הנאים שהם זכאים לשון זכות ובהירות ואור גדול כנודע וזהו סוד זכות אבות שהוא לשון זכות הנשמות למעלה מאירות אור עליון להאיר למטה.

והוו עלמין שכיחין כחד הכוונה כי בהיות הנשמות שבין הכסא לעולמות אשר למטה מאירות הם צינורות אל האור העליון לקשר התחתונים עם העליונים והיינו קשר העולמות כאחד וכאשר אין הדבר כן אלא הנשמות חשכות אז הוא מסך מבדיל שם בפגם בין הכסא העליון לשאר העולמות שהם למטה ולא הוו עלמין שכיחין כחד כדפרישית:

אילנא עילאה וכו' מלכות נק' בשם אילן מפני שענין שרשים דבעי למימר כאשר נבאר לא שייך אלא באילן:

דמזונא דכלא ביה. שכל שורשי הנמצאות במלכות ומשם נזונים כלם ומטעם זה נקראת המלכות כל כדאיתא פ' נח משום ששפע הכל ממנה ואמר בענין זה לרמוז שכל שלמות המלכות מצד ישראל וכל מזון העולמות ממנה ובהיות ב' ענינים אלו (אמת) [אחת] כשיחסר זכות נשמת ישראל יחסר שמות המלכות יחסר מזון לכל:

הוה מתברך מאתר דכל ברכאן היסוד שעליו נאמר יקוו המים מתחת השמים וגו.

וישראל לתתא. פי' במציאות נשמתם תחת כסא הכבוד כדפירש:

ואשתילו שרשיי. היינו בחינת דיוקן נשמתם בה. ונקט לשון שתילה מפני שהנטיעה הראשונה ביסוד ששם נשמתם של צדיקים כמבואר בכמה דוכתי והם מהיסוד נטועים במלכות:

נפקי ביה ולא מתעכבי. שהיסוד בתוך המלכות ובתוכה ממש יוצאים הברכות ולא מתעכבי היינו היסוד שהוא כדמיון הזרע באמה שאחר שנעקר לצאת אין בו מציאות עיכוב כלל כענין שהברכות מהת"ת ומשם נעקרות ועוברות דרך היסוד ואינם מתעכבים בו כלל ויוצאים למלכות והיינו יברכך נגד ישראל ה' ת"ת מציון יסוד שאין הברכות מתעכבות בו ומפני שהפסוק הזה יש בו עוד פירושים כדפירש בזוהר פ' ויקרא לכך הכריח מפסוק שני דקאמר כטל חרמון שמציאות ט"ל היינו יה"ו שעולה במילואו ט"ל יו"ד ה"א וא"ו ויורד על הררי ציון שהם נצח והוד על יסוד וכתיב כי שם וגו' והשתא קשיא ליה דתינח שנודה שישראל הם עליונים בקבלת השפע כמו שהכריח אבל מי מכריחנו לומר ששאר העולמות תלוים בהם כדאמרת לזה אמר ודא הוא נטירו דעלמא פ' ענין היחוד הזה הנמשך מהת"ת השפע אל היסוד ומשם למלכות תלוי בו כל נטירו דעלמא והכריח אומרו מציון וכו' וכדמפרש ואזיל שהוא קיום כל העולם וכד נהיר מסר לכולהו עילאין וכו':

כלא היא בחביבותא וכו'. ירצה כי לא לבד יגרום היחוד והקשר לעולמות התחתונים אלא גם לספירות העליונות שהם נקשרות יחד ומפני היות האהבה תחלתה מהגבורה כאומרו ויאהב יצחק את רבקה אשתו וסופה בימין כדכתיב אהבת חסד וכן אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד לזה אמר כלא היא בחביבותא מהשמאל כלא היא ברחימותא מהימין כלא בשלימו מצד קו האמצעי שבו השלום כנודע:

כדין שלמא דכולא. עליונים ותחתונים שהם עולם הנפרדים למטה נמצא כולם תלוים בישראל וישראל סבה לכל הברכות לכל הנמצאים והם מתברכים ראשונה במלכות כדפירש:

איש על דגלו כו' ר"א פתח שמחו וגו'. קב"ה וכל חילא דיליה כולהו צייתין וכו'.

תימא שהרי בכמה מקומות בזוהר נראה בפי' שמעלה זו דוקא אל מי שעוסק בתורה בלילה מחצות ואילך כדכתיב היושבת בגנים וגו' ואם אמת שענין זה לכל העוסק בתורה בכל עת אם כן מאי רבותיה דקא משבח אל העוסק בלילה ואפשר לתרץ כי התם צייתין אפילו נשמתם של צדיקים כדכתיב היושבת בגנים בג"ע עם הצדיקים חבירים מקשיבים ואלו הכא קב"ה וחילא דיליה שהם צבאות מעלה לבד להכי לאמוכח הכא מקרא היושבת בגנים וגו' כדאיתא התם עוד אפשר דהתם מקשיבים בענין אחר שממש פוסקים מעסק תורתם ואלו הכא אין המלאכים פוסקים משירתם כי בהגיע עת שירתם הם משוררים. אמנם בשאר עתות הפנאי צייתין:

וקב"ה אתא לדיירא וכו' ג' חליקות לא זו אף זו. הא' צייתין משם ממקום כבודו ולא זו אלא אתא לדיירא אחר שהתמיד מעט צפצוף התורה ולא זו אלא אף שנאוי נפלין קמיה יש בו כח להכניע הקליפות ולהכריתם בסוד הזמירות ואור התורה:

פקודי תורה עילאין וכו'. יש להם מציאות נכבד באצילות שהם אבר המרכבה העליונה. ואמר עילאין לעילא לרמוז אל מציאותם בשתי מקומות הא' במלכות רמ"ח איברים בנקבה ומציאותם בזכר רמ"ח אברים בו שהם מתייחדים אלו באלו בסוד זכר ונקבה וז"ש עילאין במלכות לעילא בת"ת והיינו יעשה שלום לי לעילא בת"ת שלום יעשה לי לתתא במלכות שיסוד הנקרא שלום מציאותו בזה ובזה:

הכי נמי אתער לעילא. האבר ההוא להאיר ואותה הבחינה המאירה בבחי' נשמתו של זה הרי מתעטרת באור הנמשך לה ואומרת של פלוני אני שההארהו בבחינת נשמתו:

חדוה לא אשתכח וכו'. מפני שעיקר המצות תלוית בארץ וכאשר ישראל יושבים על אדמתם כמה פרקליטין היו לכל אחד מישראל לפני הקב"ה אומרים פלוני עשאני. ועתה נפשנו יבשה אין כל ראוי שלא ישמח שום א':

בי טרוניא. בית שגובים בו המס ומס נקרא טרוניא.

א"ר אבא בזמנא וכו' כי כמו שאסור לשמוח בלא ירושלים כך מצוה ממש לשמוח בשמחתה וז"ש בעי למחדי שצריך ממש לשמוח והיינו דקאמר קרא שמחו את ירושלים דרך מצוה ממש כדפירש. ור"א ור' אבא פליגי ואיכא בינייהו ישראל שהוא דר בחוצה לארץ בזמן ב"ה קיים לדעת ר' אלעזר אסור דהכי קאמר וגילו בה בה דייקא ממש בה בתוך הארץ וכן דייק לעיל בזמנא דישראל קיימי בארעא קדישא דתמן וכו' מורה דדוקא בבית השמחה אמנם שלא במקום השמחה אסור אמנם לא סבירא ליה הכי ר' אבא אלא בזמנא דירושלים בחדוה בעי בר נש וכו' אפי' שיהיו ישראל בח"ל כיון שב"ה קיים והשתא קאמר ר' אלעזר לטעמיה כאן וכאן ובעוד שישראל בח"ל אין השכינה מצדו נקראת יראה. וכיון שהוא כדין עליו אין ראוי שתהי' לו שמחה אלא יראה והיינו ממש לטעמיה דאסור לישראל השמחה בח"ל אף שיהיה ב"ה קיים והיינו דקאמר שפי' שמחו את ירושלים אין פירושו עם ירושלים כדקאמר ר' אבא אלא בירושלים ממש כדמסיק דהיינו עבדו את ה' בשמחה וגו' או אפשר דאיכא בינייהו דר' אבא סבירא ליה כי בהיות ירושלים בשמחה מותר לישראל לשמוח שמחת הרשות והיינו דמייתי עובדא דההוא גברא דהוה חדי שמחת הרשות ולא מיחה בו אלא מפני שירושלים לא הוה על מכונה אמנם אם היה על מכונה היה מותר כל שמחה ור' אליעזר לא אמר הכי לעיל אלא חדותא דמצוה והיינו דקאי אפקודין דאורייתא והכי נמי אזיל לטעמיה דעבדו את ה' בשמחה דהיינו עבודה של שמחה הוא אומר שמחו את ירושלים שמחה של מצוה וכאשר אין ישראל על אדמתם אף שמחת מצוה אסורה:

עבדו את ה' בשמחה דא כ"י. הכי גרסינן בכל הספרים ומתיובתיה דר' יהודה לא משמע הכי אלא דגרסי' עבדו את ה' ביראה. כיון דכתיב תצאו מן גלותא הוא. והוה סבירא ליה לר' יהודה שאין היחוד של השכינה עד אחר יציאתה מן הגלות והיותה מתקשטת ותבא לירושלים שם תתייחד עמה בעלה. אמנם בעת יציאתה ממש תהיה כעין ישיבתה בגלות ולהכי לא סליק אדעתיה כדמתרץ ר' אלעזר שבשעת יציאתה נקראת שמחה ור' אלעזר חידש לו ענין זה. ולכך הכריח הענין מן הפסוק ואמר בזמנא דקב"ה ייתי לגבה ויוקים לה וכו' ויתחברון כחדא ויוקים לה. כי אינה קמה מנפילתה עד שיתחבר לה בעלה שם עמה ואח"כ תקום כדין כאשר תתחבר בעלה עמה שם בעפר חדוותא איקרי בהיותה בעפר סמוך לקימתה וכדין בשמחה תצאו ועל מציאות זה וראיה מכמה חיילין יפקון לקבלא וכו' והיינו שכבר נזדווג לה והם באים והם מלאכי שלום מלאכים דקב"ה ולכך יפקון לקבלה שהוא חוצה מההיכלות והיא עולה ליכנס שם והם יוצאים לקבלה והיא עולה במלאכיה שהם מלאכים דשכינתא ויתייחדו אלו באלו והיינו ההרים מלאכים דקב"ה והגבעות מלאכין דשכינתא יפצחו לפניכם רנה: